"יש ברצוננו שארצות ערב תהיינה לערבים, ארמניה לארמנים, ויהודה ליהודים" - את המילים האלה אמר נציג ממשלת בריטניה בטקס "יום ההודיה" שנערך ב־2 בדצמבר 1917 בבית האופרה של לונדון ביוזמת התנועה הציונית בבריטניה. יש להניח שהדובר והקהל הבינו היטב לאיזו יחידה טריטוריאלית הוא מתכוון. אולם, כפי שכולנו יודעים, לנוסחה הפשוטה והמובנת מאליה "ויהודה ליהודים" לא היה קל להתממש. בריטניה עצמה הכניסה לא מעט גלגלים בתהליך המימוש הזה, ועד היום לא חסרים השואלים מהם הגבולות של אותה "יהודה".
הספר "כיצד נוצרה ארץ־ישראל בעת החדשה", מאת חתן פרס ישראל בגיאוגרפיה, הפרופסור יהושע בן־אריה, מבקש לעקוב אחרי קווי התפתחות ואירועים היסטוריים, אשר הביאו להתעצבות המדינה היהודית במולדתו של עם ישראל, שהיתה בראשית העת החדשה פרובינציה נחשלת בשליטת העות'מאנים. אגב כך דן המחבר בשלל תחומי החיים בארץ, החל מן המתאר הדמוגרפי שלה לפני 150 שנה, דרך המעורבות של המעצמות וכלה בפיתוח הכלכלי המואץ של תקופת המנדט.
אחת השאלות המסקרנות את הציבור גם היום - האם היתה הארץ ריקה או מלאה בעידן של טרום השיבה היהודית - זוכה לאחר סקירה לתשובה מורכבת. בסיכומו של דבר, היתה זו ארץ דלילת אוכלוסין (בתחילת המאה ה־19 עמד מספר התושבים על כ־250 אלף, וכעבור כ־80 שנה עלה לכדי 350 אלף). חשוב אף יותר, לפני פרוץ התנועה הציונית לא היתה ארץ ישראל יחידה גיאוגרפית מדינית עצמאית, אלא חלק מהאימפריה העות'מאנית. תושבים ערבים שהתגוררו בה, לצד יהודים, נוצרים ודרוזים, לא היוו לאום נפרד (השם פלשתין לא היה קיים), ורק התנועה הציונית הכריחה את העולם לחשוב על הארץ במושגים של קיום עצמאי.
כאמור, בן־אריה נטל על עצמו משימה לחקור כיצד ומתי השתרשה יחידה גיאוגרפית מדינית נפרדת ששמה ארץ ישראל. כדי לעשות זאת הוא בוחן מגוון מרשים של מקורות, המתרכזים ברובם במאה ה־19, אם כי לא שוכח גם תקופות מוקדמות יותר, שבהן כונתה הטריטוריה הזאת "הארץ הקדושה" או "ארץ הקודש".
אחד מאותם מקורות מרתקים הוא ספרות הנוסעים - חיבורים של אנשים פרטיים או שליחים של ארגונים ומוסדות שתרו את הארץ ב־80 השנים הראשונות של המאה ה־19. לכמה מהחיבורים האלה היתה השפעה אדירה בעולם דאז. כזה הוא ספרו של ג'ורג' אדם סמית, "הגיאוגרפיה ההיסטורית של הארץ הקדושה". די אם נזכיר שבעת כיבושה של ארץ ישראל, נשא איתו בתרמילו הגנרל אלנבי שני ספרים בלבד: התנ"ך וספרו של סמית. סמית סבר שירושלים היא לב הארץ הקדושה. היתה הסכמה כללית שהאזור ההררי של חבל יהודה הוא האזור המרכזי, משיב בן־אריה, והאזורים האחרים פחותים בחשיבותם. החשיבות באה לידי ביטוי אף בהקצאת משאבים למיפוי, שנעשה על ידי המומחים האירופאים.
כריכת הספר (יד בן צבי)
בתחילה מופה השטח "מדן ועד באר שבע", ורק בשלב השני נעשה הדבר בארץ ישראל שממזרח לירדן ובנגב. לזאת יש להוסיף שסמוך למלחמת העולם הראשונה שויכו לפעמים לארץ הקדושה חלקים נוספים, כמו חצי האי סיני בדרום, ואזורי חורן ודמשק בצפון־מערב.
אם הנוסעים בעיקר תיארו, הציונים שבאו אחריהם כבר יצרו מציאות, ובן־אריה מרבה בתיאור המהלכים של שינוי המציאות בעקבות התפתחות התנועה הציונית. הוא מפרט בבהירות את כל השלבים ומסביר כיצד הם השפיעו על המצב בשטח. היווצרות הציונות המדינית של הרצל, העליות השונות, צמית היישוב היהודי, כיבוש הארץ על ידי הבריטים והיעלמות המעצמות האחרות, תקופת המנדט תחת נציבים שונים - כל אלה שרטטו מחדש את מה שיהפוך ב־1948 למדינת ישראל ועיצבו את פניה.
כמקובל בספרי היסטוריה עבי כרס, המחקר של בן־אריה מלא כרימון בפרטים ובהסתעפויות. אולם, הדבר אינו פוגם בהנאת הקריאה ומבטיח שכל קורא, מהבקיא עד לבקיא פחות, ייצא נשכר ממנו. המסכת הכרונולוגית שבספר מסתיימת בדיון על השם הראוי למלחמה הזאת. בן־אריה מזכיר את הוויכוח הניטש על השם, ואת השמות שמעדיפים הערבים, ובהם "הנכבה", "מלחמת הצלת פלשתין", מלחמת פלשתין" וכו'.
לצד זאת יש גם הצעות ניטרליות כביכול, למשל "מלחמת 1948". אך הואיל ומה שייחד את המלחמה הזו היה המאבק על הקמת מדינה עצמאית חדשה, השם הנכון, מסיק המחבר, הוא "מלחמת העצמאות".
כיצד נוצרה ארץ־ישראל בעת החדשה - 1799-1949 / יהושע בן־אריה
מאגנס, 716 עמ'