מלחמת הזיכרון המתנהלת במלוא העוצמה מזה שנה וחצי בין פולין וישראל היא מלחמה מיותרת. המאבק מלובה בידי גורמים פופוליסטיים משני הצדדים המעוותים את העבר ואת ההווה לצרכיהם הפוליטיים האגואיסטיים. לא עשיית צדק היסטורי עומדת נגד עיניהם, אלא הרצון לנצל את סוגיית היחסים הרגישה בין יהודים ופולנים, כדי להתנגח ביריביהם הפוליטיים מבית - בירושלים ובוורשה, גם אם לצורך העניין מוקרבים אינטרסים לאומיים.
בגלל הרגישות ההיסטורית של יחסי פולין וישראל, מוצאים את עצמם היריבים הפוליטיים של אותם פופוליסטים מחוייבים להגיב באופן שמאיץ את הסחרור ומעמיק את המשבר בין שני הצדדים. בכל פעם, שנדמה כי נמצאה דרך להעלות מחדש את קשרי שתי המדינות על מסלול של רגיעה, מוצאים הפופוליסטים בישראל ובפולין את הדרך להעלות שוב את מאמצי הפיוס על שרטון.
אלה, המאמינים בחשיבות הקשר בין ישראל ופולין - ויש רבים כאלה בשני הצדדים, צופים חסרי אונים בהתדרדרות לעבר התהום, שנדמה כי אין לעוצרה. למשחקם הציני של הפופוליסטים נוספו טעויות ואי-הבנות מצידם של מקבלי החלטות, אמירות אומללות, תקשורת אשר ששה אלי קרב. וכך נוצר בור של אי-אמון בין הממשלות בוורשה ובירושלים, המונע את איחוי הקרע הגובר.
שגריר פולין בישראל, מרק מגיארובסקי // צילום: גדעון מרקוביץ
בצד הפולני בטוחים, שההתנהלות הישראלית מונחית על ידי אנטי-פולניות שורשית, שזוכה לעידוד וחיזוק מצד מוסקבה. הימין הפולני לוקה בפרנויה קשה, בכל הקשור לרוסיה. הישראלים מצידם, סבורים שהפולנים מונעים על ידי רצון לשכתב את ההיסטוריה, ולחמוק מכל אחריות שהיא ממה שנעשה ליהודים במלחמת העולם השנייה ולאחריה.
המשבר הגיע לשיאו בחודשים האחרונים - כששתי ממשלות הימין בישראל ובפולין מוצאות את עצמן בעיצומן של מערכות בחירות גורליות עבור מפלגות השלטון. בישראל אומנם חלפו הבחירות, אך עדיין לא הוקמה קואליציה. פולין ניצבת בפני הבחירות לפרלמנט האירופי, בעוד עשרה ימים, ובסתיו הבא בפני בחירות כלליות.
אם עד כה נהנתה מפלגת “חוק וצדק״ השמרנית-לאומית מהגמוניה נוחה למדי על מחנה הימין, הרי שבחודשים האחרונים צצה לה מתחרה בעייתית ביותר: קואליציית ״קונפדרציה״, המאגדת בתוכה את מפלגת החופש הליברטריאנית ומפלגת ״התנועה הלאומית״, המאגדת בשורותיה גורמים אנטישמיים, הומופובים שרוצים להוציא את פולין מהאיחוד האירופי, ולזרוק לכלא או להוציא להורג מנהיגים של איגודי עובדים. הם רוצים להפקיע את ״הימין״ מידי מפלגת השלטון, ונראה שתוכניותיהם עלולות אכן להתממש.
עבור הקיצונים הללו, שהשתלטו על ה״קונפדרציה״, סוגיית השבת רכוש ליהודים נפלה כמתנה משמיים לקראת הבחירות הקרובות. בישראל היו יכולים להתחשב במצבה העדין של מפלגת השלטון הפולנית ולא לשחק לידי הקיצונים. אך כפי שאמר פעם הנרי קיסינג׳ר בשנות ה-70: "לישראל אין מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות פנים". דבר לא השתנה מאז, אבל הנחמה הפורתא היא שזה גם מצבה של פולין. אם יש דבר חיובי אחד במצב הטרגי הנוכחי הוא שהמשבר בין וורשה וירושלים הראה עד כמה דומים הישראלים והפולנים אלו לאלו.
נכון להיום נראה הקרע ביחסי שתי המדינות כבלתי ניתן לתיקון. אך, דווקא בעוד היצרים משתוללים בשני הצדדים, רצוי לפתוח בשיחות להפסקת אש. הן לא צריכות להתנהל בפומבי ולהתמקד בכיבוי דליקות - אלא עליהן להניח בסיס איתן לקשר עתידי בין שתי המדינות, תוכנית מקיפה והדרגתית. דווקא כעת, כשהנתק כמעט מוחלט, יש לנהל את הדו-שיח הזה ולהפקידו בידי אנשים, שקשרי ישראל ופולין חשובים להם. לשתי המדינות יש הרבה מה להרוויח מקשר טוב ואיתן, והרבה מה להפסיד מהרמת ידיים בפניהם של הפופוליסטים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו