המכנה המשותף הדומיננטי ביותר בין אמיר ביין, זיו טל, רוית לירון בר דוד וזהר לוי טאובין, הוא החיבור לרגש. הידיעה שמוכרחים לדבר על רגשות ושציפור הנפש העדינה ששוכנת בתוך כל אחד מאיתנו היא הבסיס ליציבות של חיינו. הארבעה, שהיו זרים מוחלטים זה לזה עד לרגע שבו התיישבו לשיחה משותפת לצורך הכנת כתבה זו, הם חלק ממשפחת השכול. כל אחד מהם הוא יתום צה"ל ששכל את אביו, ומתוך השבר הגדול בחר להפוך למטפל במשפחות שכולות ולסייע לאנשים אחרים שנמצאים בתוך החושך, שאותו הוא מכיר מקרוב.
צילום: עמי שמיר
"המקום שלנו מתחבר מאוד לתיאוריית 'המטפל הפצוע'. כלומר, מה גורם למטפל לרצות להיות כזה. יש הנחה שזה מגיע מתוך המקום של הפצעים של המטפל עצמו. כך, על ידי טיפול באחרים, למעשה מתאפשר מגע עם הפצעים של כל אחד מאיתנו", מסביר אמיר ביין (49), "יש תיאוריה פסיכולוגית של הארוויל הנדריקס, שמתמצת את הדברים ואומר שאנחנו נולדים בקשר, נחבלים בקשר ונרפאים בקשר. הטיפול באחר הוא המרכז שלנו, אבל יש בו חלק שהוא גם הדדי ומסייע לנו, המטפלים, לראות היכן הנקודות העיוורות שלנו ולכן התהליך הוא מעגלי".
ביין, עובד סוציאלי ופסיכותרפיסט, מטפל זוגי ומשפחתי, מתגורר בחיפה, נשוי ליעל ואבא לרוני (20), תומר (18) ומעיין (14). הבחירה בתחום הטיפול שלו מתכתבת באופן הטבעי ביותר עם סיפורו האישי. כשהיה בן שלושה חודשים התייתם מאביו, קרול אברבך ז"ל, עולה מרוסיה שנהרג בהפגזה ברמת הגולן ב־1970. בן 29 היה בנופלו. עולמה של מרים, אמו של ביין, שהפכה לאלמנה בת 24 עם פעוטה בת 3 (אחותו של ביין, ענת) ותינוק, חרב עליה. ברבות השנים סיפרה לו אמו כי לאחר האובדן היתה צריכה לבחור אם למות או לחיות, כהגדרתה. היא בחרה לחיות. לאחר שנה הכירה את נחמיה ביין, אלמן שאשתו נפטרה ממחלה קשה ונותר לגדל לבדו שלושה ילדים.
"נחמיה הוא אבא שלי לכל דבר", אומר אמיר, "הוא גידל אותי והיה לי לדמות רגשית. הוא האבא היחיד שאני מכיר. תארו לעצמם שנפגשו שני אלמנים ויצרו משפחה חדשה, ועם לילך הבת המשותפת לשניהם הפכנו למשפחה של שישה אחים. איך מנהלים דבר כזה עם אובדן ושכול? מחליטים שלא לדבר על זה. אני יודע מעט מאוד על אבי המנוח. חלק מזה קשור לכך שלא דיברו על זה בבית, קצת מזכיר משפחות של ניצולי שואה. המשפחה שלנו היתה קיבוץ גלויות, הרבה אנשים וכמה סיפורים שהתחברו. כמו עולים שהגיעו לארץ".
"כמו רוחות שהסתובבו בבית"
"יש משפחות שמתמסרות להנצחה, אבל אצלנו מעולם לא היתה הנצחה", מוסיף אמיר על אותה התקופה, "היו שנים שכעסתי על זה מאוד. היינו משפחה נהדרת ומתפקדת, אבל היו רוחות רפאים בבית שאף אחד לא דיבר עליהן. זו היתה החוויה המעצבת שלי כילד וכנער, ושנים הסתובבתי עם משהו שלא דובר עליו, ששם אותי בבדידות, בחרדה, בחוסר אונים ובתחושה שיש דברים שצריכים להיאמר ולא נאמרים. היום כבר יודעים שכדי שאדם יתחיל הליך של ריפוי, הוא צריך לקבל את הבשורה המרה ומשם להתחיל. אצלנו בבית לא דיברו על המתים, ולכן לא יכולתי לעבור עם עצמי שום תהליך.
"ברור לי שהסיבה שלא דיברו אצלנו בבית על האובדנים היה משהו שמותאם לרוח התקופה. זה לא קרה רק אצלי בבית, אלא היה הסטייט אוף מיינד באותה התקופה בבתים רבים. זמנים אחרים, התנהלויות אחרות. היום הכל ברור ויש פרוטוקולים אחרים להתמודדות עם שכול. הוריי עשו כמיטב הבנתם כדי לשקם את חייהם ולמנוע מאיתנו, הילדים, את הכאב ככל שאפשר. אבל עם השנים הולכת איתי התחושה שרוח התקופה שבה לא דיברו על הדברים גזלה באיזשהו מקום את האפשרות לזכור דברים ולהרגיש אותם. כלומר, איך מפתחים געגוע ללא זיכרונות? אני מניח שזו אחת הסיבות המרכזיות לכך שהפכתי למטפל בעצמי. היום יש לי הכבוד לבצע תפקיד שמעורר בי המון סקרנות, כי אנשים משתפים אותי בסיפורים שלהם ויש לי היכולת להעביר אותם תהליכים שאני בעצמי לא עברתי".
הדממה ששרה בבית סביב נושא השכול, משותפת לביין ולטל, שמספר: "אני מתחבר מאוד לדברים של אמיר. ברור לי לחלוטין שהגעתי למקצוע מהמקום האישי שלי. פעם לא היתה מודעות לפוסט־טראומה ולאבל הטראומטי. אמא שלי, שהיתה בחורה צעירה ששכלה את בעלה, נכנסה לשוק. אני הייתי בן יחיד והיא סיפרה לי שנתנו לה זריקות כדי שלא תבכה. פעם היו זריקות, היום הן התחלפו בדיבורים ולמדו שלא נכון לדחות את הכאב. הוא חלק מתהליך".
"לתרום מניסיון החיים"
טל (45) הוא תושב קריית טבעון, נשוי לתמר ואבא לדניאל (16), דורם (13) ויונתן (8). אביו, סרן גיל טל ז"ל, בעל עיטור העוז, היה מפקד טנק בשריון. הוא נפל בגיל 22 בשירות המילואים שאליו נקרא במלחמת יום הכיפורים, בקרבות נגד הסורים ברמת הגולן. רק בן חודש וחצי היה זיו במות אביו, ולימים בחר לכתוב את התזה שלו בעבודה סוציאלית בנושא "איך צומחת תקווה אחרי אובדן הורה בגיל צעיר". לפני שנה הציג אותה בכינוס העובדים הסוציאליים בתל אביב והעביר הרצאה מול צוות מקצועי יקר לליבו. "הצוות שטיפל באמא שלי כל השנים ישב בקהל, וזו היתה סגירת מעגל מרגשת שהובילה לשיתוף פעולה מקצועי", הוא אומר.
כיום טל מנחה באגף משפחות של משרד הביטחון בחיפה קבוצה של יתומי צה"ל בשנות השלושים לחייהם. בד בבד, הוא מטפל פרטי במשפחות שכולות, מנהל מסגרת שיקומית תעסוקתית של נכי צה"ל בטבריה ועוסק באימון מנטלי של ספורטאים צעירים.
"ההורים שלי היו חברים מגיל 14 והתחתנו בגיל 21. אמא שלי הפכה לאלמנה כשהיתה בת 22 וכל נושא הטראומה היה אז בחיתולים. במלחמת לבנון השנייה הנושא של טיפול בטראומה התפתח מאוד, וכיום מדינת ישראל היא חלוצה עולמית בטיפול נפשי בטראומה", הוא מספר בגאווה גדולה. "אני בעצמי גדלתי בצל האובדן באופן בולט, והיום כמטפל אני יודע שכתינוק, גדלתי בשנים הראשונות בסביבה שהושפעה מאוד מהאובדן שיצר בור רגשי שאי אפשר למלא. היום אנחנו יודעים שתהליך האבל נמשך שנים ארוכות. אצלנו בבית האובדן היה נוכח מאוד ואמי השתתפה ברצון במפגשים של אלמנות צה"ל, אבל יש דברים שכיום אני מבין על עצמי רק בדיעבד.
"זעם שהגיע מתוך כאב היה חלק מחיי, ובמשך הזמן למדתי לתת לכאב להיות חלק מתהליך הריפוי שלי. אני מניח שזה מגיע ממקום של הבנה, שבסופו של דבר אתה בעצמך צריך למצוא את נתיב התקווה והצמיחה שלך. הריפוי לא יוגש לך - אתה צריך לקבל עליו אחריות. זו בדיוק הסיבה שמגיל צעיר נפש האדם סקרנה אותי ואני נמצא איפה שאני היום. ודאי שלהיותי מטפל יש קשר ברמות רבות למקום האישי שלי. בגלל הדרך שאני עשיתי, יש לי רצון להעניק לאחרים ולתרום מניסיון החיים שצברתי ומהידע שלמדתי. כשאני עובד עם משפחות שכולות אני הרבה פעמים רואה את עצמי".
"הכעסים והבושה הניעו אותי"
האבל של רוית לירון בר דוד (49) מגבעת עדה נחת בחייה ביום הולדתה ה־14, כשפגיעה מוחית קשה השתלטה על אביה. שלוש שנים מאוחר יותר, ב־1987, הוא נפטר. האב, גדי בר דוד ז"ל, שהיה מפקד טנקים, נפגע במלחמת יום הכיפורים ובמשך שנים ארוכות סבל מפצעיו. בר דוד מתארת תקופת נעורים קשה, של שנים שבהן אביה היה נכה וסבל מאוד. גם היא מתחברת לדברים שנאמרו על ידי חבריה המטפלים: "זו לא היתה תקופה שבה דיברו על רגשות, וכשלקחו אותי לטיפול, כנערה, היתה לי התנגדות רצינית כי ראיתי בזה ממש בושה. ללכת ולהסביר לחברים שאבא שלי בבית זועק מכאבים, היה דבר מורכב מאוד. אף אחד לא העז לדבר על דברים כאלה".
היא נשואה לעודד ואמא לארבעה - תאומים בני 19, מאור וגיל, ותאומים בני 15, אורי ונווה. אחרי שהבינה שילדיה לא יכירו את סבם, החליטה להכיר ביניהם בדמיון וכתבה את הספר "סבא גדי קופץ לביקור". אל העולם הטיפולי הגיעה בהמלצה של אבחון מקצועי שעברה ואשר קבע שהיא אדם יצירתי מאוד, מה גם שאביה המנוח ניגן בעצמו בפסנתר עד שמצבו החמיר. כיום היא עובדת סוציאלית המטפלת בבני נוער דרך אמנות, במשרד החינוך ובאופן פרטי.
"היום יש הרבה רגישות והבנה לתהליכים של אבל ולנכות", היא אומרת, "הילדים שאני מטפלת בהם עוברים מקרים כל כך מורכבים ואני שם כדי לעזור להם. מכיוון שהאבל שלי החל בגיל ההתבגרות, הכעסים, הבושה והקושי הלימודי - כולם מניעים אותי כיום לעזור ממעמקי ליבי לילדים ולמתבגרים במשבר".
הצעירה שבמפגש המטפלים היא העובדת הסוציאלית זהר לוי טאובין בת ה־26 מחיפה, שמשמשת קצינת מבחן במשרד הרווחה. לוי טאובין התמודדה מאז ומעולם עם הלם הקרב שממנו סבל אביה מרדכי (מוטי) לוי ז"ל, שהוגדר הלום קרב אחרי מתקפה שהיה שותף לה כחייל צעיר בגולני.
לפני כעשור נפטר לוי בגיל 53. בתום שנת האבל בחרה זהר לשרת בצה"ל בתפקיד הכי מכיל שיש - קצינת ת"ש. עם השחרור, המעבר ללימודי עבודה סוציאליות היה בעבורה הבחירה הטבעית.
"אבא שלי לא כל כך שיתף אותי ואת אלון אחי במה שקרה שם בקרב, וגם את הפגיעה הנפשית הוא די שמר מאיתנו", היא מספרת, "אבל עם השנים, אפילו כילד, אתה כבר מבין לבד. רק כשהתחלתי ללמוד עבודה סוציאלית נחשפתי לכל המונחים ולכל הניתוחים שקשורים לכך. הרגשתי שזה בהחלט מחבר אותי לתהליכים שעברו על אבא. פתאום הבנתי דברים שכילדה ראיתי, שבאים לידי ביטוי בכך שהוא יותר מכונס בעצמו, בשעה שמאיתנו, הילדים, ביקשו להתרחק, או מצבים שבהם ביקשו שנגלה הבנה וניתן להם מרחב. לא ידענו שאבא הלום קרב, אבל הכוונה של אמא, שתיווכה בינינו לבינו, היתה מדהימה ועדינה".
"הטיפול מקרב אותי לאבא"
זהר מספרת כי אחת ההחלטות המשפחתיות שהיו אמורות להקל את מצבו של אביה, היתה מעבר מירושלים לצפון לפני 13 שנים. "המצב בירושלים היה מתוח ומלא בפיגועים, אז ההורים החליטו להגשים חלום ולהעביר את כל המשפחה לשטח כפרי בצפון. עברנו לגור במצפה גיתה שבגליל המערבי וכולנו קיווינו שלאבא תהיה שם שלווה, במקום שבו לא תהיה לו ההתמודדות הקשה שירושלים העמוסה והמתוחה יצרה. אלא שבקיץ 2006 החלום הכפרי והשלווה התנפצו עם מלחמת לבנון השנייה, ולמעשה עברנו לגור בתופת אחרת. זה הפך לתהליך שבמקום להשפיע לטובה, השפיע דווקא לשלילה על אבא. אני בטוחה שאם אבא היה יודע שאני בעצמי הפכתי למטפלת, הוא היה מתחבר לזה מאוד כהלום קרב.
"מאז הפגיעה שלו ליוו אותו אנשי טיפול של משרד הביטחון ותמכו בו. הוא קיבל מהם הרבה אהבה ושיתף פעולה. הרגשתי שזה עזר מאוד לו וגם לאמא. אני מרגישה שהמקצוע שלי מקרב אותי לאבי המנוח. בשלב מאוחר יותר של ההתפתחות המקצועית ארצה לעבוד עם הלומי קרב".
מי שמלווה את זהר בשנים האחרונות הוא העובד הסוציאלי עדי אריאל, מאגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הביטחון בחיפה, שהצטרף למפגש ואמר בסיומו: "אמיר, זיו, רוית וזהר הם סיפורי השראה. היכולת שלהם לגדול מתוך הטראומה והכאב, ולהשתמש בהם כמנוף לצמיחה ולסיוע לאנשים אחרים, היא מרגשת ומרשימה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
