בין חמאס לג'יהאד: המלחמה עולה להדרן

תושבי עזה המציינים היום (שני) את תחילת חודש הרמדאן היו מוותרים בוודאי, אילו נשאלו, על סבב האלימות הנוכחי למול ישראל, שאותו יזם הג'יהאד האסלאמי ושאליו גרר אחריו גם את ארגון חמאס.

אבל גם הג'יהאד האסלאמי ובוודאי גם חמאס, השולט בעזה, יצטרכו בסופו של דבר להביא את הרמדאן בחשבון שיקולי הרווח וההפסד שלהם. הם אומנם מאותתים לישראל כי ביכולתם לחבל בחגיגות יום העצמאות, אבל הם יודעים היטב "שלכל שבת יש מוצאי שבת" וכי בעזה לא יסלחו להם אם יהפכו את חודש הרמדאן לחודש של לחימה, הרס וחורבן.

בכך לכאורה יש כדי לאזן בין הרצון של הפלגים הפלשתיניים להכאיב לישראל ולגזור עוד כמה קופונים, ואולי גם דולרים מקטאר, לבין ההכרח להבטיח כי סבב הלחימה הנוכחי יהיה מוגבל בהיקפו וכי יגיע במהרה לסיומו. 

אבל הגיונו של חמאס אינו בהכרח הגיונו של הג'יהאד האסלאמי. זה האחרון אינו נושא באחריות לניהול ענייניה של עזה, ומשום כך הוא מנסה זה זמן להצית אש גדולה שתמצב אותו כמי שנותן את הטון במאבק בישראל. בעתיד הוא עשוי להיאבק בחמאס על הבכורה לא רק בלחימה נגד ישראל, אלא גם בניהולה של הרצועה. 

חמאס מוצא עצמו נאלץ להיגרר אחרי הג'יהאד האסלאמי. הוא אינו יכול להרשות לעצמו להצטייר כמי שמוותר לישראל ושומר על השקט בגבול עימה, שעה שבצד הפלשתיני נהרגים אנשיו ואנשי הג'יהאד. 

דומה שבכך טמון הקושי בעבור הצד הישראלי, המוצא עצמו ניצב לא למול צד פלשתיני אחד אלא למול שלושה: הג'יהאד האסלאמי, חמאס ולבסוף גם הרשות הפלשתינית, המחככת ידיה בהנאה לנוכח המהלומות שמחליפים ביניהם יריביה, ישראל והפלגים בעזה.

מדרום מביטה בדאגה מצרים באש שהתלקחה ברצועה. האינטרס המצרי הוא להבטיח את המשך הרגיעה, אבל אין בכוחה של מצרים לכפות על הפלשתינים את רצונה. ואילו מרחוק שופכות איראן וטורקיה שמן למדורה, הגם שיכולת ההשפעה שלהן על הנעשה בשטח חלקית ומוגבלת.

מה שבטוח הוא שההסכם שיושג בסיומו של סבב זה יהיה חלקי ומוגבל, ולא יהיה בו כדי לפתור את בעיית עזה מן היסוד. חמאס והג'יהאד יתפארו בהישגיהם למול ישראל, אבל עזה תוסיף לשקוע בביצה של ביוב ושל קיצוניות ונחשלות. ומכאן שסבב האלימות הנוכחי לא יהיה כנראה האחרון.