מאז ראשיתה של המאה ה־20 העניקה יהדות ארה"ב, על שלל מנהיגיה וקהילותיה, תמיכה רחבה ברעיון כינונו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. לאחר הקמתה של מדינת ישראל, ובעיקר לאחר שהפכה לנכס אסטרטגי בראייתם של ממשלי ארה"ב, לבשה תמיכה זו גם דפוס ממוסד ומובנה הרבה יותר בעקבות צמיחתם המטאורית של מוסדות, ארגונים ושדולות, שהצליחו להוביל מהלכי חקיקה למען ישראל בקונגרס, ובה בשעה פעלו לסיכולן של יוזמות ממשלתיות שנתפסו כמנוגדות לאינטרסים ביטחוניים חיוניים שלה.
ואכן, בעוד בעשורים שקדמו לעצמאותה של ישראל מדובר היה בעיקר ביוזמות אישיות של דמויות כגון השופט העליון לואי ברנדייס או הפרופסור למשפטים פליקס פרנקפורטר, לאחר לידתה של המדינה השתלבה ונשזרה פעילות אינדיבידואלית זו יותר ויותר בתוך מארג מקיף של יזמות ארגונית ומוסדית למען ישראל, ביטחונה ורווחתה.
כך, לצד הישגיהם המרשימים של אישים דוגמת מייק פלדמן (שב־1962, כיועצו של הנשיא ג'ון קנדי, שיחק תפקיד מרכזי בגיבושה של ההחלטה הנשיאותית פורצת הדרך למכור לישראל את טילי ההוק), היו אלה הארגוניים הפרו־ישראליים בזירה הפנים־אמריקנית ובראשם איפא"ק (הוועד האמריקני־ישראלי לעניינים ציבוריים), שפעלו בשיטתיות ובהתמדה לטיפוחם ולשדרוגם של היחסים המיוחדים שבין וושינגטון לירושלים.
הצלחתה המרשימה של פעילות זו לאורך השנים לא היתה בעיקרה תולדה של יכולת ארגונית וכספית גרידא, אלא נגזרה מכך שגופים אלה פעלו בתוך סביבה ציבורית תומכת ואוהדת.
ואמנם, לא זו בלבד שתהליך בנייתה של האומה הישראלית והערכים שהצמיח נתפסו בציבור האמריקני כדומים במהותם לחוויה ולאתוס האמריקניים, אלא שאופייה של החברה הישראלית כחברת מהגרים, המורכבת מפסיפס קהילתי ותרבותי עשיר ומגוון, הצטייר כאנלוגי לחברה האמריקנית.
על רקע זה היה זה אך טבעי עבור יהדות ארה"ב ומוסדותיה לפעול לתרגומה של תשתית תומכת זו לקווי מדיניות תואמים. מאמציהם באו לכלל ביטוי במיוחד במצבי משבר וחיכוך, שהעיבו מעת לעת על מסכת היחסים שבין מעצבי המדיניות בוושינגטון ובירושלים (דוגמת משבר "ההערכה מחדש", שהתפתח בשלהי 1974, ושבסיומו נאלץ ממשל הנשיא פורד, בעקבות פעילות איפא"ק והקונגרס, להציע לישראל חבילה שלמה של פיצויים וערבויות בתמורה לנסיגה מסיני).
העובדה ש"הקול היהודי" בבחירות לנשיאות ארה"ב היה, באופן מסורתי, בעל משמעות אסטרטגית רבה בשל שיעור ההצבעה הגבוה יחסית של יהודי ארה"ב בבחירות לנשיאות, העצימה עוד יותר את משקלה וחשיבותה של קהילה זו בשיח הפנים־אמריקני, מה גם שלפחות עד ראשית המאה הנוכחית קהילות יהודיות רבות היו מרוכזות במדינות מפתח עתירות חשיבות.
פרשת פולארד כדוגמה
לצד רצף זה של הצלחות מרשימות, אין להתעלם מן הצללים, שלא אחת העיבו על פועלה של יהדות ארה"ב ואף הילכו לעיתים אימים על מנהיגיה. כך, למשל, נרתעו מרבית יהודי ארה"ב וקברניטיה מפעילות ציבורית גלויה ומוצהרת למען ישראל בעידן הנשיא דווייט אייזנהאואר. החשש מפני האשמתם בנאמנות כפולה, במיוחד בימי ציד המכשפות מבית היוצר של הסנאטור ג'וזף מקארתי (שחלק גדול מקורבנותיו היו יהודים), לצד תפיסתו האסטרטגית הראשונית של הממשל, שהיתה עוינת לישראל - היו הגורמים המרכזיים להתנהלות זהירה זו.
לית מאן דפליג שפרשת ג'ונתן פולארד, שנידון במארס 1987 למאסר עולם, הציפה מחדש עבור יהודי ארה"ב מכלול שלם של שאלות מורכבות וקשות, הקשורות לזיקתם ולזהותם. גם היום, בעידן של שסע חברתי וקיטוב אידיאולוגי עמוקים, לא הכל ורוד במרחב היהודי־אמריקני. כך, למשל, בולטת המגמה של התרחקות מישראל בקרב חלק מיהודי ארה"ב, הנמנים עם האגף הליברלי במחנה הדמוקרטי.
ואולם חרף שחיקה מסתמנת זו בהיקף התמיכה, הקהילה היהודית ממשיכה להיות בבסיסה הגרעין הקשה והמוצק של היחסים המיוחדים, והיא צפויה להעניק לישראל גם בעתיד רשת ביטחון רחבה אל מול כל אתגר ואיום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
