משוואה חדשה ברצועה: הג'יהאד האסלאמי כבר לא סתם יתוש טורדני

אזעקת ה"צבע אדום" שהעירה השבוע בחמש וחצי בבוקר את תושבי נחל עוז והסביבה, היתה תזכורת שעזה עדיין כאן. לא שמישהו בעוטף באמת היה צריך את זה: רק כמה שעות קודם לכן שוגרו שוב בלוני נפץ ותבערה לשטח ישראל, מה שהוביל לתקיפת יעדי חמאס ברצועה בשעת לילה מאוחרת.

כמה ימים קודם לכן הופעלה אזעקה באזורים נרחבים (וצפוניים) יותר. זה קרה לאחר שהג'יהאד האסלאמי שיגר רקטה מצפון הרצועה לאזור אשדוד. למרבה המזל נחתה הרקטה בשטח פתוח, בלי שגרמה לנזק או לנפגעים, אבל בשונה מבעבר - הפעם איש לא העז אפילו לטעון שמדובר בטעות. הירי, כך ישראל, בוצע במכוון בידי הארגון. דובר צה"ל אפילו הפליל רשמית את מי שהורה עליו: מפקד הגזרה הצפונית בג'יהאד, דעאא אבו אל־עטא, במה שניתן היה לפרש ככרטיס צהוב שישראל הוציאה לו, אולי כהכנה לכך שאם ימשיך להתפרע - היא תפעל להרחיקו מהמשחק.

הטרור הזה מתבצע למרות הסכם רגיעה מפורש בין ישראל לחמאס, שהושג בערב יום האדמה האחרון בתיווכם של המצרים. ישראל, בתגובה מדודה יחסית, הסתפקה השבוע בצמצום האזור המותר לדיג מ־15 ל־6 מייל, אבל נמנעה משבירת הכלים, ולראיה: השיחות להשגת הסדרה ארוכת טווח (שוב, בתיווך מצרי) נמשכות כל הזמן כאשר שני הצדדים - ישראל וחמאס - נשבעים כי הם מחויבים להן.

זה שמחויב לרגיעה וזה שלא

אלא שהימים האלה עצבניים במיוחד. בדיוק כמו בערב יום האדמה, כאשר בעזה ידעו שישראל סחיטה על רקע חוסר רצונה בהסלמה ערב הבחירות וחג הפסח, גם השבועות הקרובים מעמידים את ישראל בפוזיציה פחות נוחה מול הרצועה. רצף האירועים - שהחל אתמול עם יום השואה, יימשך בשבוע הבא עם ימי הזיכרון והעצמאות ועם יום נכבה באמצע מאי, ואז עם שלל אירועי האירוויזיון (והסיקור הבינלאומי הנרחב ועשרות אלפי התיירים שיתלוו אליהם) - נותן שוב לארגונים בעזה הזדמנות ללחוץ על ישראל, שתעשה הכל כדי להימנע מגלישה לעימות.

בעזה מזהים זאת ללא ספק, אבל המדיניות של הארגונים אינה אחידה. חמאס דבק ברגיעה; כל הסימנים מעידים על כך. הוא מאפשר אמנם מידה מסוימת של פעילות (ההפגנות הקבועות על הגדר בימי שישי), אבל בהרבה פחות התלהבות מבעבר. מבחינתו, כל אירוע כזה, שעלול להידרדר להסלמה, מסכן את המטרה העיקרית - שיפור המצב הכלכלי, שהוא תנאי יסודי לשימור שלטונו ברצועה.

מנגד, הג'יהאד האסלאמי מחויב פחות לרגיעה. זאת לא רק נטייתו הטבעית לבדלנות ורצונו לשמר את אש המאבק בישראל: הארגון עבר בחודשים האחרונים הקצנה ברורה, שמטרידה מאוד את ישראל. החילופים בהנהגתו, והעברת השליטה לזיאד נחאלה הצעיר והקיצוני (במקורו מעזה), מתבטאים במפורש באצבע קלה יותר על ההדק.

המדיניות של הארגונים אינה אחידה - ונדרשת התייחסות אחרת. מחבלי הג'יהאד האסלאמי בעזה // צילום ארכיון: רויטרס

נחאלה נע בין דמשק לביירות. הוא בקשר שוטף עם כל זרועות הציר - איראן־סוריה־חיזבאללה - וחי בחסותן ועל חשבונן. ככזה, מחויבותו לאיראן גדולה פי כמה מזאת של חמאס; לעיתים הוא מתקשה לעמוד בלחץ של טהרן לפעול. לא בטוח שזה היה המקרה השבוע, אבל הירי לאשדוד היה איתות ברור נוסף שבעוד ישראל מתנהלת מול חמאס - בטילים או במילים - מי שעלול לשבש את התוכניות הוא דווקא הג'יהאד.

בשלב הנוכחי ממשיכה ישראל בקו הרגיל: האחריות מוטלת על חמאס. גם אם הג'יהאד תוקף, ישראל מגיבה מול יעדי חמאס כדי להבהיר שבתור בעל הבית ברצועה, מצופה ממנו לדאוג למחויבותו לרגיעה. אלא שלא בטוח כמה זמן המדיניות הזאת עוד תהיה יעילה; חמאס מגלה קושי גובר להתמודד מול הג'יהאד. זה לא רק כוחו הצבאי והפוליטי של הארגון וקשריו לאיראן - שאחראית גם לחלק מהמימון של חמאס - אלא גם הידיעה שהוא מחזיק בידיו את המפתחות להסלמה, ומכאן הרצון לפייסו כדי שלא להיגרר אחריו למחוזות לא רצויים.

ספק אם ישראל צריכה להמשיך במשחק הזה לאורך זמן. הוא נותן כוח רב מדי בידי גורמים שאחריותם מוגבלת. דבר אחד זה להתנהל מול יחיא סינוואר, מחבל רצחני ככל שיהיה אבל מי שכלכלתם ורווחתם של 2 מיליון תושבים בעזה עומדת בכל בוקר לנגד עיניו, ודבר אחר זה לרקוד לחלילו של אכרם עג'ורי, מפקד הג'יהאד ברצועה ומי שענייניו מצומצמים בהרבה.

מחפשים פתרונות אזרחיים

בשנה האחרונה כבר עלו בישראל רעיונות לשנות מדיניות מול הג'יהאד. לנצל את אחד מסבבי ההסלמה ולמקד את הפגיעה בו. זה לא קרה, בכל פעם משיקולים אחרים, אבל ייתכן שהגיע הזמן. הג'יהאד האסלאמי הוא כבר מזמן לא יתוש, אלא גורם בעל משקל שמסרב לציית לחוקי המשחק. הירי השבוע לאשדוד היה דוגמה אחת (בהמשך לירי בסוף חודש מארס למשמרת) שמחייבת, לכל הפחות, לעשות הערכה מחדש של המדיניות מולו. זה לא יוביל לשינוי בתנאי היסוד בעזה, אבל זה יוציא את הג'יהאד ממרחב החסינות הנוח שממנו הוא נהנה כיום.

בינתיים ישראל נמנעת מכך. כאמור, חודש מאי לא טוב למלחמה, ואחריו מגיע הרמדאן ואז צפויה "עסקת המאה" של טראמפ. כל אלה טומנים בחובם אינסוף עילות - מדומות או אמיתיות - להסלמה, שספק אם תקרה: ישראל הוכיחה בשנה האחרונה נכונות לנשום עמוק וללכת רחוק כדי להימנע מלחימה, וסביר שתנהג כך גם בעתיד, לרבות הענקת מחוות והקלות נוספות לרצועה.

גם כניסה אפשרית של אביגדור ליברמן למשרד הביטחון לא תשנה את המצב. ליברמן פרש מהממשלה בחודש נובמבר האחרון אחרי שתביעתו למערכה נרחבת מול חמאס נדחתה. נתניהו והרמטכ"ל דאז איזנקוט העדיפו להתמקד בפעילות נגד מנהרות חיזבאללה בצפון, אבל העילה הזאת לא הצליחה להסתיר את חוסר התלהבותם הבסיסית מגלישה למערכה בעזה.

הרמטכ"ל החדש, אביב כוכבי, אינו שונה מהותית מקודמו באסטרטגיה שהוא מבקש לעצב מול הרצועה. הוא אמנם חידד אלמנטים של מוכנות לאפשרות של גלישה להסלמה (שכמעט התממשה לפני כמה שבועות), אבל מצדד בפתרונות אזרחיים, כלכליים והומניטריים, שיובילו לשיפור במצבם של התושבים בעזה.

בינתיים, ממשיך חמאס להיות פרטנר למדיניות הזאת. לצדדים יש עוד דרך לא קצרה להתקדם בדיבורים, לפני שיידרשו להגיע למעשים. אז גם יגיעו הדילמות, ובראשן עניינם של גופות חללי צה"ל ושני האזרחים הישראלים שמוחזקים בעזה. גם כאן, יש רעיונות יצירתיים שהועלו באחרונה, שטרם הבשילו; זה דורש זמן - כמו השיחות בכללן - שבמהלכו, מקווים המתווכים, ייווצר אמון בין הצדדים. אלא שלזמן חוקים משלו: הוא משחק גם לידי אלה שעלולים לטרפד את כל המאמצים, ולשנות את הכיוון ברצועה - מרגיעה ללחימה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו