"להישאר יציב לאחר השואה - לא נורמלי": החיים במכון הפסיכאטרי לניצולי שואה

יהודית שוכבת בטרנינג שחור על המיטה בחדרה, על אצבעותיה לק אדום ולראשה כובע צמר לבן, לשמור שלא תתקרר. "רחצו אותי והתעייפתי", היא מתנצלת. היא בת 84, נולדה ברומניה (ברחוב שנקרא "רחוב המלחמה") לתוך המציאות של מלחמת העולם השנייה. עד היום היא סובלת מצליעה שנובעת מהתפתחות גופנית לא תקינה. הוריה נהגו לקשור אותה עד גיל 5 על גבם ולשאת אותה ממקום למקום כדי להתחמק מהפצצות ולמצוא מקום מחסה.

במעון לניצולי השואה שנמצא בבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב שוהה יהודית (שם בדוי, כמו יתר שמות הדיירים בכתבה) כבר שש שנים. היא הגיעה לשם לאחר שהיתה מאושפזת באברבנאל. "היה מאוד קשה לחיות שם, פה טוב לי", היא אומרת. אמא שלה מתה ברומניה במלחמה, אביה נשלח למחנה עבודה ואחיה היה חולה. דבריה מגומגמים וליטל שבתאי דומב, העובדת הסוציאלית של המעון, שמכירה כל אחד שם מקרוב, מסייעת לה להשלים את סיפורה על העלייה לארץ לבד ועל המעבר מקיבוץ לקיבוץ. "ביום השואה אני מדליקה נר זיכרון לזכר אמא", היא אומרת לבסוף.

במעון, שכל 31 דייריו ניצולים, כל יום הוא יום השואה. הם נושאים איתם את הזיכרונות ואת הטראומות בכל רגע, ורק מייחלים למקום שבו ימצאו שקט ומנוחה. המעון נבנה בשנת 2000 יחד עם שני מעונות זהים בבתי החולים לב השרון ושער מנשה, לאחר שוועדת חקירה ממלכתית מצאה כי אין מענה מתאים לניצולי שואה שסובלים ממחלות נפש וכי הם נאלצים לעבור בין מסגרות, ללא קורת גג ובלי שיקבלו את הזכויות שמגיעות להם. במעון לניצולי השואה הם זוכים לטיפול הוליסטי, פיזי ונפשי, ולמסגרת קבועה המתאימה למצבם ולגיל השלישי.

עוד באותו נושא: 

• יום השואה תשע"ט: מדינת ישראל מתייחדת עם זכר ששת המיליונים

• ניצול השואה מצרפת: "אני בר מזל? כל מי שהיה קרוב אלי ואהבתי נרצח באושוויץ"

• לעסוק בשואה כל השנה ולא רק ביום אחד

• "הגרמנים רצחו גם את מי שעוד לא נולד"

• לראשונה: משלחת של חיילים בודדים תשתתף במצעד החיים

בכניסה לבניין שלט פסיפס שהכינו הדיירים והצוות, עם הכיתוב "ובחרת בחיים". חתיכות הפסיפס שהניחו יחד מספרות את הסיפור כולו - הבחירה היומיומית להמשיך לחיות למרות האובדנים שחוו ועל אף העובדה שהחיים התאכזרו אליהם בצורה שמקשה להשתקם.

המחשבות לא נותנות מנוח

בחדר המשמש לסדנאות האמנות שבמרכז המבנה, יושבת רבקה בת ה־85. בידה טוש חום ולפניה דף צביעה עם ציורי פרחים. "מחליפים עבודות ועושים תמונות, לפעמים יש עייפות מהעבודה אז אני נחה", היא אומרת כשהיא נשאלת למעשיה. ניבה פלדי, המטפלת באמנות, ניגשת ומביאה ערימה של עבודות שאת כולן הכינה רבקה.

הסיפור שלה מתחיל ב־1941 בעיר יאשי שברומניה, שם נערך פוגרום עצום כאשר 20 אלף יהודים נטבחו בבית הכנסת המקומי. רבקה, אז כבת 7, הסתתרה עם אמה בשוחות באדמה בזמן שאביה נשלח ברכבות בקר דחוסות שעל תחתית קרונותיהן נמרחו זפת וחומרים רעילים. הגרמנים, באכזריות בלתי נתפסת, הסיעו את הרכבות הלוך ושוב עד שהנוסעים בהן מתו. 

"אבא שלה שרד את זה בזמן שהיא והאמא היו בתוך האדמה, היא ממש התכסתה באדמה", מספרת ליטל, העובדת הסוציאלית, "לא היה להן מקום אחר ללכת אליו ואף אחד אחר לא עזר להן". רבקה עצמה כבר מדברת בקושי רב ובאופן לא ברור, ומתקשה לספר את קורותיה במלחמה.

"היא מספרת שגם חלק מהרומנים שיתפו פעולה עם הנאצים וירו ביהודים", מוסיפה ליטל, "כשהאב נותר בחיים אמרו לו, 'בוא, תעזור לנו לקבור את הגופות'. וכך בתור ילדה היא העבירה במשך שנתיים את המלחמה. או בהסתתרות או בסיוע לקבור את הגופות. זה מספר לא נתפס כי ברכבות מתו עוד 30 אלף איש, אבל רבקה הצליחה לעמוד בזה. היא עלתה ארצה, למדה ועבדה בחברה ביטחונית גדולה עד שלא הצליחה עוד להכיל את זה. היא הרגישה את האדמה עליה והיתה חותכת את עצמה ופוצעת את עצמה כדי להתנקות מהחול".

האישה בעלת השיער האפור והקומה הכפופה מתמודדת למעשה מאז גיל 30 עם מחלת הנפש שהתפרצה אצלה. היא אמנם קיבלה טיפול תרופתי אך באותן שנים נשים רבות הפסיקו את הטיפול כדי להביא ילדים לעולם, והנושא של הורות אצל נפגעי נפש היה מושתק ומטופל פחות. "היא הפסיקה על דעת עצמה לקחת תרופות ומצבה הלך והחמיר", אומרת ליטל, "ומאז שהפסיקה היתה החמרה והיא בילתה כל הזמן במוסדות בלי איזו יד שתשלוף אותה - עד שהגיעה אלינו".

ליד רבקה יושבת רוחמה, בת 80, ומדביקה פיסות נייר על כלי עגול. היא מדברת ברוסית, גם הדיבור שלה כבד ולא ברור, וכמו דיירים רבים אחרים במעון, המחשבות על מה שעברה במלחמה מתרוצצות בראשה כל העת. "היא נולדה בליטא", מספר בשמה סלאבה ביילין, האח האחראי במעון. "אבא שלה הצליח לדחוף אותה לאחת הרכבות האחרונות שנסעו לרוסיה. הרכבת הופגזה והפסיקה לנסוע ורוחמה עלתה וירדה מרכבות כדי לברוח מהכיבוש הנאצי".

להשיב את הכבוד שנרמס

הרופא שמטפל בניצולים הוא ד"ר יוסף בוחירי (81), פסיכיאטר שעבד במשך 18 שנה בבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב ובמעון עצמו. אף שיצא לפנסיה לפני כעשור הוא ממשיך לעבוד, לטפל ולדאוג לדיירים, ומרגיש שהוא ממלא בכך שליחות. "בגלל מצבם הנפשי ובגלל הגיל, יש לדיירים פה גם בעיות גופניות שבהן אנחנו מטפלים פה או בבתי חולים כמו אסף הרופא וקפלן", הוא מסביר, "האבחנות שנתנו להם לפני 40 שנה היו בעיקר סכיזופרניה, אבל היום היינו קוראים להם פוסט־טראומטיים. אני לא יכול לתאר איזו טראומה הם עברו.

"לפני שנים, כשהייתי מנהל במחלקה ה' בבאר יעקב, הייתה ניצולת שואה שבכל פעם שהרכבת עברה היא היתה נכנסת לפחד ואומרת 'הם באו'. הטראומה עדיין ליוותה אותה. יש הרבה ניצולים שעברו את הטראומה הזו ולא כולם הגיעו למצב הזה, אבל אלה היו יותר שבירים. הם באו לארץ בגיל צעיר מאוד ובהמשך היו אירועים שהיו הטריגר למחלה, הקש ששבר אותם. חלק מהם הראו סימנים לכך בגיל צבא. היה להם איזה מטען שרק היה צריך זמן להתפוצץ".

"רוב האנשים פה מאובחנים עם סכיזופרניה פרנואידית. זו מחלה עם סטיגמה מאוד קשה", מוסיפה ליטל, "זה תיוג חברתי לא נעים. מחקר שנערך על ידי אוניברסיטת ייל ב־2006 על הדיירים שלנו אבחן אותם עם פוסט־טראומה, ואפילו פוסט־טראומה מורכבת. הם עברו את השואה, עברו הגירה, עברו אובדנים ואבל. הגיעו למדינת ישראל ועברו שוב אובדנים ואבל. הם התגייסו לצבא, נלחמו עבור הארץ הזו. חלקם איבדו את הילדים שלהם או את הקרובים. יש לנו דיירת שאיבדה בן טייס. האובדנים הולכים ומצטברים והטראומה פורצת בכל מיני נקודות בחיים. 

"עד שנות ה־80 מדינת ישראל לא דיברה כמעט על השואה, ואחר כך הם תויגו כסכיזופרנים ולמעשה הטיפול שהם קיבלו לא היה לגמרי מדויק. כשאתה מסתכל על זה כטראומה או כמחלה אז הטיפול שונה. האנשים האלה היו במסגרות פסיכיאטריות, ואני לא בטוחה שלשים ניצולי שואה במקום סגור זה דבר שהיה נכון לעשות. המטרה שלנו היא שפה יהיה פתוח ואפשר להסתכל מהחלון ולראות גינה ומדשאות. לעבור את כל הדברים שהם עברו ולהישאר יציב בעיניי זה הלא־נורמלי. מבחינתי התגובה שלהם נורמלית".

ד"ר בוחירי (מימין) // צילום: לירון מולדובן

צילום: לירון מולדובן

האתגרים שאיתם מתמודד הצוות במעון לא פשוטים: מדיירים שאוגרים מזון, דרך כאלה שמסתובבים עם מעיל ותיק מוכנים לכל תרחיש שלא יקרה גם בקיץ החם, ועד לדיירים שנועלים בשרשראות ובמנעולים את דלתות הארונית או שמסרבים להתקלח. אחד הפתרונות היה גיוס תרומה של מקררים קטנים כך שלכל דייר יש מקרר אישי משלו בלי שירגיש צורך לאגור מזון - מהלך שגם מחזק את תחושת השליטה של הדיירים.

"תחשבי מה נדרש פה מהצוות אם מהשעות שבע עד עשר בבוקר מנהלים את המלחמות האלה", אומרת ליטל, "צריך להיות סופר־מקצועי להבחין מה נפשי, מה גופני, מה קשור לגיל ומאוד להיזהר לא ליפול לגילנות, להיות נורא רגישים". ד"ר בוחירי מוסיף: "לא מדובר פה על קשר רגיל של יחסי רופא או אחות וחולה. להם מגיע כבוד פעמיים. פעם כשהם חולים באשר הם, ושנית על כך שהם עברו את הטראומה ששברה אותם, שהכבוד שלהם נרמס. אנחנו מנסים לחבר את השברים האלה כך שהם ירגישו שהם כן בני אדם ושיש להם כבוד, ואת זה עושים רק ביחס חם".

בהיותם ניצולי שואה ולאחר עשרות שנים של אשפוז, גם הקשרים עם בני המשפחה רעועים. רק לכשליש מהדיירים יש בני משפחה שמגיעים לבקר, קשר שמסייע ותורם גם לטיפול הנפשי. לשליש מהדיירים יש בני משפחה שאינם מגיעים ואילו האחרים עריריים. "עד שהתחלתי לעבוד פה לא הבנתי מה המשמעות של המושג הזה, להיות ערירי לגמרי", אומרת ליטל.

הרבה יותר מ"פיסת היסטוריה"

צוות המעון מקדיש מאמץ לנסות ליצור קשר עם בני המשפחה, במידת האפשר, ליזום ביקורים ואפילו לאתר קרובים שהקשר איתם אבד. אחד הסיפורים המדהימים קיבל תפנית מפתיעה ממש לפני כחודש, כאשר לאחר יותר מ־50 שנה התרחש מפגש בין שמעון, ניצול שואה שעלה לארץ לבדו וללא קרובי משפחה ונחשב ערירי, לבין בן דודו שהיה בארה"ב כל השנים הללו. 

"מדובר באדם שהיה מגיל 35 במסגרות פסיכיאטריות ולא מצאנו לגביו שום מידע חוץ מאשר תלוש משכורת בודד", מספרת ליטל, "הוא סיפר לנו שיש לו אמא בארה"ב ומשפחה שם וכל הזמן חזר על זה. פניתי למשרד הפנים, למשטרה, לצבא, אך ללא הועיל. הוא חזר וסיפר שפגש במלחמה נאצים ורוסים. היתה לו צלקת לאורך כל הראש והוא הסביר שאייכמן פגע בו. אבל בתיקים שלו כל התיאורים האלו הוגדרו כ'מחשבות שווא'. הוא היה סכיזופרן ולא היה שום אדם נוסף שיתמוך בדבריו. והאיש יושב פה ומספר את זה באופן קוהרנטי. חיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו פרטים". 

בעזרת קולגה שלה מאוניברסיטת בר־אילן, שם משמשת ליטל חוקרת במחלקה לגיל השלישי, הצליחו בתום שנה וחצי של חיפושים להגיע למאגר מידע גרמני בשם IPS שבו שמות ונתונים רבים. באמצעות בדיקה במאגר התגלה שהסיפור שסיפר שמעון כל השנים אכן היה מדויק, והסיבה שלא נמצאו שום פרטים עליו עד כה היתה פשוט טעות באיות שמו. שמעון נולד בעיר על גבול פולין־רוסיה והיה בן 13 כשפרצה מלחמת העולם השנייה. העיר נכבשה על ידי הרוסים ושנה לאחר מכן פלשו אליה הנאצים. הוא נמלט, וכשהסתיימה המלחמה הגיע למחנה עקורים. "האמא נישאה שוב אחרי המלחמה והם ביקשו להגר לארה"ב, אך את שמעון לא הסכימו לקבל כי הוא נראה חולני", מספרת ליטל, "האמא היגרה והוא נשלח לפה על אחת מאוניות העלייה. המשפחה שלו היתה אמורה לפגוש אותו פה אבל הם לא הגיעו לחוף. הוא נשאר על החוף שבוע, ומאז התגלגל לבד בעולם. החלק המדהים היה שלא אייתו את השם שלו נכון, ואכן אחרי כל השנים התברר שהיתה לו משפחה. בן הדוד היה בהלם כשפגש אותו. הוא תיאר לו את הבית שבו גרו בפולין. ולמה זה קורע לב? כי האנשים האלה לא חוגגים ימי הולדת, אין להם מי שידאג להם מחוץ למעון, אין להם הרבה רגעים כאלה. רוב הדיירים שלנו 'נולדו' בינואר וחוגגים יחד יום הולדת, כי אין להם תאריכי לידה. אני חושבת שזו המשמעות של המקום הזה, ואנשים פה הם לא סתם פיסת היסטוריה. שמעון מספר לנו על המלחמה וגילינו שהסיפור שלו נכון לגמרי".

פרופ' חיליק לבקוביץ, מנהל המרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב, בן לניצול שואה בעצמו, מוסיף: "המעון לניצולי שואה הוא מצפן ודגל רגשי חשוב לחמלה ולחובה המוסרית שלנו להילחם למען החלשים בחברה".

היום יקיימו דיירי המעון טקס מיוחד משלהם. לחלקם שמיעת הצפירה תהיה קשה במיוחד, אחרים מבקשים להדליק נר לזכר משפחתם או לזכר הקהילה. יש כאלה שמדברים ויש מי שנמנע, אבל כולם עטופים באהבה ומטופלים כפי שהם ראויים. לא רק בזמן הטקס, אלא כל השנה. 

 

צילום: לירון מולדובן

צילום: לירון מולדובן

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו