1. יבורך התעתוע, תבורך האשליה. לרגע אחד, אולי שניים, הלוס אנג'לס קליפרס נטעו בליבנו את המחשבה שגולדן סטייט היא קבוצה שבעה, חורקת, פגיעה. שאלוהי הספורט ימנעו השתלטות של מונופול כישרון דורסני על הליגה. אבל עבור הקליפרס הצנועים, נטולי שחקני אולסטאר, שעשו טרייד על השחקן המצטיין שלהם (טוביאס האריס), שהגיעו מהמקום השמיני במערב וגררו את גולדן סטייט למשחק 6 עם שני ניצחונות חוץ, זה נגמר. וזה נגמר בגלל קווין דוראנט, התוספת שתופסת אותך בגרון ומפשיטה אותך מפתרונות הגנתיים.
דוראנט ניער מעליו את פטריק בוורלי כמו היה אבק דרכים על מחצלת בסופו של פיקניק, הזכיר למי שהיה צריך תזכורת שהוא בעל סט היכולות ההתקפיות הכי טובות בליגה, ושהמוטציה האנושית או הפתרון הטקטי שיכולים להצר את צעדיו עדיין לא נולדו. הוא קלע 38 נקודות במחצית של משחק 6 (סיים עם 50) ומחק כל תקווה לחבורה של דוק ריברס. ולפתע התזכורת שלו במסיבת העיתונאים לאחר ההתכתשויות מול בוורלי שהוא מחויב למשחק קבוצתי ולא ישנה את סגנון המשחק של כל הקבוצה בגללו כי הוא "קווין דוראנט", נראית הגיונית, ומזכירה לכולם להישאר צנועים בסביבתו.
"אני קווין דוראנט" זה משפט שבשמיעה ראשונה מאגד בתוכו שחצנות אופיינית לכוכבים, אבל בעצם מבטא את רצונו להישאר מרוכז, קבוצתי ונאמן לדרך של הקבוצה. ואכן, הדרך ניצחה את הסידרה, כשסטיב קר חוזר לבסיס של ריווח, פיק אנד רול והנעת כדור.
לקינוח, בסוף השבוע התגברו הדיבורים על מעבר אפשרי של דוראנט לניו יורק ניקס, שהוסיפו ארומה טרגית־קומית לתצוגה האלוהית שלו, סימן חולשה אנושי של שיקול דעת מעורער. מצד שני, הוא קווין דוראנט.
הארדן. הראש בגולדן סטייט // צילום: USA TODAY Sports
2. אולי החריקות של גולדן סטייט אמיתיות והקבוצה הבאה (יוסטון), או זו שאחריה (פורטלנד?), יוכיחו את זה. יוסטון עברה את יוטה בחמישה משחקים ויש לנו חצי גמר מערב שיכול להיות גמר אן.בי.אי מבחינת כמות הכישרון והיריבות בין הקבוצות. אבל לזה יהיה עוד זמן.
שווה להתעכב רגע על ההגנה שיוטה השתמשה בה נגד ג'יימס הארדן, שאמנם כשלה במבחן התוצאה, אבל הראתה לאן האבולוציה של המשחק הולכת. בהתפתחות הבלתי נתפסת של יכולות אישיות, טווחי קליעה מטורפים סטייל השלשה של דמיאן לילארד מול אוקלהומה סיטי, מגיעות תגובות הגנתיות שמנסות להכיל את העסק. אחת מהן היא הגנת התחת של יוטה על הארדן. כן, אמרנו תחת. כדי למנוע מהארדן את הנשק האהוב עליו - שלשות בניתור לאחור - ריקי רוביו התיישב לו על הזנב ונתן לו לחדור לצבע (לרוב ימינה) בתקווה שייקח זריקה ל־2 או ימסור, ואז ההגנה תסתדר ברוטציה.
לרגע זה נראה מגוחך ומטריד, אבל כדי להתמודד עם מפלצות התקפיות כמו הארדן, בטח כשאתה אנדרדוג עם הרכב משופע בשחקני יורוליג, זה מחייב חשיבה מחוץ לקופסה בניסיון לגשר על הפער בין יכולות ההגנה האישיות של שחקנים לרמת היכולות המטורפת וטווח הקליעה שגדל בכל עונה. הארדן סירב להתרגש והמשיך לחצי הגמר עם הרבה טקס בישבן, אבל כדאי שיכין ריפוד לאזור הזה כי זה רק ילך ויתגבר.
האבליצ'ק. תהילת עולם היא שמו האמצעי // צילום: אי.פי
3. בזמן שמרוץ הפלייאוף לתהילת עולם מתגבר, הלך לעולמו בגיל 79 שחקן העבר של בוסטון סלטיקס, ג'ון האבליצ'ק, שתהילת עולם היא שמו האמצעי. עם שמונה אליפויות, האבליצ'ק הוא מיטוכונדרייה מרכזית במכונת התארים של הסלטיקס וחלק משמעותי במורשת הווינרית הבלתי מתפשרת של המועדון, עד היום. השידור של ג'וני מוסט במשחק מספר 7 מול פילדלפיה בגמר של 1965, כשהסלטיקס מובילים בנקודה כמה שניות לסיום והאבליצ'ק חטף את הכדור, נכנס לשני היכלי תהילה: של שידורי ספורט ומהלכי ספורט. "האבליצ'ק חטף את הכדור. האבליצ'ק חטף את הכדור. זה נגמר, זה נגמר". אכן, נגמר.
