לא לברון ג'יימס, לא סטף קרי ולא השלשות: הבעיה האמיתית של ה-NBA

“הדבר הכי טוב ב-NBA של היום? לברון וסטף"

ליגת הכדורסל האמריקנית נמצאת במשבר רייטינג. יותר ויותר אנשים עוזבים את הצפייה הישירה במשחקים בשידור חי והסיבות לכך עמומות ומגוונות כאחד. יותר מדי שלשות, יותר מדי זמן, מופע בידור, מחסור בכוכבים אמריקנים בולטים, מחסור בקבוצה דומיננטית, ריבוי פציעות, אנשים שמתחילים לצפות בזמן בפלייאוף, שיטת הטנקינג, מיעוט יריבויות, סיקור מקצועי/עבש וכו'.

רוב הבעיות ברייטינג נובעות מזכויות שידור מקומיות כאלו ואחרות. לא כל המשחקים משודרים בטלוויזיה הארצית ולפעמים גם בערוצים המקומיים גובים תשלום. את הציטוט שבתחילת הכתבה אמר לברון ג'יימס אחרי 113:115 של לוס אנג'לס לייקרס על גולדן סטייט ווריורס במשחק הכריסמס. אוסטין ריבס, חברו של לברון ואחד השחקנים הבולטים שסיימו במקום הרביעי באליפות העולם האחרונה, אמר שזו תשובה מעולה, וזו בעיה.

זו לא הבעיה של לברון וסטף. ה-NBA פרסמה שהמשחק ביניהם שבר שיא צופים מזה חמש שנים - 7.76 מיליון בממוצע עם שיא של 8.32 בממוצע בזמן המשחק. שיווקית, משחקי הכריסמס הנוכחיים הביאו 84% יותר קהל מבעונה שעברה, ואלו שקידמו את הכריסמס הם לא וומבי, ברנסון ולוקה, אלא לברון, סטף וקווין דוראנט מראיון שנעשה עוד בזמן התכנסות הנבחרת האמריקנית.

ה-NBA לא צריכה בהכרח יריבויות כמו של סטף ולברון, אלא דמויות כמו סטף ולברון. גם אם שחקן ברמתו של מייקל ג'ורדן יחזור לשחק, אף אחד לא יתעניין בו אם הוא לא יהיה בן אדם ששווה להתעניין בו. בכדורסל האמריקני, בשונה מהאירופי, הבידור הוא העיקר, ובשביל לבדר צריך לדעת איך לספר את הסיפור ועם אילו אנשים.

לאמריקה חסרים כוכבים. מחוץ לשלושת ה-OG, על תואר הכוכב האמריקני הגדול הבא מתחרים דווין בוקר' אנתוני אדוארדס וג'ייסון טייטום. האחד יצא עם קנדל ג'נר, השני מדי פעם מראה כדורסל מייקל ג'ורדני עם דיבור קובי בראיינטי והשלישי פשוט אדם טוב מדי. השניים הראשונים הגיעו רק פעם אחת כל אחד לגמר המערב מאז שאנט נכנס לליגה, השלישי זכה באליפות NBA וניסה לשחזר קאץ' פרייז ללא הצלחה.

האולסטארים האמריקנים האחרונים היו ג'יימס הארדן וראסל ווסטברוק, שנתנו עונות מופלאות בקבוצות שככל הנראה היו אובר אצ'יבריות. מאחוריהם היו סטף קרי (פעמיים), קווין דוראנט, לברון ג'יימס (פעמיים), דריק רוז, שוב לברון ג'יימס (פעמיים) וקובי בראיינט. כל אחד מהם נגע ברגש של אוהד אמריקני במהלך 28 השנים האחרונות, ובסוף המספרים שלהם הם אלו שנחשבים.

היום יש חמישה שחקנים שאינם גדלו בארצות הברית ויותר מלגיטימי לבחור בהם כטובים בעולם. לוקה דונצ'יץ' הסלובני, שיי גילג'ס אלכסנדר הקנדי, יאניס אנטטוקומפו היווני, ניקולה יוקיץ' הסרבי ו-ויקטור וומבניאמה הצרפתי. הם משחקים כדורסל מדהים, אבל אין שם מישהו שיכול לתפוס כותרות מחוץ למתחם ה-NBA של ESPN.

"דמיין חיים ללא NBA, אתה תהיה אומלל"

קווין דוראנט הפך לקול הבולט מטעם השחקנים שמנסה להבין את הבריחה. מאז ומתמיד דוראנט היה דמות, בין אם השחקן הצעיר שמאיים לערער על ההגמוניה של לברון בהיט עד שהפך לשחקן השנוא בליגה עם המעבר לגולדן סטייט וסיים כדמות טראגית ואולי קצת עצומה עם כישלונות בברוקלין ופיניקס.

עם שינוי תדמית קל נוסף בזכות המשחקים האולימפיים בפריז, הוא הפך מאדם שמקשיב לעצמו לאחד שמנסה להקשיב לאחרים. הוא מנהל דיונים עם התקשורת והאוהדים לגבי הירידה ברייטינג ומנסה להסביר שהשינויים הקורים בליגה הם טובים. "אני לא תומך בלזרוק 10 שלשות למשחק, אבל אם יש לך זריקה פנויה, אתה חייב לקחת אותה" כתב ברשת X כחלק מדיון שניהל עם אוהדים על ה-NBA, "בסוף אתה זורק, קולע כמה, מתחמם ואז יוצא ששחקנים לוקחים 12 שלשות. בסוף, האופציה של השלשה מפנה גם שחקנים אחרים".

דוראנט היה מהשחקנים הבולטים שהביאו את הקליעה מחוץ לצבע לכדי אומנות, אבל הוא אולד סקול. בגובה 2.11 הוא זורק 6.1 שלשות בממוצע למשחק – נתון יחסית גבוה לאורך הקריירה הארוכה שלו, בזמן שוויקטור וומבניאמה, 2.24 עם נעליים, זורק 9.5 שלשות בממוצע – יותר מחצי מכמות הזריקות שלו. לכאורה זה אירוע מוזר שקשה לעכל, השחקן הגבוה בכמעט כל משחק זורק כמעט שליש מכמות השלשות הכוללת של הקבוצה. למה הוא לא הולך לסל?

"וומבי וקארל אנתוני טאונס מביאים את כל הדברים שצריך לראות מביג מן ואם אתה לא רואה את זה, אני מרחם עליך" כתב דוראנט לאוהד בטוויטר, "בשנות ה-90 זרקו המון זריקות גרועות מחצי מרחק ולאף אחד לא היה אכפת".

השלשות הפכו בצדק למטרד, בעיקר באירועים מזוקקים כמו האולסטאר שהופכים לפעמים לקרב קליעות מעבר לחצי בין דמיאן לילארד לקרי, אבל לשם המשחק הולך. "צריך שיהיה איזון" כתב KD, "שחקנים צריכים לדעת לקלוע מכל הטווחים, אבל גם האוהדים צריכים לקבל את העידן החדש של הכדורסל".

בסופו של דבר, האוהדים יתחילו לקבל את הכוכבים החדשים כפי שקרה עם הדור הקודם. לברון, קרי ודוראנט הם יחידי הסגולה שהצליחו להיות בטופ במשך 15 שנה ומעלה, מה שהופך אותם לכאלה גדולים. "ברגע שתראו אותם משחקים 10 שנים הם יהיו באותה רמה שלנו" כתב דוראנט, ואולי גם מיצה את הסיפור מהצד של מה השחקנים יכולים לעשות.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

השחקנים יכולים לעשות הרבה יותר, אבל צריך לשחרר להם את החבל. הליגה חייבת לשים סוף לעבירות הטכניות המיותרות, לאפשר יותר מגע לשומרים ולאפשר טראש טוק בגבולות הטעם הטוב ולא רק בדקות האחרונות. לא ייתכן שנעיצת מבט בשומר אחרי מבט תגרום לשופט לשרוק במשרוקית, ולא ייתכן ששחקן כמעט הורחק בכזו קלות על פלופ כמו אנדרה דראמונד. תנו לשחקנים לשחק והצופים כבר ינהרו. אחר כך אולי יפסיקו לדבר על שש אלופות בשש שנים.