קיבלתי השבוע סרטון באחת הקבוצות הרדומות אצלי בווטסאפס, מאלו שנפתחו עבור אירוע מיוחד ומאז דוממות. בכל קבוצה פעילה וחופרת זה היה נבלע בים של בררה, אבל כשמישהו טורח להעיר קבוצה לחיים - אני עוצרת הכל ונכנסת לראות. "אתם לא נושמיםםםםם" הוא כתב, לא הותיר לנו ברירות.
בסרטון חיכתה "הדסה מסיני" שהפכה מאז למותג, בראיון יוצא דופן לחברת החדשות. צפיתי בזה פעמיים ברצף, מוקסמת מה"טיפוס" הזה, האמיתי, המשוחרר וחסר העקבות. כל כך שונה מכל אדם אפור שיקלע לראיון ברחוב, יעמוד נבוך ויגיד מעט כדי לא לעשות בושות.
תוך דקות זה היה בכל מקום וחשבתי לעצמי איזה מדהים זה להיות כל כך מעניינת, איזה כיף להיות צבעונית וממגנטת, איזה מדהים שהספיקו לה שתי דקות להוכיח שהיא כוכבת.
אבל העכברושים ברשת חשבו אחרת, לעגו לה, כתבו שהיא פרחה, סתומה, מטומטמת. ואם לא די בתארים המפקופקים היא קיבלה מקום של כבוד ב"כשאבא ואמא בני דודים".
מעט מאוד הדסות יש בינינו, כאלו שהפחד מהתגובות של החברה לא הצליח לנרמל, לרסן, לעדן. כאלו שמוכנות לרקוד באמצע החדר, להישמע ולהראות, אפילו שהרבה יותר קול להישען על הבר בפינות. אבל אני לא מקנאה בכם, העומדים בצד וצוחקים, להזכירכם, אתם בחושך והיא בזרקורים.
בתוך תוכי תמיד הייתי הדסה, אך זה לא אוטומטי, זה מאבק יום יומי. תמיד מנקר הספק שאולי ילעגו לי, שאולי תזיק ההופעה הזו בפומבי. אבל גיליתי עם השנים, שלא קורה כלום אם עושים מה שרוצים. להפך, השחרור הזה מביא הישגים.
וכך, בכל פעם שאני מפחדת, אני אומרת לעצמי שיש מלא אנשים בתוך הקווים, תצאי קצת, תהי מיוחדת. הרי אם הגעת לעולם וחלפת ממנו בלי להותיר רושם, בשביל מה באת גברת?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
