בלילה שבו יז'י התאבד, יצאו הוריו החוצה ובחסות החשיכה קברו את גופתו הקטנה של בנם היחיד בסככה בגינה. הם חפרו בידיים, בכפות ובמזלגות, ולבסוף כיסו אותו באדמה. כך הסתיים סיפורו העצוב של ילד בן 11 - ככל הנראה אחד הילדים הבודדים ששלחו יד בנפשם בזמן השואה.
מתוך ששת מיליוני היהודים שנספו בשואה, מיליון וחצי היו ילדים. בזמן שידועים לא מעט מקרי התאבדות של יהודים בוגרים, חוקרי שואה מעריכים כי התאבדותו של ילד בן 11, שנה לפני סוף המלחמה, היתה נדירה ביותר - גם במושגים של אחד המאורעות הנוראים ביותר שידעה האנושות.
וכנראה לא היינו יודעים דבר על סיפורו הטרגי של יז'י לולא שני יומנים, שלו ושל אמו סופי, ולולא קרוב משפחה אחד, עקשן במיוחד, שהחליט להוציא את הסיפור לאור בכל מחיר.
• • •
"דיברו על היטלר ברדיו, שהוא מתלונן ששברו הסכמים שנחתמו עימו. סלחו לי, אבל אדם שהוא התגלמות השטן, שניהל מלחמה באמצעות הבטחות שווא, הבטיח את החסינות של נשים וילדים ובאותו הזמן כיסה על אלפי קברי אחים שבהם נקברו מיליוני קורבנות הגסטפו. משום כך נטשו אותו בעלי בריתו הקרובים והוותיקים ביותר. הוא יקבל את העונש על ים הדם של עמו והעמים הזרים שהוא שפך".
(יומנו של יז'י, 9 בספטמבר 1943)
יז'י (ירז'ק) אורמן נולד ב־1932 בעיר סטניסלב שבגליציה (כיום קרויה איוונו־פרנקיבסק ונמצאת בשטח אוקראינה) למשפחה אמידה ומתבוללת. אביו, איזידור, היה גינקולוג. אמו, סופי, היתה עקרת בית.
עולמה של משפחת אורמן התהפך ב־1941, עם תחילת הפוגרומים בעקבות פלישת גרמניה הנאצית לרוסיה במסגרת מבצע ברברוסה. בתוך יום אחד נרצחו יותר מ־10,000 יהודים. 20 אלף נוספים נכלאו בגטו שהוקם בעיר, ובהם בני משפחת אורמן.
בגטו נחשף יז'י הקטן לזוועות המלחמה. באחד הימים חזר הביתה רועד וסיפר להוריו על חייל נאצי, שתפס ילד קטן שהבריח מזון לגטו. החייל עקר את עיניו של הילד ותלה אותן. "העיניים התנדנדו על חוט", סיפר באימה. אז גם גמלה בליבו ההחלטה שלא להיתפס בעודו חיים.
שנה לאחר מכן, כשהנאצים החלו "לטהר" את הגטו ולשלוח את תושביו למחנות השמדה, הבין איזידור אורמן שהתקווה היחידה של משפחתו היא לברוח. אז הבהיר יז'י להוריו שהוא מסרב למות בלי מאבק: "לא אלך בלי ציאניד". הוא חשש בעיקר שלא יעמוד בעינויים וימסור לשוביו שמות של אנשים או מקומות מסתור.
שלושת בני המשפחה הסכימו, "נשרוד או נמות, ביחד", אולם על ההחלטה לספק לבנם הצעיר את גלולת המוות יצטערו סופי ואיזידור כל חייהם.
• • •
"מרישיה סיפרה שתפסו כמה אנשים שנסעו במשאית. סבתא מייד התחילה לדאוג שהדוד אמיל עלול להיות ביניהם, ואנחנו ניסינו להרגיע אותה כמיטב יכולתנו. כולנו הבנו שהנשים הזקנות המטופשות האלה רק מנסות להפחיד אותנו.
"בעיתון כתוב שרומא נתפסה על ידי הגרמנים. אני לא יודע אם החדשות אמיתיות, אבל אם כן, החיילים האיטלקים הם חיילים גרועים מאוד. מצד שני, גם בעלות הברית יכלו לפעול הרבה יותר מהר ואולי הן לא רוצות או לא מסוגלות.
"במהלך ארוחת הערב אמרה סבתא שבזמן שלה יש אוכל חם, הדוד אמיל ביער. מי יודע אם הוא עדיין בחיים, אם יש לו משהו לאכול".
(יומנו של יז'י, 19 באוקטובר 1943)
באוקטובר 1942 נמלטו יז'י ומשפחתו מהגטו והתגלגלו בין מקומות מסתור. כשנה לאחר מכן, בספטמבר 1943, החל יז'י לכתוב יומן שבו תיאר את חוויותיו מהמלחמה.
"אני לא סופר, אני בסך הכל ילד", כתב. ואולם, אף שהם פרי עטו של בן 11, התיאורים ביומן אינם פשטניים. יז'י עסק בגורלם של בני משפחתו, בחדשות על המלחמה ובמתרחש סביב מקומות המסתור שבהם התחבאו.
הוא פחד במיוחד מהלשנה, וכתב רבות על פולנים משתפי פעולה ועל יהודים שנתפסו והוצאו להורג. סיפוריו התמקדו בבני משפחתו ובמי שהיו אמונים על ביטחונם: הלה, סוכנת הבית של מכר של המשפחה שאצלה הסתתרו, ומרישיה וג'ניה, שתי נשים פולניות קשישות, שבסופו של דבר יביאו למותו.
הרגישו אשמים עד יומם האחרון. איזידור וסופי אורמן בחתונתם
• • •
"מכיוון שדוד אמיל סירב לעזור לי, עלי להתחיל לדווח על הגיהינום שלי בעצמי. הגיהינום הפרטי שלי החל ב־22 ביולי 1941, עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לבריה"מ. למען האמת, גם תחת השלטון הסובייטי סבלנו, אבל זו היתה רק טיפה בים של אומללות, דם ודמעות, לעומת החיות של גרמניה הנאצית. אני לא מהאנשים שזוכרים כל פרט קטן, ומכיוון שאי אפשר לזכור את כל הפשעים והסאדיסטיות של הגסטפו הגרמני, חלק מהפשעים הקטנים יותר דהו מהזיכרון. אולם גם אלו יגרמו לזעם אפילו באדם הממוצע שהתחנך כאן לפני המלחמה, לא כל שכן אזרחי שווייץ, שבדיה או אמריקה. ברגע זה אני לא סופר מקצועי, אני אפילו לא מבוגר. רק ילד.
"אני חושש כי אני לא יכול לתאר אפילו חלק קטן של החייתיות של הגסטפו. עם זאת, המלחמה לקראת סיום ומאפשרת לנו, מהמעטים שעדיין חיים כרגע, לשרוד. זו חובה שלי לכתוב, לפרסם את התיאור הדליל הזה, הו, כמה דליל, בהשוואה לממדים העצומים, כמות העוולות שחווינו".
(יומנו של יז'י, 27 באוקטובר 1943)
ב־13 בנובמבר 1943 התממש הפחד הגדול ביותר של יז'י. "כמה גברים דפקו לנו על דלת דירת המסתור בחוזקה", סיפרה לימים אמו סופי. "ידענו שמרישיה וג'ניה שלחו אלינו את הרוצחים. הם דיברו פולנית, 'אתם יהודים', אמרו לנו.
"אחד מהם היכה אותי מאחורי האוזן בקת האקדח שלו. נפלתי מכוסה בדם, ויז'י מיהר לשים את הציאניד בפיו. 'אמא, לקחתי את הציאניד', אמר ונפל". הפולנים, שככל הנראה התכוונו לסחוט את משפחת אורמן, הזדעזעו מההחלטיות שבה לקח יז'י את חייו, ונמלטו.
• • •
"אתחיל בתיאור של החוויות שלנו בימים הראשונים של המלחמה הנאצית־סובייטית. בשעות המוקדמות של יום ראשון, 22 ביוני 1941, אבא הקשיב כרגיל לרדיו. עדיין הייתי במיטה, רדום למחצה, כשהוא פתאום אמר לאמא: 'את יודעת, יש מלחמה חדשה'.
"התעוררתי מייד, ואמא החלה לשאול שאלות. בינתיים נשמע קול הרמקול מהדהד: 'בליל אמש יחידות צבא גרמניות חצו את הגבול הסובייטי. בכל מקום פגשו התנגדות עזה'. אמא התחילה להתכונן, לצאת ולעשות קצת קניות כדי לקבל קצת אספקה. מה אם תחת היטלר לא יהיה מה לאכול? מייד הבאנו בחשבון שהנאצים יבואו, ואפילו שיהיה קצת רעב. אבל איש לא יכול היה לצפות לרצח ההמוני והנורא שעובר כל גבול אנושי".
(יומנו של יז'י, 28 באוקטובר 1943)
בני משפחתו של יז'י - הוריו, דודו אמיל וסבתו - שרדו את השואה, שוחררו על ידי הכוחות הסובייטיים ועלו לישראל. לפני עלייתם העבירו את גופתו של יז'י לבית עלמין יהודי באוקראינה.
במשך שנים ארוכות האשימו הוריו את עצמם במותו של בנם. "יילדתי את יז'י ונאלצתי גם לטמון אותו באדמה", סיפר אביו.
שישה חודשים לאחר תום המלחמה נולדה לבני הזוג בת נוספת, אירית, שחיה כיום בפלורידה. המשפחה התגוררה בתל אביב וניהלה חיים חדשים, ועצובים, בצל מותו של בנם הבכור.
ניסו להתחיל חיים חדשים בתל אביב. איזידור וסופי אורמן, בסוף שנות ה־80 // צילומים באדיבות: אנתוני רודולף
• • •
"ג'ניה אמרה שהם יורים ביהודים שהסתתרו. הנשים שנרצחו הגיעו מגרונה בראמה, זה היה הרחוב שלנו. מרישיה והלה יצאו לצפות בהוצאות להורג".
(יומנו של יז'י, 5 בנובמבר 1943)
סיפורו של יז'י, שהיה חבוי ביומנים כמעט 50 שנה, קם לתחייה בזכותו של אנתוני רודולף, סופר ואוטוביוגרף בריטי, בן דוד שני של יז'י.
"תמיד התעניינתי במשפחתי ושמעתי הרבה סיפורים על בני משפחת אורמן", אומר רודולף. "יצרתי קשר עם בני משפחה שונים, דבר אחד הוביל לשני, ולבסוף פגשתי את סופי ואיזידור בישראל בסביבות שנת 1980".
רודולף קיבל מהוריו של יז'י אישור לתרגם ולערוך את היומן, אולם לא הכל הלך חלק. "הקשר בינינו היה מסובך. תחילה הפנה אותי איזידור למסמכים ביד ושם וסיפר את מה שיכול היה לספר.
"ניסיתי לשכנע אותו שאם אעשה את עבודתי כראוי, הסיפור יהיה ראיה חשובה בהיסטוריה של השואה, אבל הוא לא רצה שום מעורבות נוספת וגם אסר על אשתו לדבר איתי. לא ידעתי איך להתקדם וחששתי שהפרויקט לא יושלם".
הפתרון הגיע במפתיע. "כמה ימים לאחר שאיזידור סירב לשתף איתי פעולה, סופי התקשרה למלון שלי. היה לה חשוב שסיפורו של יז'י ייצא לאור, ונפגשנו בחשאי בבית קפה ברחוב דיזנגוף".
"עלי לדווח על הגיהינום שלי בעצמי". מיומנו של יז'י
• • •
"הבן היחיד שלי! חודשיים חלפו מאז אותו יום נורא שבו אנשים מרושעים גרמו למותך. אני כותבת שאתה מת, אבל עדיין לא מאמינה. לעיתים זה מרגיש כאילו אתה פשוט נעדר לזמן מה, ולפעמים אני מנסה לשכנע את עצמי שהסתרנו אותך בכספת כדי להגן עליך מפני הזוועות. מעולם לא יכול היה להתרחש אסון כה נורא, שהומצא על ידי מוחות שטניים כאלו.
"אתה הקטן שלי, ולא הצלחתי להגן עליך. עכשיו אני לבד. אני כבר לא מבקרת אותך פעמיים ביום כפי שהייתי עושה בעבר, כי אני מפחדת למשוך את תשומת הלב של האויבים. אני רק אומרת לך בוקר טוב ולילה טוב פעם אחת, ביום שישי לפני השינה. אני רואה את אבא שלך עם דמעות בעיניים, כי הוא נזכר בבית ובכל הזמנים המאושרים שבילינו יחד".
(יומנה של סופי, 13 בינואר 1944)
ב־1991 יצאה לאור הגרסה הראשונה של הספר "JERZYK" ("ירז'ק"; ח"ג), ובו תרגום לאנגלית של היומן, שנכתב במקור בפולנית, בצירוף סיפורם של יז'י ומשפחתו, דרך עיניה של אמו.
רודולף: "זה לא היומן של אנה פרנק, אבל זה מסמך חשוב שמתעד מה ילד צעיר מרגיש וחושב בזמנים נוראים כאלו.
"מדובר בסיפור דרמטי מאוד, פיסת היסטוריה מדהימה. אף אחד לא יכול היה לעצור את יז'י מלקחת את הכדור, אף שבדיעבד לא היתה סיבה שהוא לא ישרוד את השואה. בעיניי זו היתה גבורה. אולי הוא לא היה צריך לעשות את זה, אבל הוא סירב ללכת ללא מלחמה אחרונה.
"אני לא חושב שאיזידור קרא את הספר", הוא מוסיף. "אני לא יודע איך הוא היה מגיב למה שיכול היה להיראות כבגידה ברצונותיו. זה היה אדם שהביא לעולם את בנו וקבר אותו - סימטריה נדירה וטרגית בחייו של אב. אבל כשהצגתי לו עותק, ראיתי שהוא התרגש ושמח שזה פורסם".
באותה שנה הלך איזידור לעולמו.
אנתוני רודולף
• • •
"אני כל הזמן מבקשת מאלוהים שיבטיח שלווה לנשמה הקטנה שלך, כי לא היתה לך כזו בחייך. יקירי, הילד היחיד שלי, נפלת קורבן לאנשים מרושעים והקורבן האצילי שלך הוא הדבר היחיד שהציל אותנו. אנחנו לא ראויים לכך, בן קטן ויקר. אני לא יודעת אם היינו צריכים לקבל את זה, או לציית לדחף הראשון של הרגש וללכת בעקבותיך.
"אנחנו הולכים, אוכלים, שותים וקוראים, כמו צמח - כי אני לא יודעת אם לקרוא לזה חיים. אם אני עדיין חיה, זה רק כי אני רוצה לקבור אותך בכבוד, במקום שבו השתוקקת להיות - בארץ אבותיך. בכל יום אני אומרת לך מילים עבריות, מילים גדולות ונצחיות שאמרו אבותינו הגיבורים, שמתו עימן על שפתיהם. אני ממציאה תירוצים כדי להגיע אליך בלי למשוך תשומת לב. לעיתים קרובות אני מוציאה קנקן החוצה כדי לאסוף מי גשמים. בזמנים אחרים אני אוספת בבקבוק ריק חול לחתול - כל דבר כדי להיות לידך לפחות פעם אחת ביום, להתפלל בשביל הנשמה הקטנה שלך".
(יומנה של סופי, 6 בפברואר 1944)
ב־2003, 12 שנים לאחר שספרו של רודולף ראה אור, נפטרה גם סופי. בחפציה מצאה בתה יומן נוסף, שכתבה סופי עצמה כמה שבועות לאחר מותו של יז'י. בני המשפחה לא ידעו דבר על היומן, והוא התגלה כשהוא מוכתם, ככל הנראה בדמעותיה של סופי.
רודולף, שמעיד על עצמו כי הפך אובססיבי לסיפורם של בני משפחת אורמן, נפעם מהגילוי החדש. הוא החליט להוציא מהדורה נוספת של הספר, הפעם בתוספת קטעים מיומנה של סופי. הגרסה השנייה של הספר יצאה לאור ב־2016.
• • •
"בן יקר שלי. תינוק שלי! עברה חצי שנה מאז איבדנו אותך. הזמן טס במהירות, אבל סוף המלחמה רחוק. אני לא מאמינה שהאדם יצליח בסופו של דבר, כי המלחמה הזו היא עבודתם של שדים. אנחנו חיים בינתיים, ואני כותבת כי אני לא יודעת כמה עוד זמן האנשים האיומים הללו ימשיכו לתת לנו לחיות. לאט לאט אני מאבדת את התקווה לראות את סוף המלחמה.
"אנחנו עצובים מאוד, ילד יקר. החיים כל כך ריקים בלעדיך. לעולם לא אפסיק לחשוב עליך לרגע - אתה איתי בכל דבר. הייתי בקבר שלך יום לפני יום ההולדת שלך והבאתי לך רקפות. החבאתי אותן מתחת לאבן כדי שלא יהיו גלויות לעין, בדיוק כמוך".
(יומנה של סופי, 13 במאי 1944)
בתחילת 2019 החליט רודולף לשלוח את היומנים לתחנתם האחרונה. במארס האחרון הביאה אחותו של רודולף את הספר ליד ושם, שם יתרגמו אותו בקרוב לראשונה לעברית.
"מדובר בסיפור ייחודי מאוד", מציין ד"ר חיים גרטנר, מנהל אגף ארכיונים ביד ושם. "אמנם סביר שהיו עוד מקרים כאלו, אבל לא תמיד אנו יודעים על כך. אנו רגילים לחשוב שאנשים בשואה ביצעו בחירות שלא היתה להן משמעות, כי בסוף רוב היהודים נרצחו, אבל זה לא נכון.
"רק בדיעבד ניתן לראות אם הבחירות שהתקבלו שינו משהו, ובסיפור הספציפי הזה בהחלט אפשר לומר שלבחירה של יז'י היתה משמעות עצומה. הוא קיבל החלטה הרת גורל".
ד"ר חיים גרטנר // צילום: באדיבות יד ושם
• • •
"בדיוק לפני שנה יצאת החוצה, נשכבת על הארץ ולחשת 'האדמה מריחה כל כך נפלא'. זה גרם לי לבכות. אתה בכלוב כמו פושע ולא יכול לדבר, לצחוק או ללכת. כל כך רצית לחיות, היית הלהוט ביותר מבינינו. אני מבקשת מאלוהים שישלם לפושעים שגרמו למותך כגמולם".
(יומנה של סופי, 13 במאי 1944)
בשמונה השנים האחרונות אוספים אנשי יד ושם מסמכים, תמונות וחפצים של נספים וניצולים, במסגרת מבצע "לאסוף את השברים". "כמויות עצומות של עדויות, מרוץ נגד השעון", כפי שמגדיר זאת ד"ר גרטנר.
"אנחנו אוספים את הפאזל היהודי הענקי הזה, מיליוני יהודים שמה שנותר מהם הוא סיפור, רסיסים של זיכרון. באמצעות הפריטים הללו אנחנו לומדים על רוח האדם בצל המוות, איך זה לשמור על צלם אנוש באמצעות חפץ".
עד כה נאספו יותר מ־260 אלף פריטים, אולם יומנים כמו של יז'י הם נדירים. "יש בידנו כ־800 יומנים, ומספר דומה של יומנים נמצא בארכיונים שונים בעולם. ברור שנכתבו עוד כאלו, אבל הם אבדו. בסופו של דבר, אנשים שכתבו יומן סיכנו את חייהם. בנוסף, היתה להם בעיה טכנית - לא תמיד היו עטים או נייר שבאמצעותם אפשר היה לכתוב יומן.
"ילדים שכתבו יומנים התמודדו כך עם הכאוס, פרקו את מה שראו לתוך המלל. כשאתה כותב יומן יש לך תקווה, אתה חולם ומתעד מה שקרה".
חשיבותם של היומנים, מוסיף ד"ר גרטנר, לא תמיד ברורה למי שמחזיקים בהם. "אנחנו מוצאים דברים בזבל אחרי שניצולים נפטרים, כי בני משפחתם לא הבינו במה מדובר. יומנים הם עדויות ממקור ראשון ונדירים מאוד, סיפור בזמן אמת של הזוועות שהתרחשו בתקופת השואה. אין לזה תחליף. לפריטים הללו יש עוצמה ויכולת לספר סיפור על רוח האדם, ולסייע לנו להתייחס ליהודים כאל אנשים ספציפיים, שחיו ופעלו.
"הסיפור של יז'י מחייב אותנו לענווה ולחוסר שיפוטיות. זו מציאות שאי אפשר לדמיין אותה. היום אנחנו מסתכלים על הסיפור מהסוף להתחלה, אבל בנקודת הזמן שבה הוא חי, יז'י לא ידע מה יהיה הסוף. הנסיבות שבהן יז'י נפטר מלמדות אותנו על הצורך להקשיב למקרים הייחודיים שמלמדים אותנו על הסיפור הגדול והנורא הזה".
• • •
"ילדי היקר! אלוהים הקשיב לתחנונים שלנו. הבוקר בשעה שמונה בערך הגיעו הסיורים הסובייטיים הראשונים לעיר, וכעבור שעה ראינו כמה מהם ברחוב שלנו. קשה לתאר את ההרגשה. קשה לתאר את התחושה. תאמין לי".
(יומנה של סופי, 6 באוגוסט 1944)
לאחר שנים ארוכות שבהן צלל לעומק ההיסטוריה של משפחתו, יכול כעת רודולף להרפות מעט. מבחינתו, הוא מסכם, מדובר בסגירת מעגל מרגשת. "זהו מסמך חשוב במיוחד, למשפחתי ולעם היהודי, לזיכרון של השואה. בעיניי זהו חלק מהקרב נגד הכחשת השואה והבורות.
"אילו יז'י היה חי היום, הוא היה בן 86. אני גאה שהוא חי בספרי ומופיע גם בכתבות אחרי מותו. הוא יהיה אחד הילדים שזוכרים".
hanangreenwood@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו