1. יש רגעים שבהם ליגת האלופות של שלבי הנוקאאוט היא תפריט של אשליות לא כתובות, שמתוכו יוצאות מנות שאי אפשר לתמלל, ממרכיבים שאי אפשר למצוא, שנוצרות על ידי שף מטורלל.
כל שצריכים לעשות הוא לשבת רעבים ומלאי ציפייה ליד השולחן, ולחכות למצעד אירועים בלתי נתפסים שיטריפו את החיך והדעת. מתאבנים של דרמה, מנות עיקריות של פנטזיה, קינוחים של סנסציה.
ולרגעים ליגת האלופות היא מטריושקה ספורטיבית. בתוך בובת אייאקס מתקמבקת והתקפית, מתחבאת בובת טוטנהאם רומנטית והירואית, בתוכה בובת ליברפול גאה ומפוקסת ובתוכה בובת ברצלונה דומיננטית וחדה. ובתוך ברצלונה האלוהות של לאו מסי, ובתוך הפרעוש הכישלון של כריסטיאנו רונאלדו, ובתוך הפנומן הפורטוגלי האלגנטיות של קווין דה בריינה, ובתוך הבלגי תופעת היונג מין סון, בתוכו האסון של פפ גווארדיולה.
ובתוך כולן, אחרונה וקטנה, אכזרית ויודעת, מתחבאת מערכת ה־VAR. לא סתם קטנה, אלא קטנונית, לא רק יודעת, אלא תמיד צודקת, גם כשהיא לא צודקת. ובעוד כולם עוצרים נשימתם בציפייה דרוכה, כמו המוני נאשמים המחכים לראיית הזהב שתקבע את גזר דינם, היא תיקח לה את הזמן, תפשפש בצילומיה, תחליף זוויותיה, תחכוך בדעתה, תתלבט, תרצין מבטה ולבסוף תלחש באוזנו של השופט את גזר הדין של הקבוצות: האם היאורה תשליכוהו או לחצי הגמר תעפילוהו. אילו לילות של גאולה ופורענות, אילו ימים של תהילה וערפול חושים.
שחקני אייאקס. הדליקו את אירופה // צילום: רויטרס
2. וכל הטוב הזה נוחת היישר לפרובינציה שלנו. ארבע הקבוצות בחצי הגמר נטועות עמוק בהוויית העידוד הישראלי, כל אחת ראויה, כל אחת תאומץ מיידית כבת ישראל כשרה כמיטב המסורת הטרמפיסטית. לליברפול אלפי אוהדים ישראלים, מרומנטיקנים של שנות ה־70, דרך אידיאליסטים של שנות ה־80 ועד לטראגים של שנות ה־90 והאלפיים. אפילו שנאת ישראל גלויה של מוחמד סלאח נסלחת עם כל שער וירטואוזי שלו. ברצלונה היא כבר מזמן פ.צ בר מצווה, ויציעי הקאמפ נואו הם טרמפיאדה ענקית מלאה באוהדי הצלחות ישראלים. מי בכלל זוכר את ביטול הביקור שלהם?
המפגש בין אייאקס לטוטנהאם הוא בכלל דרבי יהודי, יום ספורט של עובדי בית התפוצות. האחת נושאת בגאון דגלי ישראל ביציע, מייצגת נאמנה את בית אנה פרנק דה בור, והשנייה היא הבית היהודי של קהילת לונדון, גולדרס גרין רבתי. לאוהדי אייאקס מאחלים אוהדי פיינורד מיתה בגז, ואוהדי טוטנהאם מהווים מטרה לכינויי גנאי אנטישמיים מאוהדי ווסטהאם וצ'לסי, ורועדים מהרגע שבו ג'רמי קורבין ומפלגת הלייבור האנטישמית שלו יזכו בראשות הממשלה. המנצח הברור במפגש הזה הוא המגן דוד, גם אם ישחק חלוץ, בלם או שוער.
מערכת ה-VAR. תמיד צודקת, גם כשהיא לא צודקת // צילום: אי.אף.פי
3. וצעד עמוק יותר לתוך הפרובינציה הוא עניין שידור המשחקים בישראל בין ברצלונה לליברפול. המפגש הראשון נופל על ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הגומלין ביניהן על ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. זה הדרבי הישראלי האולטימטיבי שנערך באצטדיון לוח השנה בין הצורך לזכור ולכבד לבין הצורך ליהנות מתענוגות היומיום.
אבל נדמה שהמטוטלת הזו יכולה לעצור בשתי התחנות: אין מניעה לזכור, לכבד, להזיל דמעה ואחר כך להתחבר ללינק של שידור אינטרנטי. כי נדמה שדווקא שם נמדד כוחם של זיכרון ושגרה, של סדר עדיפויות ציבורי לצד המשך החיים הנורמליים. הזיכרון חשוב יותר. הטקסיות משמעותית לחיינו ועוזרת לנו לזכור באמת, בשני ערבים, את היסודות שעליהם אנחנו נשענים. עם כל האהדה לצביון היהודי של אייאקס וטוטנהאם, לישראליות של ליברפול וברצלונה - הניצחון החשוב באמת ליהודים מתרחש כאן, על האדמה הזו, יום יום, שעה שעה.
