אייקה שמידט, מנהל גלריית אופיצי שבפירנצה, אינו נרתע ממחלוקת, גם כאשר מעורבת בה מולדתו גרמניה. בתחילת שנת 2019 הוא ניצב מול העיתונאים ודרש במפגיע מגרמניה לעשות הכל כדי להחזיר למוזיאון שתחת ניהולו את הציור "אגרטל הפרחים" של הצייר ההולנדי יאן ון הויסום, שנלקח בשנת 1944 על ידי חייל גרמני והתגלגל לאוסף פרטי של משפחה גרמנית. כדי למשוך לסיפור את מרב תשומת הלב, שמידט תלה באחד מאולמות אופיצי מודעה, המודיעה למבקרים שהציור שהיה תלוי שם נשדד בידי הצבא הגרמני. "זאת עמדתי העקרונית", הוא מצהיר, "והיא מתייחסת לכל האמנות שהנאצים לקחו מהבעלים החוקיים. ממשלת גרמניה חייבת לשאת באחריות להחזרתה".
בשנת 2015 עשה שמידט, מומחה בינלאומי לפיסול מתקופת הרנסאנס עד סוף המאה ה־18, היסטוריה כשהפך ללא איטלקי הראשון שנבחר לעמוד בראש המוסד החשוב והמפורסם ביותר של תרבות איטליה. באותה עת כבר היתה ברזומה שלו שורה מרשימה של תפקידים בעולם האמנות, ובהם משרות בכירות בגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון, מוזיאון גטי בלוס אנג'לס, המכון לאמנות במיניאפוליס ובית המכירות סות'ביס בלונדון. כעבור שנתיים הוא זכה בפרס המצוינות של הקרן לאמנות ותרבות איטלקית בניו יורק, ובשנת 2018 נבחר בין עשרת מנהלי המוזיאונים הטובים ביותר בעולם, מה שאפשר את כניסת גלריית אופיצי לדירוג היוקרתי, כנציג יחיד של המוזיאונים באיטליה.
במקביל, גם הגלריות עצמן גדלו, והפכו לגוף מוזיאוני חדש המאחד נוסף על אופיצי הידוע במתחם ואזארי ההיסטורי, את הספרייה, את ארמון פיטי עם המוזיאונים שלו ואת גני בובולי המפורסמים לא פחות. שמידט הגיע לארץ כדי להרצות במוזיאון תל אביב ובאירוע משותף של החוג לתולדות האמנות, מכון קוריאל ללימודים אירופיים והמחלקה לשפות באוניברסיטת תל אביב.
שימור היצירות והבניין הראשי, שבו שוכן המוזיאון בלב פירנצה, מהווה את אחד האתגרים המשמעותיים עבור שמידט. יש לזכור שמבין כל המוסדות הנכללים ב"ליגת העל" של מוזיאוני העולם, בניין האופיצי הוא העתיק ביותר, והעבודה עליו לא נגמרת אף פעם ומצריכה משאבים אדירים.
"הוא אפילו לא הוקם כמוזיאון", מבהיר שמידט. "במקור, במאה ה־16, זה היה המשרד הראשי של ארמון דוכסי טוסקנה ממשפחת מדיצ'י, משהו כמו ה־West Wing של הבית הלבן. אבל בתוך המתחם רחב הממדים הזה כבר במהלך הבנייה נכללו בניינים קודמים, למשל מגדל מימי הביניים ששימש בזמנו מטבעה, וכנסייה לשעבר שפסקה מלשמש מקום תפילה לפני יותר מ־500 שנה. ובאיזה מוזיאון אמנות אחר מתבצעות חפירות ארכיאולוגיות? באופיצי מנהלים את החפירות בשכבות שמגיעות לתקופת הרומאים, ולמעשה המוזיאון שלנו דומה למכונת זמן".
לראות, רק לא לנשום
לתחזוקת העושר המדהים הזה יש מחיר, והחפירות מתחת למבנים קיימים, שאמורות להסתיים בשנת 2024, מעוררות קושי מיוחד. תוסיפו לכך את העובדה שהאזור סביב פירנצה מועד לרעידות אדמה, ותקבלו כאב ראש רציני ביותר. האמצעים לחיזוק המבנה ננקטים, ועם זאת שמידט מודה שאם תהיה רעידת אדמה חזקה, אמצעי ההתגוננות לא יועילו. אין זה מקרה שכאשר רעידת אדמה עוצמתית התרחשה לפני כמה שנים במחוז מרקה הסמוך, באופיצי מיהרו לסייע למוזיאונים שם בשיגור אדריכלים המתמחים בעמידות מבנים, באחסון היצירות בסיכון ובכסף. "בתקופה הזאת תרמנו יורו אחד ממחירו של כל כרטיס כניסה, ובסך הכל יותר מ־600 אלף יורו, למוזיאונים במחוז מרקה לצורכי שיקום", מסכם שמידט בסיפוק.
אלא שרעידות האדמה הן לא הסכנה היחידה, ואף לא העיקרית. בכל יום, ובעצם בכל שנייה, איום גדול יותר מעיב על עתידם של כמה מפרטי האמנות הגדולים בתולדות האנושות, וככל שההתעניינות בגלריית אופיצי גדלה, כך גדלה הסכנה הנובעת מגל התיירים המגיעים אליה. עד לשנות ה־50 של המאה הקודמת ביקרו בכל שנה באופיצי פחות מ־100 אלף איש. לקראת סוף שנות ה־60 המספר האמיר ל־800 אלף, ובשנים האחרונות הוא הגיע ליותר מ־2 מיליון איש. בתוספת של מספר המבקרים בארמון פיטי וגני בובולי - מגיעים ליותר מ־4 מיליון איש בשנה, וצפוי שהמספר רק ימשיך לעלות.
"הנשימה האנושית היא האויב האכזר של עבודות האמנות הישנות שצוירו על גבי לוחות עץ, כמו היצירות של לאונרדו דה וינצ'י", מסביר שמידט. "האוויר שיוצא מהריאות של כל אחד מאיתנו הופך את הסביבה לחמה יותר ולחה יותר, וזה עלול להיות הרסני עבור הצבעים העתיקים. למרבה המזל, הטכנולוגיה העדכנית נותנת אפשרות להתמודד עם הבעיה הזאת. נאלצנו לפתח מערכת מתוחכמת של הגנה על היצירות האלה, שמתבססת על הכנסתן אל מעטפת זכוכית אנטי־רפלקטיבית: מחד, היא שומרת על מיקרו־אקלים יציב ומדויק סביב הציור, ומאידך היא כל כך מתקדמת שהמתבונן דרכה רואה את הציור טוב יותר מאשר בלעדיה".
לבטח את דה וינצ'י
סכנה מיוחדת אורבת לעבודות אמנות עתיקות כאשר הן נשלחות לתצוגה במקומות אחרים, לעיתים מעבר לים. שמידט משווה את העניין לחולה קשה השוהה בטיפול נמרץ, שפתאום צפוי להיות מוטס לבית חולים מעולה בארץ רחוקה - לעיתים תלאות הדרך עלולות לגזור עליו כליה. כתוצאה, באופיצי נאלצים לדחות לא אחת בקשות של מוזיאונים אחרים לקבל ציורים או פסלים לתערוכות זמניות. קורה שהדחייה לא כרוכה בהתלבטויות ארוכות, כפי שהיה לדוגמה בעת שמוזיאון כנסייתי קטן מפולין רצה שיעבירו אליו לתערוכה את אחד הציורים המפורסמים ביותר של לאונרדו דה וינצ'י "הערצת חכמי הקדם" (משנת 1481).
הבקשה הזאת עוררה באופיצי לא מעט חיוכים, משום שגם אילו רצו למלא אחריה, עלויות הביטוח שהיו מושתות על המוזיאון המארח היו לבטח עולות על התקציב של כנסיית פולין כולה. במקרים אחרים השיקולים פחות מובנים מאליהם, ומחייבים היוועצות קרה ופרגמטית במומחי השימור. "אי אפשר, למשל, לסרב כלאחר יד למוזיאון הלובר, אך כבר סירבנו להם", מעיר שמידט.
הביקור במוזיאון מחייב סבלנות והתנתקות ממרוץ החיים. האם זה אפשרי בעידן הנוכחי?
"השאלה היא האם ניתוק מן הסביבה אכן נחוץ. אנחנו באופיצי דווקא מאמינים בהתחברות לסביבה, הן במובן הפיזי הישיר והן במובן האינטלקטואלי. זה לא שהמוזיאון שלנו ממוקם באמצע המדבר, בדיוק להפך - הוא חלק בלתי נפרד מן החוץ. זה היה גם התכנון האדריכלי - מן החלונות של אופיצי פירנצה היתה אמורה להשתקף במלוא יופייה והדרה. היתה מאחורי זה מחשבה מוקפדת, בהקשר הזה המראה מן החלון או המדרגות המרשימות חשובים לא פחות מן הציור התלוי לידם. במהלך השנים החלונות האלה נאטמו או נחסמו בווילונות, ואני דווקא בעד לפתוח אותם".
מהן היצירות הפופולריות ביותר בעיני מיליוני המבקרים באופיצי?
"הפופולריות בעיני המבקרים משתנה, אם כי בקצב איטי מאוד. עד כמה איטי? כעת האמן המבוקש והאהוב ביותר על המגיעים לאופיצי הוא בוטיצ'לי. זה המצב ב־100 השנים האחרונות. בהיסטוריה של האמנות זאת תופעה חדשה יחסית, כי בוטיצ'לי התגלה מחדש על ידי הציירים הפרה־רפאליטים באנגליה של המאה ה־19 - עד אז הוא נחשב לעוד אחד מבין האמנים הרבים, ואילו רפאל היה הכוכב הגדול של אוהבי אמנות. את המקום השני במדד הפופולריות חולקים ביניהם לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו, והם בצמרת כבר מהמאה ה־18. מייד אחריהם ממוקם קראווג'ו, שגם זכה להתגלות מחדש על ידי המומחים אחרי מלחמת העולם הראשונה, ועל ידי הציבור הרחב - בעשורים האחרונים; לפני כן עבודותיו העלו אבק במעמקי המחסנים. אין ספק שיש אופנות בטעם האמנותי, והאמן האופנתי האחרון הוא אמנית - ארטמיזיה ג'נטילסקי שחיה ויצרה בתקופת הבארוק לפני 400 שנה. האינסטגרם של העבודות שלה שאנו מפעילים פופולרי במיוחד".
יש גם יצירות שאתה אוהב במיוחד, או שזה כמו לשאול הורה מיהו הילד המועדף עליו?
"גם הורה טוב ירעיף יותר אהבה על ילד שזקוק לה יותר מילדים אחרים; כך גם מנהל מוזיאון כמוני: בכל עת אני אוהב יותר את מה שזקוק באותה עת לתשומת לב ולטיפוח גדולים יותר, כך שהאהבות שלי מתחלפות. עכשיו אני מקדיש את רוב האהבה שלי לגלריות החדשות של המוזיאון, שיתמקמו בחללים אשר שימשו עד כה משרדים או מקומות אחסון".
הסוד שבאספנות
האם מנהלי המוזיאונים תמיד כה נטולי פניות?
"יש כמובן מגבלה של מקום תצוגה, והיא מחייבת 'לחתוך'. באופיצי היא החמירה לאחר מלחמת העולם השנייה: עד אז היצירות היו תלויות על קיר בכמה קומות, וכשהוחלט לעבור לתצוגה בשורה אחת מספר היצירות המוצגות ירד בחדות מ־2,600 ל־450. ויש החלטות עקרוניות מסוג אחר. ככלל, מוזיאון אופיצי ידוע כאוצר הגדול של אמנות פירנצה, מכיוון שבמשך זמן רב זאת היתה האמנות המוצגת באולמות המרכזיים. הסיבה לכך קשורה ללוקל־פטריוטיזם של 150 השנים האחרונות: אחרי איחוד איטליה האוצרים והמנהלים של אופיצי הרגישו צורך, במופגן או במרומז, להדגיש את הזהות המקומית של העיר פירנצה. אך במקור משפחת מדיצ'י פשוט אספה את מיטב האמנות העולמית, בין שזאת היתה מערים אחרות באיטליה או מקצות העולם.
"כך, למשל, יש לנו אוסף מדהים של שטיחי המאה ה־16 מעולם האסלאם. חשוב לא פחות אוסף הפורצלן מסין שנרכש לבקשת בני מדיצ'י. בשל החשיבות של בני מדיצ'י הם קיבלו תשורות דיפלומטיות מכל העולם, והיו אספנים חכמים מספיק כדי לא להוציא אותם מהאוסף, לא למכור ולא להעניק במתנה. המנטליות הזאת הועברה בירושה לבני הבסבורג, שהחליפו את בני מדיצ'י כפטרוני האמנות, וזה מה שאפשר לאופיצי להפוך למוזיאון נחשק כל כך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו