היום, חמישי, בסביבות השעה 12:00 בצהריים עלה בעמוד האינסטגרם של מיכל אנסקי, ולאחר מכן בעמוד הפייסבוק של "ידיעות אחרונות" פוסט שהפך תוך דקות לוויראלי. "חזרתי לארץ לפני כשלושה ימים שלמה, אך לא בריאה. העיתונאים מתחילים לרחרח מדוע ולאן נעלמתי בימים האחרונים אז בחרתי לצאת ולספר על מצבי ללא מתווכים", כתבה העיתונאית והמנחה, ומיד אחר-כך סיפרה בפירוט על שארע לה בימים האחרונים – שיתוק של חצי מהפנים. "זה קרה כשעליתי על המטוס ארצה עם כאב אוזניים (בדיעבד התעקשות וטעות איומה) שמתי את הראש על החלון והתעוררתי למציאות בה חצי מהפנים שלי משותקות, הדיבור לקוי וחוש הטעם רדום. הובהלתי מהשדה ישר לאיכילוב; הרופאים קוראים לזה שיתוק ע"ש בל (Bell's Palsy) והבטיחו שזה יעבור תוך כמה ימים. אני מחכה שהתרופות ישפיעו שהסימפטומים יחלשו ומנסה להבין מי אני עכשיו בלי חיוך, מילה, טעם?"
השיתוק בו אובחנה אנסקי מכונה בקרב הציבור גם פציאליס ובלס פלסי, ומתואר כהפרעה עצבית המתבטאת בחולשה או שיתוק של שרירי הפנים, כאשר צד הפנים הפגוע עשוי להיראות נפול או נוקשה. השיתוק מתאר פגיעה בהולכה של עצב הפנים, הוא אחד מעצבי הגולגולת, אשר אחראי בין היתר על הבעות פנים כגון חיוך, חשיפת שיניים והרמת גבות, וכן על עצימת עיניים ושליטה בשרירי הפנים המשתתפים באכילה ובשתייה. בנוסף הוא מעצבב את בלוטות הרוק והדמעות.
אנסקי כתבה בפוסט על התחושות הקשות שהיא חווה כלפי עצמה. כמי שמוכרת בשל קריירה קולינרית ענפה אבל גם בשל מראה חיצוני מצודד, אפשר להבין מהשורות וגם בין השורות, עד כמה הפגיעה החיצונית לא פשוטה עבורה: "אני מחכה שהסימפטומים יחלשו ותהיה מגמה של שיפור. לכאורה זה כל כך קלישאתי להגיד שעד שאנחנו לא מאבדים משהו אנחנו לא יודעים להעריך אותו, נעורים או בריאות… אבל זה כל כך נכון… בינתיים תחייכו אתם בשבילי, תחייכו הרבה, ובבקשה תעריכו את החיוך הזה שלכם ואת האור שיוצא מאיתנו כשאנחנו מאירים פנים."
הפוסט של אנסקי מצטרף לפוסט שעלה ב-ynet לפני פחות משבוע, אשר גם הוא מספר על אישה שעברה פגיעה עצבית. ולרי אוקון שיתפה עשרות אלפי גולשות וגולשים, כי שלושה ימים אחרי יום הולדתה ה-28 "ככה סתם, משום מקום", היא קיבלה שבץ. הפוסט של אוקון היכה גלים והעלה מודעות לדאגה עצמית. "אל תוותרו על עצמכם ועל אורח החיים שלכם. בבקשה בבקשה, תהיו למען עצמכם, תהיו טובים לעצמכם", ביקשה אוקון בסוף דבריה המרגשים, שהפכו קריאת השכמה לרבות ורבים.
בין אם מדובר בתופעות רפואיות שפוגעות יותר בנשים מאשר בגברים, ובין אם לאו, שני הפוסטים הללו מעלים מודעות חברתית לדאגה לעצמינו. להקשבה לגוף. לעצירה בתוך שגרת החיים הסואנת ולדאגה לבריאות. אין ספק שהחיים הופכים עם הזמן ליותר מואצים ויותר עמוסים, והמתח, סטרס, נחשב לגורם פוגעני מאוד.
"המתח מוריד את התנגודת הגופנית וכתוצאה מירידה בתנגודת – וירוסים, בקטריות ובמקרים מסוימים סרטן, מרימים ראש", מסבירה ד"ר מוניקה אלמן, מומחית למחלות עור. "גם מניסיוני האישי המתח משפיע. זה קרה לי שלושה ימים אחרי לידה, כשהייתי בבית-הספר לרפואה וקיבלתי פציאליס. זה לא נעים, זה מכניס ללחץ מאוד גדול ותודה לאל זה עבר". ד"ר אלמן מסבירה כי פציאליס אינו ניתן לחיזוי וזה לא משהו שאפשר לצפות לו. אין טיפול מקדים. כאשר זה קורה הטיפול הוא מול נוירולוגית. "שיתוק הפנים נובע בדרך כלל מתהליך דלקתי של העור, כמו הרפס, או תהליך של התקררות של הפנים ובעקבות זאת נוצרת בעיה בעצב. זה יכול להיות גם גידול שנמצא ליד אחד מהאזורים של העצב, אשר יכול להשפיע על השיתוק של הפנים. אנחנו מחלקים את השיתוק לחלק פריפרי ומרכזי, כאשר לפעמים השיתוק נשאר ולא עובר. בדרך כלל הוא מופיע לאחר התקררות ו/או מתח, ללא טראומה בפנים. הוא יכול להופיע גם אחרי ניתוח פייסליפט (מתיחת פנים, נ.ס) עם פגיעה בעצב".
איך מרגישים את שיתוק הפנים?
"כשאנחנו מאבחנים בעיה כזו אנו מרגישים שיש לנו בדרך כלל קושי בלסגור את העין, יש לנו בעיה בלחייך ו/או לשרוק ואנחנו מרגישים תחושה של נימול של הפנים. זה קורה לנשים וגברים כאחד ובדרך כלל זה מסתדר עצמאית ללא טיפול."
מה אפשר לעשות כשזה קורה?
"מקובל לתת היום, לעומת שנים שעברו, זובירקס, שזו משחה להרפס ובמקביל לתת ויטמינים מקבוצת ה-B כדי לחזק את התאים ואת תאי העצב. בעבר הרחוק היה מקובל לעשות פיזיותרפיה של הפנים אבל היום מקובל לתת תרופות, מנוחה ורגיעה. בדרך-כלל החלמה לוקחת בין חודש לשישה שבועות, וזה במקרים הקלים, כאשר תחושת הנימול יכולה להישאר גם חודשים לאחר שהכל עבר ושנראה שהבעיה נפתרה".
מעבר להיבטים הרפואיים של התופעה, ניתן להבחין בפוסט במאות תגובות של נשים אשר תמכו וחיזקו את אנסקי, וסיפרו על חוויה דומה. אמנם ד"ר אלמן לא מצביעה על השיתוק ככזה המאפיין בעיקר נשים, אך לא מעט נשים, על פי התגובות, התייחסו אליו ככזה. רבות סיפרו על הסיבות השונות בגינן קיבלו את השיתוק, כאשר העומס והמתח קיבלו "מקום של כבוד".
(צילומי מסך מעמוד הפייסבוק של ידיעות אחרונות)
הפוסט של אנסקי הוא כמו שעון מעורר ענק, שמבקש מאתנו עצור. "החיים הם מה שקורה בזמן שהמחשב חושב", כתבה אחת מחברותיי בפייסבוק לאחרונה, מצב שמשקף נאמנה גם את חיי. אנחנו לא עוזבות לרגע את המסכים, ממתינות שהמחשב יעבד את משימותנו, קופצות למשימה אחרת בזמן הזה, בודקות הודעות, מפעילות את המוח על טורבו, ולא באמת באמת עוצרות כדי להירגע ולתת לגוף את המנוחה שהוא זקוק לה.
ספק אם בכלל נצליח "ללכת אחורה" בשגרה הטכנולוגית המעמיסה והשוחקת. האם בעתיד נוותר על הטלפונים הניידים ועל התוכן הזמין והמרגש, שמעלה לנו את סף הגירוי והופך את המציאות שלנו להרבה יותר חריפה ודיכוטומית, או שזה בלתי אפשרי? אפשר לראות את זה מצוין בבחירות. רף האלימות והבוטות רק הולך ועולה. וגם אם לא נצליח לשנות את המציאות, לפחות כדאי שנעצור מפעם לפעם. התגובות לפוסט של אנסקי, הוא של נשים אכפתיות ודואגות, שביקשו ממיכל אבל גם מאיתנו – להוריד לחץ. אולי לשנות כיוון אחרי חישוב מסלול מחדש. בואו נדאג לעצמנו עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מידי.
הכתבה פורסמה לראשונה באתר onlife https://www.onlife.co.il/?p=187969
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו