1. שלא יסבנו אתכם. הנחת היסוד העומדת ביסוד השקר הגדול שפורסם אתמול (שני) כ"תחקיר", היא שלא ייתכן שאדם סביר יצביע לליכוד (או לימין). מבחינת חלקים מסוימים בשמאל הישראלי, בצד השני לא נמצאים אנשים בעלי השקפת עולם עצמאית ומנומקת, אלא עבדים, או בלשון התחקיר: "בוטים", ושמא: רובוטים המופעלים בידי אחרים.
ב־1988 זכה הליכוד בראשות יצחק שמיר בבחירות. שלי יחימוביץ', אז שדרנית ברשת ב', ראיינה למחרת בבוקר אחד מראשי עיירות הדרום. הרי המערך (מפלגת העבודה) השקיע בכם תקציבים רבים, אז מדוע הצבעתם לליכוד? השתררה שתיקה ולאחריה הפטיר המרואיין: "גבירתי, יש לנו השקפת עולם". ספר זאת לבוטים.
2. שימו לב לטירוף הדעת: "ידיעות אחרונות" יוצא בתחקיר כושל, שטיעוניו מפורקים כבר בשעות הראשונות של הבוקר. אחד אחד יוצאים מהחורים כל בעלי החשבונות שהוכרזו כמזויפים, ומזדהים בשמותיהם. ברוך מְחַיֶּה הבוטים. ועדיין, כלי התקשורת הממוסדים ממשיכים לפמפם את תחקיר השקר הזה. על מה התלונן התחקיר, על רשת חשבונות התומכת בליכוד? הנה, לאור היום ובגלוי, רוב כלי התקשורת ועשרות עיתונאים בכירים התומכים בצד הפוליטי השני, מהדהדים את הבדיחה הזאת ללא הפסק כחדשות לגיטימיות. מה חמור יותר? מי שעושה כך, אין לו סמכות מוסרית לבקר את הצד השני.
עוד בראשית עידן האינטרנט, כשקוראי העיתונים גילו את נפלאות התגובית ("טוקבק"), החלו להפליא את עקיצותיהם בכותבים – רובם המוחלט, עיתונאי שמאל שהתרגלו עד אז לפרסם את דעותיהם ללא התנגדות רצינית. עכשיו היו חשופים לביקורת ישירה. כבר אז החלו לדבר על "בוטים", בעיקר מצד ימין. הם לא הבינו שבעוד שהתקשורת ברובה השמיעה בעיקר עמדות שמאל, נותרו התגוביות כמקלט אחרון למגננה על המתקפה התודעתית ארוכת השנים.
בחסות המתקפה התודעתית מכרו לנו את הסכמי אוסלו כחזון אחרית הימים. המבקרים הוקעו בראש חוצות כמחרחרי ריב, וחלוצי ההתיישבות בגב ההר ("המתנחלים") הוצגו כאויבי השלום. בחסות המתקפה התודעתית הזאת שווק גם גירוש המתיישבים מגוש קטיף כמהלך שיחזק את ביטחון ישראל. חקלאים ישרי דרך בגוש קטיף שחטפו פצמ"רים במשך שנים, הוצגו כסכנה לעתיד ישראל. מי יכול היה להתמודד עם התעמולה האדירה הזאת שהוצגה לנו כחדשות לכל דבר ועניין? הרשתות החברתיות הן התיקון של העוול הזה.
3. היחס בין הרשתות החברתיות לתקשורת הממוסדת הזכיר לי אמש את סרט המופת של פריץ לאנג, "מטרופוליס" (1927). בדיסטופיה שברא לאנג מוצגים שני מעמדות בעיר, אחד חי מתחת לפני האדמה והאחר, גזע אדונים, מעליו. הרשתות החברתיות הן נקמת ההמונים בתקשורת הממוסדת; הן האפשרות של ההמונים להשיב מלחמה שערה כלפי קבוצה קטנה של חכמים בעיניהם, שחטפה את המיקרופונים הציבוריים (וגם את האקדמיה הישראלית ובית המשפט), ומקדמת סדר יום פוליטי ותרבותי לעומתי לרוב הציבור. חמור מכך, חלק ניכר מחברי אותה קבוצה, מתייחס לציבור הרחב כתינוקות שנשבו, המתומרנים בידי פוליטיקאים ממולחים, ולכן חובה להאיר את עיניהם ולהעבירם למחנה הנכון. החברה הישראלית אינה זקוקה למשגיחי כשרות; כל ישראלי מבין בפוליטיקה ובתרבות לפחות כמו החכמים הניבטים אליו מעל המרקע, אם לא יותר.
4. זו אינה מערכת הבחירות הראשונה שבה לא עוסקים ברעיונות ובאידיאולוגיה. אבל בעשור האחרון רק בנימין נתניהו עמד במרכז הביקורת הנגדית, הוא ומשפחתו. לא אידאולוגיה, לא כלכלה, לא מדיניות. רק הוא באופן אישי ופרשיותיו. לא שמענו אז תלונות על דרדור השיח. עכשיו מצפים שנקנה את הסחריר המְבַכֶּה על אובדן הדיון הרציני? כמעט 1,200 מאמרים מנומקים בעשרות נושאים פרסמתי במהלך שנותיי בעיתון. רבים מהם התווכחו עם טקסטים של דוברים מהמחנה השני. מעולם לא זכיתי לוויכוח רציני מהצד השני. רק הכפשות, כאילו אינני יודע לחשוב עצמאית ("בוט"). אז אם כך במשך השנים, אל תתלוננו שמערכת הבחירות משקפת זאת. לתקשורת הממוסדת יש אחריות ראשית למצב הזה. לשם כך לא צריך בוטים.