עליית הנער

חגי בן אברהם לא האמין שזה קורה לו. מי שקיבל בחייו כל כך הרבה דחיות וסטירות לחי, שמכולן הצליח להתרומם, נאלץ לספוג מהמציאות עוד מכה כואבת כשחלומו לנהל בית ספר בפנימייה נגוז בשל הגשה מאוחרת של הטפסים למכרז לניהול כפר הנוער ויצו נחלת יהודה בראשון לציון. 

אלא שכוח עליון או גורל התערבו במעשה, וכשבועיים לאחר שנאמר לו שמישהו אחר התקבל לתפקיד, הבחין בן אברהם שהמכרז נפתח שוב. "התברר שאותו מנהל לא רצה בסופו של דבר את התפקיד", הוא נזכר, "ואז אמרתי לעצמי בלב - זה שלי". 

בשלוש השנים שחלפו מאז מנהל מי שגדל לאם יחידנית קשת יום, התגלגל ממסגרת חינוכית אחת לאחרת והיה נער אלים שלא מצא את מקומו, את בית הספר בכפר הנוער. המקום נוסד בשנת 1922 כמשק פועלות, לאחר קום המדינה הפך לתיכון חקלאי וכיום לומדים בו כ־400 תלמידים בכיתות ז' עד י"ב, שמחציתם חיים במסגרת הפנימייה. הכפר נמצא בפיקוח המינהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער במשרד החינוך ובבעלות תנועת ויצו העולמית. מרבית תקציבו מגיע מוויצו וממשרד החינוך.

 "זה כפר נוער חינוכי לכל דבר, והרבה פעמים מגיעים לכאן תלמידים עם פערים לימודיים משמעותיים מאוד, שאנחנו יודעים לתת להם מענה, ולדאוג לכך שיסיימו 12 שנות לימוד עם בגרות מלאה וטובה", מספר בן אברהם.

ואכן, את שנת הלימודים תשע"ו סיים בית הספר עם 29% של זכאים לבגרות בלבד, אולם בשנה שאחריה, שנתו הראשונה של בן אברהם במקום, זינק הנתון ל־60% ובשנה שעברה, תשע"ח, עמד כבר על 76%. 

"זכאות לבגרות אינה הכל, והיא אפילו לא העיקר", מדגיש בן אברהם, "יש אצלנו אחוז גבוה של תלמידים שעושים 4 או 5 יחידות באנגלית, ואחוז יפה מאוד של תלמידים שעושים בגרות מוגברת במתמטיקה. יש מגמת ביולוגיה, מגמת אגרו־אקולוגיה וחקלאות עירונית מתקדמת עם גינה ייחודית ובשנה הבאה תהיה גם מגמת מידענות סייבר, אבל גולת הכותרת מבחינתי היא צמצום הפערים. זו השליחות".

פרופ' רבקה לזובסקי, יו"ר ויצו העולמית, מוסיפה כי "אנו גאים בהישגי תלמידינו ובגישה החינוכית המיושמת בוויצו נחלת יהודה, שממשיכה, זו השנה השנייה ברציפות, להניב תוצאות של מצוינות לימודית ומנהיגות חברתית. גישה זו מיושמת גם ביתר כפרי הנוער ובתי הספר שלנו ברחבי הארץ, שבהם מתחנכים אלפי בני נוער מכל שכבות האוכלוסייה.

"כפר הנוער ויצו הדסים זכה ב־2018 בפרס חינוך ארצי, אות הנשיא למתנדב המצטיין ניתן לתלמיד מבית הספר ויצו בית הכרם ואת המקום השני בפרס הקולנוע והיצירה הארצי העניק משרד החינוך לתיכון לאמנויות ויצו ברחובות. חשוב לנו שמשפחות ובני נוער ייחשפו לחינוך הפנימייתי כמערכת שבה אפשר לצמוח כאדם וכתלמיד".

ואילו אילנה נולמן, מנהלת המינהל לחינוך התיישבותי ופנימייתי במשרד החינוך, אמרה כי "כפר הנוער נחלת יהודה מעורר השראה. המודל הייחודי של כפר נוער המשלב בית ספר ופנימייה מאפשר להעניק לתלמידים מעטפת חינוך הוליסטית, תגבור לימודי, חוגים ופעילות העשרה לא רק בשעות הלימודים, אלא גם אחה"צ ובערב, תוך ליווי צמוד של צוותי חינוך והדרכה 24/7. המודל הוכיח את עצמו ככלי לצמצום פערים ואחוז התלמידים בחינוך הפנימייתי הזכאים לבגרות הכפיל את עצמו בחמש השנים האחרונות מ־36% בתשע"ג ל־70.4% בתשע"ח, גבוה מהממוצע הארצי".

כשהוא מדבר על צמצום פערים, בן אברהם מדבר, אולי, גם על עצמו. "גדלתי ללא אבא, כבן יחיד, ואמי, שהיא אדם מקסים, היתה אישה קשת יום", הוא מספר, "היא עבדה בניקיונות וחזרה הביתה מאוחר מאוד, כך שלמעשה גידלתי את עצמי. גרנו בשכונות שפירא וקריית שלום בתל אביב, וכל היום הסתובבתי בין נרקומנים ונשים בזנות, במציאות חברתית קשה ומורכבת. 

"בסוף כיתה א', שאת רובה ביליתי מחוץ לכיתה, קראו לאמא שלי לבית הספר ואמרו שאני לא יודע כלום ושאני צריך לעשות את כיתה א' שוב. בשנה שלאחר מכן המשכתי להסתובב בחוץ, והעובדת הסוציאלית המליצה שאעבור למשפחתון. עברתי לכרמיאל וחייתי אצל משפחת אומנה שהיינו אצלה משהו כמו עשרה ילדי אומנה, יחד עם ילדיהם הביולוגיים.

"גם שם לא למדתי והייתי מופרע מאוד. היו מזעיקים את אמא שלי מתל אביב לכרמיאל אחת לשבוע והיא היתה באה באוטובוסים. תרגמתי את התסכול מהחיים על המורים ועל בית הספר וזה בא לידי ביטוי בשוטטות, בוונדליזם ובאלימות".

 

"גדלתי במציאות מורכבת"

בסוף כיתה ט' עבר בן אברהם לקיבוץ עין המפרץ, שם למד במוסד החינוכי נעמן. "גם בקיבוץ הייתי כמובן מאוד מופרע, לא הסתדרתי עם המסגרת הקיבוצית של השומר הצעיר", הוא נזכר, "תחילת התיכון היתה אחת התקופות הקשות בחיי. הרבה פעמים רצו להעיף אותי בגלל מקרי אלימות קשים, ומי שנלחמו עלי שם היו המשפחה המאמצת שלי מהקיבוץ. 

"בתחילת כיתה י"א, אחרי אירוע אלימות קשה כלפי חבר לקבוצה, שבו זרקתי עליו צלחת פלסטיק שחתכה את אוזנו, גם הם כבר אמרו לי שבאירוע הבא לא יוכלו להגן עלי יותר. אחרי השיחה הקשה שהיתה בעקבות האירוע הלכתי לחדר ושמעתי את האלבום 'פיינל קאט' של פינק פלויד, כי מוזיקה היתה תמיד עבורי משהו שמשחרר אותי ושאני יכול לברוח אליו. 

"ישבתי עם האלבום ואמרתי לעצמי, 'לא נמאס לך להיות בלתי נסבל בכל מקום שאתה מגיע אליו?' ומאותו היום פשוט שיניתי את כל ההתנהגות שלי. התחלתי לעסוק בספורט, לכתוב על מוזיקה בעיתון הקיבוץ, להשתתף בתיאטרון הקהילתי. פתאום הרגשתי שמצאתי את המקום שלי - ושאוהבים אותי בחזרה. 

"בכיתה י"ב הגיעה חברת נוער לקיבוץ ומינו אותי להדריך אותם איך מתאקלמים. הרגשתי גאווה עצומה, אבל אז, בסוף י"ב, קראו לי לשיחה ואמרו שלמרות השינוי שעשיתי לא רוצים שאמשיך להיות בקיבוץ אחרי הלימודים. שאלתי בתדהמה למה ואמרתי להם שמבחינתי מצאתי את מקומי בחיים ושאוהבים אותי ושאני משמעותי, אבל ענו לי שלא קונים את השינוי בהתנהגות שלי".

איך הרגשת בשיחה ההיא?

"זו היתה אחת המכות הכי גדולות שקיבלתי בחיי. אמרתי לעצמי, מילא כשהיית מופרע, אבל גם כשאתה טוב זורקים אותך? את הלימודים סיימתי בלי בגרות ובשלושת החודשים עד לגיוס חזרתי לאמא שלי ופשוט ננעלתי בחדר. לא היה לי אף אחד, אז פשוט ישבתי בחדר ושמעתי מוזיקה. הייתי בדיכאון. 

"גם בצבא היה לי קשה בהתחלה. הייתי יושב בצד לבד עם עצמי וחשבו שאני מתנשא. רק בקורס המ"כים התחילו להכיר אותי כמו שצריך ואחר כך הייתי מ"כ של טירונים ושם הרגשתי משמעותי. חתמתי שנה קבע כדי לחסוך קצת כסף ואחרי השחרור השלמתי את כל תעודת הבגרות". 

 

"אתה צריך להיות מנהל"

אחרי השלמת הבגרות נפתח בבן אברהם משהו. "אמרתי לעצמי שאלך ללמוד קורס בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. הקורס הזה פתח את הסכר וגיליתי שאני מאוד אוהב ללמוד. בתוך ארבע שנים סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, סוציולוגיה וניהול והלכתי לעבוד שנתיים כמטפל בחולי סכיזופרניה בהוסטל, לאחר מכן ניהלתי חברת כוח אדם ואז כקצין אבטחה. 

"בכל המקומות הללו לא באמת מצאתי את עצמי, אז פניתי לחבר שעבד בקרן רש"י, שעובדת עם המון עמותות, וביקשתי ממנו שיקשר אותי עם אחת מהן. הוא אמר לי שיש עמותה שנקראה אז תפנית בחינוך והיום היא נקראת יכולות בחינוך, שעובדת עם ילדים בעלי פערים לימודיים. אמרתי 'אני רוצה!' אבל מנהל העמותה, ניסים כהן, הסביר שהוא עובד רק עם המורים של הילדים בבתי הספר.  לחצתי ולחצתי, והוא הסכים לראיין אותי בשביל הפרוטוקול. הוא קיבל אותי והיה למעשה הראשון שנתן לי הזדמנות אמיתית. בעבודתי בעמותה הגעתי לבית הספר רמות בבת ים, שבו המנהלת דבורה קהת מאוד האמינה בי והעצימה אותי. היא אמרה לי: 'לך תעשה תואר שני, אתה צריך להיות מנהל'.

"הייתי אז נשוי עם שני ילדים קטנים ובמינוס גדול בבנק, אבל היא התעקשה ואמרה, 'בדיוק נפתחה לי קרן, אתן לך 40 אלף שקלים'. לא לקחתי ממנה את הכסף, אבל האמירה שלה בעטה אותי קדימה. לוויתי כספים מהבנק ומחברים, נכנסתי לבור כלכלי גדול עוד יותר, אבל עשיתי תואר שני ואחריו קורס מנהלי בתי ספר. אז גיליתי שגם מבוגרים צריכים מבוגרים משמעותיים בחייהם".

בבת ים החלה קריירת החינוך של בן אברהם. הוא עבד בבית הספר רמות 12 שנים, שמהן חמש שנים כסגנה של קהת, כשבמקביל עסק בפרויקטים חינוכיים נוספים בעיר. "היתה לי שם תלמידה שהגיעה עם פערים לימודיים גבוהים מאוד והיום היא עורכת דין", הוא מספר, "לפני שנתיים, עשר שנים אחרי שהיא סיימה תיכון, פתאום מתקשר אלי אבא שלה ואומר, 'אני רוצה לומר לך תודה. בזכותך היא עורכת דין'. הוא נתן לי אותה בטלפון והיא אמרה לי, 'שמע, אני לא עושה צעד בחיים בלי לעצור ולשאול מה חגי היה עושה'. הייתי הולך אליה הביתה, דופק בדלת ומביא אותה לבית הספר. זו האג'נדה, לראות את הילדים. מי שעובד בשליחות לא מסתכל על תלוש המשכורת".

אבל אי אפשר לבנות הכל על תחושת שליחות.

"כמנהל, גם כאן בכפר הנוער וגם בבת ים, לא נתקלתי בזה שרציתי משהו ולא קיבלתי. ברור שהמשאבים כאן לא בלתי מוגבלים, אבל הרבה פעמים עושים עוול ומציגים את הצד הלא טוב של מערכת החינוך, למשל מקרי אלימות קיצוניים שממש לא מתרחשים בכל יום. לפני כמה שנים עשו סקר שבו ראו שהעמדה של הציבור כלפי מערכת החינוך לא טובה, אבל כששאלו את ההורים על בית הספר הספציפי של הילד שלהם, רובם היו מרוצים. אותו הורה שרואה סרטון של תלמיד זורק כיסא על מורה אומר איזו מערכת חינוך נוראית, אבל מזל שהילד שלי בבית ספר טוב והוא מאושר בו.

"המון בתי ספר עושים עבודה מדהימה, ויש הרבה מאוד מורים ומנהלים שקמים בבוקר מתוך תחושת שליחות, שקיימת גם ברמה המערכתית. הרי בסוף הכל קם ונופל על אנשים, לא על ארגונים. המחנכים והמורים נלחמים כמו אריות על כל ילד, אנחנו עושים ישיבות של כמה שעות על ילד אחד, כדי לתת לו את המענה הנכון. כמנהל בית ספר חובת ההוכחה היא עלי, וזה אומר שכשרואים שאתה מצליח אף אחד לא יגיד לך לא".

 

"סובלנות לצד מסוגלות"

כשהוא מדבר על העשייה החינוכית בכפר הנוער ובבית הספר שהוא מנהל בתוכו, עיניו של בן אברהם בורקות. "השאיפה היא להביא את הילדים למקום כמה שיותר גבוה ואיכותי", הוא אומר, "יש לנו 100% גיוס לצה"ל כבר שנה שנייה ברציפות והרבה תלמידים יוצאים לפני הצבא לשנת שירות ולמכינות. אני מקווה ופועל לכך שהתלמידים ייצאו מפה כאנשים שהם אזרחים טובים ותורמים למדינה, שלא נזקקים לשום שירות אלא מקיימים את עצמם בכבוד, עובדים ומצליחים. 

"אנחנו אומרים לתלמידים שהמסגרת החינוכית היא סוג של בועה. שבעולם שבחוץ יש פערים ואי־שוויון, ולכן חשוב שהם יצליחו פה, כדי שייצאו החוצה וירגישו כשווים. חשוב לנו גם שייצאו מפה עם יותר סובלנות, ודווקא בגלל שזה כפר נוער יש פה יותר קבלת השונה. הערך הזה מוביל אותנו, והילדים כאן, שמגיעים ממגזרים ומעדות שונות, חיים יחד ומקבלים זה את זה.

"ספינת הדגל מבחינתנו, וגם מבחינתי, היא צמצום הפערים. אני חושב שזה היעד החשוב ביותר של משרד החינוך. בית הספר והמערכת כולה צריכים לעשות הכל כדי שכל נער ונערה יוכלו להוציא תעודת בגרות ולהיות חלק מהחברה. כדי לצמצם פערים ילד צריך מבוגרים משמעותיים, ואנחנו עובדים הרבה סביב העניין שמחנכי הכיתות והמדריכים יהיו דמויות משמעותית ונותנים להם המון כלים לכך. זה מתבטא ברמה של שיחות אישיות, ביקורי בית אם צריך ועוד. זה לב העבודה.

"הילד צריך להבין שקבלת אחריות ועבודה קשה מביאות תוצאות. ככה אפשר לחנך לערכים, תחושת המסוגלות והדימוי העצמי עולים והילד יודע לשמור גם על גבולות, סדר ומשמעת, כדי שתהיה מוגנות. אין פה כמעט מקרים של אלימות. 

"בכפר יש שיתופי פעולה מדהימים בין מנהלת הכפר גליה מירון, מנהל הפנימייה לירון רייב ומנהל המשק מוטי חדד לביני, וכל הסינרגיה הזאת מולידה מקום חם ועוטף לטובת החניך. השיתוף הזה קריטי להצלחת המקום - והוא קורה ומוליד הצלחה".

"בסוף, הילד צריך מבוגר אחד שיראה אותו, אבל באמת. הלוואי שכל המערכת תראה אותו, אנחנו משתדלים לראות את כל הילדים כל הזמן, אבל אם יש מחנך משמעותי, רכז שכבה, מישהו שרואה את הילד ודואג לו, זה מבחינתו ומבחינת ההורים שלו כל העולם. 

"אגב, זה נכון גם במקרה שלי. בסופו של דבר מי ראה אותי? הרי כל החיים די שרדתי והייתי לבד, חוץ מאותם הורים מאמצים בקיבוץ שנלחמו עלי, ניסים כהן מעמותת תפנית ודבורה קהת מנהלת בית הספר מבת ים. אתה צריך מבוגר אחד שיילחם עליך, וזה מספיק". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו