לפני 15 שנים התעוררה אסי לוי במחלקת טיפול נמרץ, כשהיא פצועה קשה מאוד, בסכנת חיים. מכונית חולפת פגעה בקטנוע שעליו רכבה מטרים ספורים מביתה באותם ימים, בשכונת נווה צדק בתל אביב.
"זה היה ילד בן 17, שלא עצר בתמרור עצור והעיף אותי 30 מטר מעל הרכב שלו. על המקרה שלי לומדים עד היום בבית ספר לרפואה. כלומר, גם האיברים הפנימיים שלי מפורסמים (צוחקת).
"נחבלתי בראש, איבדתי את ההכרה והייתי בסוג של אמנזיה (אובדן זיכרון), חזרתי בלופ על דברים. עצם החזה שלי נשברה בחלק העליון, צלעות נשברו, הברך התרסקה, הכידון נכנס לי בבטן, והכבד שלי נקרע בדרגת חומרה 4 מתוך 5. התחיל לי דימום מחלל הבטן לכיוון החזה, והסכנה הגדולה היתה שהלב לא יוכל להמשיך לעבוד.
"אחרי שהשתטחתי על הכביש סירבתי שיזמינו לי אמבולנס, כי הייתי צריכה לקחת את הבנות שלי מהגן. אנשים שם ממש נלחמו בי. בסופו של דבר, איבדתי את ההכרה, וכשהתעוררתי בלילה בבית החולים, הדבר הראשון שאמרתי היה, 'תתקשרו לנעם סמל (אז מנכ"ל הקאמרי; מ"כ), תגידו לו שלא אבוא מחר לחזרות'.
"את חיי אני חבה לד"ר דרור סופר, מנהל מחלקת הטראומה, כי היה עלי ויכוח גדול. רצו לפתוח לי את הבטן כדי לנקז את הנוזלים, פרוצדורה שעלולה להסתיים בזיהום, והוא ממש התעקש שלא. אמר שהגוף שלי צעיר ויילחם בזה.
"רק שבוע אחרי התאונה התחלתי להבין מה קורה. הייתי מורדמת ומונשמת, חפפו לי את השיער, רחצו אותי, החליפו לי חיתולים. יום אחד פקחתי עיניים וראיתי את אמא שלי עומדת לידי, כולה לבנה. והיא היתה בעבר אחות מוסמכת בטיפול נמרץ.
"קמתי מהמיטה והתחלתי להסתובב קצת. ביקשתי שיביאו אלי את בתי הבכורה, ליהיא, שהיתה כמעט בת 3. זואי היתה עדיין תינוקת. היו לי המון שטפי דם, נראיתי זוועה. כשליהיא ראתה אותי היא התחילה לרוץ לעברי, נעצרה באמצע, הסתכלה ואמרה: 'אמא, פצע, פצע'. רכנתי כדי להיות בגובה שלה, והיא התקרבה והתחילה ללקק לי את הפצעים. ממש סרט טורקי, וכולם מסביב רואים ובוכים".
• • •
חוסר האונים שבו היתה לוי נתונה אחרי הפציעה, לצד הזיכרונות הטראומטיים שעליהם כמעט לא דיברה, צפים ועולים בתפקיד החדש שהיא ממלאת בהצגה "של מי החיים האלה" בתיאטרון חיפה. היא מגלמת בה את קלייר האריסון, פסלת מצליחה ומורה לאמנות, שמתעוררת בבית חולים אחרי תרדמת של חמישה חודשים, בעקבות תאונת דרכים שהותירה אותה משותקת מהצוואר ומטה. מצבה גורם לה לצאת למאבק על זכותה להפסיק באופן יזום את חייה, בעוד הנהלת בית החולים והצוות הרפואי מסרבים לבקשה ונאבקים להצילה.
המחזה, שכתב בריאן קלארק, עלה בשנות ה־70 בלונדון ובברודוויי, זכה בפרסים ועוּבד לגרסאות רבות ולסרט עטור שבחים בכיכובו של ריצ'רד דרייפוס. הגרסה הנשית עובדה לראשונה בשנות ה־80. לצידה של לוי משחקים, בין השאר, שון מונגוזה, מיכל ינאי, לירית בלבן, שני קליין והפרקליטה פנינה דבורין, שמגלמת את השופטת שבפניה מתנהל המשפט. את ההצגה ביים אלון אופיר, לתרגום של עידו ריקלין.
"המחזה הזה פשוט נפלא", אומרת לוי. "כשהוא יצא הוא נחשב לשערורייתי, כי עסק בבחירה חופשית בהמתת חסד ובהשבת הכבוד האבוד למוות. היום מדברים על העניין הזה יותר.
"קלייר טוענת בהצגה שאם היא היתה חיה פצועה מדממת, אנשים היו שואלים למה לא יורים בה. אבל מכיוון שהמוח שלה פעיל ושפוי, וב'סרט' שלה לא רואים דם, צרחות וכאב, לא ישאלו את השאלה הזאת. זה לא אומר שהיא לא סובלת בדיוק כמו החיה הפצועה. הרופאים שלה טוענים שהיא בדיכאון, אבל איך אפשר שלא להיות בדיכאון במצב כזה?
"את לא יכולה לשלוט בגוף שלך, מזריקים לך דברים, ומסממים ומרדימים אותך. אנשים יכולים לצאת מדעתם במצב כזה. ואז אומרים לך, 'הנה, יצאת מדעתך, השתגעת'. לכי תוכיחי שאת שפויה במצב הזה. זה מעגל אימה".
בהצגה הזאת 90 אחוזים מהגוף שלך מנוטרלים, וזה הרי הכלי המרכזי שלך כשחקנית.
"זה באמת מאתגר מאוד לשחק ככה. נכון שהגוף הוא הכלי של השחקן, אבל בעיניי הכלי המרכזי שלו הוא הקול, הפה שלו. ביומיום אני מדברת הרבה עם הידיים, ופה אני שוכבת במיטה במשך שעתיים ויכולה להזיז רק את הראש ולדבר עם העיניים.
"תמיד הייתי מביטה בהערצה על שחקנים בריטים שמשחקים באיפוק ובנימוס, וקסם לי הדיוק הזה. רציתי לעשות משהו דומה, בכמה שפחות תנועה והתפזרות. והנה, קיבלתי.
"זה שיעור מאלף במשחק, ואני נהנית ממנו. יש הרבה כוח והרבה כיף בלשחרר. אני שוכבת שם שעתיים מול הקהל, וכמו שופטת בתחרויות טניס רק מניעה את הצוואר מימין לשמאל".
לו היית במצבה של קלייר, היית בוחרת לסיים את החיים?
"זה מאוד מורכב, כי לי יש בנות שמחכות בבית, ולה לא, כך שהפריווילגיה לסיים את חיי לא קיימת מבחינתי. סביר להניח שאם הייתי כמוה, לא הייתי יכולה לחיות ככה דקה. זה תסכול אחד ארוך ומתמשך. אפילו לגרד באף את לא מסוגלת, דמעות זולגות לך על הפרצוף וצורבות. את שוכבת במאוזן, וכל מה שאת רואה זה אגנים מסתובבים ותקרה. כולם זזים לך מעל הראש ומחליטים בשבילך, אומרים לך מה את כן ומה את לא. אני הייתי יוצאת מדעתי".
בהצגה "של מי החיים האלה" (עם דור הררי). "זה שיעור מאלף במשחק, מאוד מאתגר"
חוסר האונים הזה החזיר אותך לתקופה המסויטת שלאחר התאונה?
"כן. בהצגה יש וידאו מהתאונה של קלייר, מעין חלום שבו חוזרים אליה זיכרונות, ולא הייתי מסוגלת לראות יותר משנייה ממנו. גם על הכביש אני מעדיפה לשהות כמה שפחות. כשאני רואה תאונות דרכים, יש לי פלאשבקים. אני מפחדת כשהבנות שלי הולכות על המדרכה, אולי מישהו יסמס בנהיגה, ואני לא רוצה לחשוב מה עלול לקרות".
• • •
לוי (49) התחילה את הקריירה שלה בגיל 24, אחרי לימודים בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, ומאז גילמה שורה של דמויות נשיות חזקות. תפקידה הקולנועי הזכור ביותר היה בסרטו של שמי זרחין "אביבה אהובתי", מ־2006, שעליו זכתה בפרס אופיר לשחקנית הראשית הטובה ביותר. היא גילמה את אביבה, טבחית קשת יום בבית מלון בטבריה, שחולמת להיות סופרת. בטלוויזיה השתתפה בסדרות "חדר מלחמה", שכתב יאיר לפיד, "בטיפול", "לא הבטחתי לך", "שירות חדרים", "גירושים נפלאים", "פולישוק", "הרמון" ו"עיר מקלט".
לתיאטרון חיפה הצטרפה לפני כשנתיים, לאחר הפוגה משנים על הבמות, שבהן תפקיד רדף תפקיד. היא לוהקה להצגה "אנשים טובים", שבה היא מגלמת אם יחידנית שנלחמת על מקום עבודתה ועל מעמדה בעולם לא שוויוני שמתייג ומקטלג אנשים. ההצגה עדיין רצה, ולוי זכתה על תפקידה בה בפרס השחקנית הטובה ביותר בטקס פרסי התיאטרון האחרון.
"נהגי מוניות אומרים לי לפעמים, 'למה תמיד את לוקחת את התפקידים האלה? תביאי איזו קומדיה. למה דברים קשים, שבוכים בהם? ואני אומרת להם, 'אני מכבדת את זה שלאמנות יש גם פן בידורי, אבל יש מספיק שחקנים שיעשו את זה.
"שליחות זו אולי מילה גדולה, אבל אם אחרי 'אנשים טובים' מנהל יחשוב פעמיים לפני שהוא מפטר מישהי, או שאנשים יעצרו ליד ההומלס ששוכב ברחוב וישלחו יד לארנק כדי לעזור לו - עשיתי את שלי.
"אנחנו חיים בעידן כזה סוליסטי, כל אחד לא רואה אפילו את התחת של עצמו, אלא רק קדימה, את האגו שלו. זאת הטרגדיה של האנושות כולה, של העולם הקפיטליסטי, וזה איום ונורא בעיניי. בקצב הזה יהיה בטוח חורבן בית שלישי".
את מאלה שמאמינים שלאמנות יש כוח לשנות דפוסים חברתיים?
"אני חושבת שזה תפקידה של האמנות. אני מגלמת דמויות שהן לרוב חלשות, כי על מה כותבים מחזות וסרטים? על אנשים עם בעיות וקונפליקטים. על אלה שקשה להם, השקופים שבצידי הדרך. אי אפשר לייצג את החלש ולא להיות בעדו גם בחיי היומיום. אי אפשר לא לראות את החלש כשאתה נמצא בעצמך בעמדה ובמקום שלו.
"הפוליטיקאים מוכרים לנו מטריקס, מפחידים אותנו כדי לשמור על הכיסא. ימין ושמאל הם המצאה של הפוליטיקאים. הגיע הזמן שהעם שלנו לא יחשוב על 'הערבים נוהרים לקלפיות' ועל 'שלום או מלחמה', אלא על מה שקורה פה לאנשים. שיסתכלו על הנכים, על הקשישים, על ניצולי השואה. בואו נבחר את האדם, את האישה הראויה, לטפל בבעיות הנוגעות לנו. לפה. לעם".
יש כרגע מישהי כזאת?
"עצוב לי מאוד שציפי לבני התפטרה. אני חושבת שאורלי לוי־אבקסיס נפלאה, ואני מאוד בעדה. לא יוצא לי לראות הרבה חדשות, רק בלילה אחרי הצגות, אבל המעט שאני רואה מעורר בי קבס. צריך למצוא מישהו שיודע לנהל, שימצא את האנשים הנכונים, שתהיה לו דרך. ונשים יודעות לנהל. יודעות לנהל בית ולנהל באופן כללי".
מה את חושבת על פועלה של מירי רגב כשרת התרבות?
"ראיתי את הסרטון עם פליטת הפה שלה, כשהיא אמרה ש'את מה שהיא עשתה - שלושה שרי תרבות לא יוכלו לתקן'. אני לא חושבת שמישהו אי פעם יוכל לתקן את מה שהיא עשתה. בושה שזה הייצוג הנשי שיש לנו, ועכשיו לא יהיה יותר פרס התיאטרון. אין לי מה להגיד, חוץ משאין דבר עצוב יותר מזה.
"אז אל תקראי צ'כוב או סטרינדברג, אבל לכי תעשי עבודת בית. כוכבי התיאטרון בשורה הראשונה הם כמעט כולם מזרחים, אז על מה את מדברת? הקולנוע הישראלי עושה סרטים שעוסקים בפריפריה, ואם את מדברת על לעשות, תמני לי מתנ"ס אחד או תיאטרון אחד שהקמת בפריפריה. אם הייתי רואה תוצאות ממך אז מילא, אבל לא ראינו כלום".
מה העמדה שלך בסערת רותם סלע?
"אני עומדת מאחורי כל מילה שהיא אמרה. הגיע הזמן שיפקחו כאן את העיניים".
• • •
קידום נשים הוא נושא שבוער בנשמתה. את הראיון אנחנו מקיימות ב"פנתרה", חלל עבודה עסקי לנשים שהוקם לאחרונה בתל אביב, ולוי היא אחת המשקיעות השותפות בו. "זה בעצם מועדון לנשים, שבו הן יכולות לשכור מקום כדי לנהל פגישות, אירועים וישיבות, וגם לקבל ליווי ועזרה בפיתוח עסקי", היא מסבירה.
"יש לנו 32 משרדים אישיים לצד חללים משותפים. דמי החברות מתחילים מ־490 שקלים לחודש, בהתאם למסלולים אישיים. המטרה שלנו היא להוציא כמה שיותר נשים לפיתוח עסקי, לגרום להן להאמין בעצמן ולתת להן את כל השירותים כדי לקדם אותן לעבר חופש כלכלי. זאת האג'נדה שלי כאישה, כשחקנית וכמשקיעה. פה הכל התחבר".
היזמית של "פנתרה" היא גלית בן שמחון, שגייסה את לוי, לצד משקיעות ומשקיעים נוספים, רובם אנשי עסקים. הם השקיעו במיזם החדש 6 מיליון שקלים.
"כדי להשתמש במועדון את צריכה להירשם כחברה, ואז יכולה לקיים פה פגישות ולעבוד. יש פה בר שה'בראסרי' לקחה עליו חסות, בהובלתה של רותי ברודו, כך שאפשר לבוא לכאן סתם כמועדון נשים. אבל חשוב לי להדגיש שגם גברים רשאים להיות חברים במקום, אם הם שותפים של נשים ומעסיקים נשים בעמדות בכירות. כלומר, לא רק שיש להם מזכירה".
החופש הכלכלי, כגרושה שמגדלת שתי בנות, הוא נושא שנוגע לך אישית?
"אמנם כולם חושבים שבאתי מטבריה, אבל גדלתי בשכונה טובה ברמת גן, בבית מפנק מאוד, עם אמא מצליחנית שאפשרה לי כל מה שרציתי. כשהתגרשתי לפני 14 שנים, אחרי שמונה שנות זוגיות, שילמתי תמורת החופש שלי. היה לי חשוב להתגרש, אבל מול הרבנות הגבר יכול לעשות מה שהוא רוצה, והאישה לא. אז אומרים לה: 'אם את רוצה גט, תשלמי'".
יש לה שתי בנות מנישואיה - ליהיא (17) וזואי (15), וכשהיא מדברת עליהן, לחלוחית של התרגשות מנצנצת בעיניה. "אני מכורה להן", היא אומרת בקול רועד. הן מתגוררות ברמת גן, עם בת זוגה של לוי בשמונה השנים האחרונות, הרקדנית תמר שלף, שמבוגרת ממנה בארבע שנים.
הבנות שלך היו בנות 9 ו־7 כשאת ותמר הפכתן לזוג. איך הן הגיבו?
"אני לא חושבת שהשפיעה עליהן העובדה שיצאתי עם אישה. כל בן זוג שהייתי מכניסה הביתה, גבר או אישה, היה מביא איתו טלטלה. כשליהיא היתה בת 9 היא שאלה אותי, 'אמא מה הסיפור שלך עם האישה הזאת?' זה קרה אחרי שבוע בלבד של קשר, והילדה אולי הרגישה אנרגיה, כי היא לא ראתה שום מגע.
"אמרתי לה, 'האמת, אני לא יודעת. קרה לי משהו מדהים איתה, מיוחד, ובא לי לבדוק את זה'. פתאום הילדה התחילה לבכות. שאלתי אותה, 'את בוכה כי זאת אישה?' והיא ענתה, 'לא אמא, אני מפרגנת לך, אבל עכשיו ייקחו אותך ממני'".
• • •
בטקס פרסי התיאטרון במאי 2018, שבו הוכתרה לשחקנית הטובה ביותר, נשאה לוי נאום זכייה שבו מחתה על היעדר ייצוג הולם לנשים בתעשייה. גם היום, הנושא הזה בוער בה.
"כמה נשים מביימות בתיאטרון? כמה מנהלות אמנותיות יש? אבל זה לא יישאר ככה לנצח, זה ישתנה. אנחנו במהפך, שלא ייגמר רק ב־MeToo ובסוגיית ההטרדות המיניות.
"אני גדלתי עם אמא שהיתה מזדעזעת מהמילה פמיניזם, אבל שכבר בגיל 14 קטפה לימונים בפרדסים והלכה למכור אותם מדלת לדלת. היא הפכה לאחות מוסמכת ובשנות ה־60 היתה לאישה הראשונה שייבאה טפטים לישראל. היתה לה חנות ברמת גן. כשהייתי צריכה כסף, הייתי הולכת אליה, לא אל אבא.
"אז למדתי ממנה שני דברים: שחינוך זה לתת דוגמה, משהו שאני מיישמת עם הבנות שלי, ושבלי קשר להגדרות על פמיניזם - כשאת יוצאת מהבית, קחי איתך תמיד כסף בכיס ומפתחות של הבית. זה הכל.
"זאת הסיבה שנכנסתי לפרויקט 'פנתרה'. כי אישה לא יכולה לדבר על שוויון ולקחת מבעלה את כרטיס האשראי שלו. יש הבדלים בין גברים לנשים, לנו יש ציצים ולהם ביצים, וזה נהדר. אבל יש לי בעיה עם הבדלי הכוח והמעמדות, שמייצרים דיכוי סמוי וגלוי.
"הרי כל המקום של ההטרדות צומח מההבדל הכלכלי. אילו היה לך כסף, לא היית תלויה בבוס שלך, לא היית מפחדת ממנו - והוא לא היה מעז לעשות את מה שהוא עושה. גם לא היית מפחדת להתלונן עליו. היום, לשמחתי, זה כבר אחרת".
"בפרויקט 'פנתרה' הכל התחבר לי, האג'נדה שלי כאישה, כשחקנית וגם כמשקיעה". לוי // צילום: רונן אקרמן
לדברי לוי, היא והזוכים האחרים בפרסי התיאטרון בשנה שעברה עדיין לא קיבלו את כספי הזכייה, 5,000 שקלים לאדם. בדצמבר האחרון, בעקבות פרסום ידיעה בנושא ב"ישראל היום", מסר משרד התרבות והספורט: "במהלך בדיקת עומק שנערכה עלו סוגיות שמחייבות דיון ובדיקה מעמיקה, בהשתתפות חשבות המשרד והייעוץ המשפטי, עוד בטרם תועבר יתרת התמיכה לעמותת הפרס. יודגש כי פרסי התיאטרון אינם הפקה של משרד התרבות והספורט, אלא של עמותה ייעודית לנושא זה, שכבר קיבלה מקדמה של כ־80 אלף שקלים, המהווים יותר מ־40 אחוז מהתמיכה בה בשנה זו. על פי הנוהל, יתרת התשלום ניתנת עד תום השנה, בכפוף לדיווחים. מכאן שהעמותה יכולה היתה להעביר את כספי הפרס לזוכים. ככל שתנוח דעתם של היועצים המשפטיים והחשבים מתשובות העמותה לסוגיות שעולות בדו"ח הביקורת - תקודם יתרת התמיכה".
בחודש שעבר החליטה האסיפה הכללית של עמותת פרס התיאטרון לפרקה ולבטל את הטקס, בשל קשיים כספיים וחוסר נכונות של מנהלי התיאטראות להמשיך לנהל את העמותה.
• • •
כשלוי מדברת על הטרדות מיניות, היא מדברת מניסיונה הצורב. "גם אני עברתי הטרדה מינית בתיאטרון. הייתי שחקנית צעירה, שיחקתי עם שחקן בכיר לצידי, ובכל בוקר בחזרות, אחרי שהוא היה אומר לי 'בוקר טוב', הוא היה דוחף את הלשון שלו לתוך הפה שלי. זה היה חלק משגרת ההתנהלות שלו, כבר מה'שלום־שלום' בבוקר, כשהוא היה מסיט את הלחי לכיוון השפתיים ודוחף לשון. זה היה בלתי נסבל. בפעם השלישית הוא חטף ממני סטירה".
ולמד את הלקח?
"לא, הוא ניסה להמשיך, הרי אלה אנשים שממשיכים. כל הזמן הייתי צריכה להילחם בזה ולהתרחק ממנו.
"היה במאי אחד שנדלק עלי. אמנם הוא לא נגע בי, אבל כל הזמן רק ביקש שאחרי החזרות אבוא איתו לקפה. דיברתי על זה עם אנשים בהפקה, שהרגישו מה קורה. ככל שסירבתי לו, כך מצב הרוח שלו היה ירוד, ונהיה קטע כזה שבקאסט כבר אמרו לי, 'יאללה, לכי איתו לקפה, שיהיה נחמד כבר'. יום אחד אמרתי לו, 'בסדר, ניפגש בבית קפה', והוא היה מבסוט בחזרות. גם הקאסט היה מאושר. את מבינה? אני הייתי אחראית לאושר שלו. אחר כך, כשחשבתי על זה לעומק, החלטתי לבטל את הפגישה. למחרת הוא שוב בא לחזרות עצבני. עכשיו לכי תעבדי עם זה.
"מקרה נוסף היה כשהייתי שחקנית צעירה והצטלמתי עם שחקן לסצנה אינטימית בסרט. הצילום נעשה מהגב ולא חשף כלום, אבל הכריח אותי לשבת בלי חזייה. הדבקתי על החזה מדבקות מיוחדות, כמו שנהוג לעשות בצילומים כאלה, כי אין שום סיבה שהשחקן שמולי יראה את החזה שלי. ברגע שהוא ראה את זה, הוא פשוט תלש מעלי את המדבקות באקט אלים וכואב ואמר, 'מה, את עושה צחוק? את מתביישת ממני?'
"הייתי בשוק. כיסיתי את החזה בשתי הידיים. כשחקנית צעירה הרגשתי שהוא מפיל עלי את האשמה שאני 'מקלקלת' את האווירה בסצנה, פוגעת לו באותנטיות של הרגע. כשצוות שלם מחכה, הדבר האחרון שאת רוצה הוא להיתפס כבעייתית. אז המשכתי בצילומים, אבל זה חרות בי כחוויה טראומטית".
היום את מרגישה שינוי?
"היום לא מתעסקים איתי, אבל אני לא דוגמה. דברים כן השתנו. מצד שני, יש גברים שהפכו את הנושא לבדיחה. 'אוי, אני לא יכול לגעת, אני לא יכול להתקרב'. נו, באמת. אבל זה טוב מאוד. תהפכו את זה לבדיחה, תצחקו על זה כמה שאתם רוצים. אתם הבדיחה. אתם לא יכולים להתקרב? עדיף ככה, תתרחקו.
"יש גם נושא שעדיין לא מטופל, ואלה השחקנים הצעירים שהוטרדו על ידי נשים וגברים בעמדות מפתח. זה נושא שמושתק לחלוטין. בנים צעירים שמוטרדים וכלואים בפחד שיקראו להם הומואים. לצערי, במאה ה־21 הקללה הכי נפוצה היא עדיין 'הומו' ו'קוקסינל'.
"לפני כמה שנים הבת שלי אירחה חברים שלה, בני כיתה ח'. עמדתי במטבח, ופתאום שמעתי בחצי אוזן שאחד הילדים צועק על ילד אחר 'יא הומו'. טסתי החוצה ושאלתי מי אמר את זה. נהיה שקט. אף אחד לא ענה. אמרתי להם, 'אם אתם לא אומרים לי עכשיו מי אמר הומו - כולכם יוצאים החוצה והולכים הביתה'. בסוף מישהו הרים את היד, הילד האחרון שהייתי מצפה ממנו להתבטא ככה. אז אנחנו עדיין לא שם, אבל התחילה מהפכה. בסוף גם הדברים האלה יחלפו מהעולם".
השרה מירי רגב מסרה בתגובה לדברי לוי: "עמותת פרס התיאטרון עברה ביקורת עומק, ומתקיים דיון בעניין הממצאים בדו"ח, וזאת לאחר שניתנה לעמותה האפשרות להגיב על ממצאי המבקר. יצוין כי העמותה קיבלה מקדמות ויכולה היתה להעביר את כספי הפרסים לאמניות ולאמנים הזוכים, לו חפצה לעשות כן. העמותה התפרקה על דעת עצמה, והמשרד פועל מול איגודי האמניות והאמנים כדי להחיות את מנגנון הפרסים החשוב.
"באשר לרפורמה המקיפה של השרה רגב בתעדוף הפריפריה, הדברים מדברים בעד עצמם: כ־375 גופי תרבות חדשים הוקמו בתקופת השרה רגב, והתמיכה במגזרים ובתחומים שהודרו מהעוגה התקציבית צמחה משמעותית. תיאטרון הנגב רשם גידול של 178 אחוז בתקציבו, ותיאטרון הפרינג' בבאר שבע רשם גידול של 486 אחוז. נציין גם את פריחתו של תיאטרון דימונה, שלראשונה הוכר כקבוצת תיאטרון, ותקציב התמיכה בו גדל בכ־160 אחוז.
"בנוסף, צמחו יותר מ־180 פסטיבלים ויותר מ־400 יוזמות תרבות, בעקבות תקנת סל"ע התקדימית, שהיא סטארט־אפ תרבותי. כך, לדוגמה, קמה תזמורת חדשה בנצרת, ונוצרו פסטיבל השוקולד בנצרת עילית ועוד ועוד עשייה תרבותית בשטח.
"באשר לטענותיה של הגברת אסי לעניין הקולנוע, מוצע לה 'לצאת מהסרט' שהיא מציירת לעצמה, לעיין בדו"ח הוועדה לבחינת עבודתן של קרנות הקולנוע ולהקשיב לרחשי ליבם של יוצרות ויוצרים מציבורים מודרים, שלא זכו לראות את סיפורי חייהם על המסכים, הממומנים מכספי הציבור".
maya19.10@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו