המסע של אירה

כל אמא חדשה מכירה את הסיטואציה הזו. חודשים ארוכים אחרי הלידה, את עומדת מול המראה, ללא בגדים, ללא איפור, ללא פוזה ופשוט לא מזהה את הדמות שניבטת אלייך. הגוף איבד צורה, הברק בעיניים הוחלף בשחורים מתחתיהן ואת זועקת בליבך "הצילו! מה נהיה ממני?!"

ואז מתחיל מסע שכנועים עצמי. את מתייסרת שבכלל הרשית לעצמך להתלונן בשקט, אפילו לעצמך. את זורקת את השליליות הצידה כי יש ילדים, בעל ועבודה לאהוב, לדאוג ולתקתק, את מחביאה ומטשטשת בעזרת לבוש את האזורים בגוף שלך שאת לא חיה איתם בשלום, מכסה את התשישות במייק־אפ, עוטה שלל מסכות חתומות בחיוך ומחזיקה את עצמך שלא לתת אגרוף למי שאומרים לך שאת "נראית נהדר", כשמבפנים את מרגישה בדיוק, אבל בדיוק, ההפך. 

עכשיו, ברשותכן וברשותכם, בואו נוסיף לזה נקודת פתיחה קשוחה יותר. רוב חייך היית מתעמלת אמנותית, את רגילה להיות בכושר שיא, כל גרם אצלך במשקל מדוד ולהיות מצטיינת זה אורח חיים מבחינתך. השיחה הזו בתוכך, שם מול המראה, הופכת לקשה יותר ובאופן טבעי רק מגדילה ומעצימה את המשבר. כך בדיוק קרה למתעמלת האולימפית מהגדולות בישראל, אירה ריסנזון נחמני. כיום בת 31, נשואה ואמא לשתי בנות, שבראיון חשוף ל"ישראל היום" מספרת לראשונה על המסע שעברה מהפרישה מספורט לפני כעשור, על הדיכאונות שאחרי הלידות ועל הפיכתה לגורו לאורח חיים בריא של עשרות אלפי נשים בישראל. נשים שחוו משברים ומחפשות את הדרך לאזן לעצמן את החיים, או לפחות את התחושה הפנימית. 

"הייתי תקופה רצינית בדיכאון אחרי לידה", היא אומרת בגילוי לב, "מבחוץ הייתי בריאה, אבל מבפנים הרגשתי רקובה. לקח לי שנים לצאת מהמעגל ולהשלים עם עצמי ועם הגוף שלי. היום יש לי את הכבוד לתמוך בהרבה נשים שחוו את אותו משבר כמו שלי, מכיוונן. אני מאפשרת להן את ההכוונה והתמיכה שלי ומחבקת באהבה את כל מי שמצטרפת למסע".  

"את הקללות הבנתי"

הרומן של ריסנזון נחמני עם ענף ההתעמלות האמנותית החל כבר בגיל 4. אולם ההתעמלות היה קרוב לבית בעיר מיקולאייב, הסמוכה לאודסה שבאוקראינה, ואמה רצתה שבתה תתעמל "בשביל הבריאות". מהאימון הראשון היא זוכרת בעיקר את המאמנת אומרת לאמה ש"הבת שלך קטנטונת ושמנמונת, אבל עם אופי. בשביל החוג היא תתאים, אבל לא מעבר", משפט מעליב שרק שם עליה את חובת ההוכחה.

האופי בהחלט החזיק את ריסנזון בענף עד גיל 9, אז עלתה עם הוריה ואחיה יורי, שמבוגר ממנה בשנה וחצי, לישראל. המשפחה התגוררה בחדרה, אולם ההתעמלות הקרוב ביותר היה בנתניה וכשדרכה בו אירה הקטנה, המאמנת שלה התקשרה למאמנת העל אירה ויגדורצ'יק, שמאמנת בחולון, ואמרה לה "יש פה ילדה קטנטונת ושמנמונת, אבל חרוצה ועם חיוך של מיליון דולר שאת חייבת לראות". וכך היה. 

"נכנסתי לאימון של ויגדורצ'יק בחולון, ילדה שלא יודעת עברית עם גולגול הדוק בשיער, כמו שנהוג באוקראינה וקיבלתי הרבה מבטים מהילדות הישראליות", היא מספרת, "זה היה פחד אלוהים. ואז ויגדורצ'יק היתה תכלסית, כמו שהיא יודעת. לא חיבקה אותי לברכה, אלא קראה לי לבוא כמו חיילת ואמרה לאמא שלי, 'מה את עומדת פה, לכי שבי בצד'. בסוף האימון הורתה לי 'שבי בשפגאט לימין, שבי בשפגאט לשמאל. את רוצה להתאמן? או שבאת לשחק'? אפילו שפחדתי ממנה נורא, עניתי בביטחון שבאתי להתאמן. אז היא הודיעה לאמא שנתייצב מחר לאימון בשעה 8:00 בבוקר בדיוק".  

התקופה היתה תקופת החופש הגדול ואירה הקטנה ואמה, שרצתה שתצליח, נאלצו לצאת בכל יום בשעה 06:00 בבוקר מחדרה, לנסוע בשתי רכבות ולהחליף שני אוטובוסים כדי להתייצב לאימונים בזמן. הביתה חזרו רק ב־22:00, והמאמנת אירה הגדולה לא יכלה להתעלם מההתקדמות ומהפוטנציאל של אירה הקטנה. כדי שריסנזון תתקדם בענף נדרשה התגייסות משפחתית וגם עזרה והכוונה מצד המאמנת. "היא עזרה להוריי למצוא דירה של חדר וחצי ליד אולם ההתעמלות בחולון. את אחי שלחו לאולפן, אבל ויגדורצ'יק המליצה להוריי לזרוק אותי ישר למים. בכיתה ה' היה קשה, היו רגעים שהרגשתי שאני ממש טובעת, אבל בתוך שלושה חודשים ידעתי לתקשר בעברית, אז ההמלצה הוכיחה את עצמה. 

"גם כשלא הבנתי עברית עד הסוף, את הקללות שהופנו כלפיי הבנתי יפה מאוד. עד היום אני זוכרת איך הילדים היו קוראים לי 'רוסייה מסריחה'. כל כך חיכיתי להגיע לארץ, וכשהגעתי הרגשתי שמגרשים אותי מפה. היום, לצערי, זה מכוון כלפי העדה האתיופית. יש לבת שלי ילד ממוצא אתיופי בכיתה, ואני מרגישה שהוא עובר בדיוק את מה שאני עברתי. כואב לי בשבילו". 

מתחרה באליפות העולם במוסקבה ב־2010 // צילום: משה שי

במהלך השנים, כשהיא צוברת אינספור שעות אימונים ותחרויות בינלאומיות באחד מענפי הספורט הקשים ביותר מבחינה גופנית ונפשית, ריסנזון התקדמה ובנתה לעצמה שם בצמרת העולמית. היא פרצה את כל הגבולות שהיו מוכרים עד אז במדינתו הקטנה, והובילה את ישראל להישגים בינלאומיים חסרי תקדים כשהיתה המתעמלת הישראלית הראשונה שהעפילה לגמר אולימפי. אז. במשחקים האולימפיים בבייג'ין 2008, סיימה במקום התשיעי, הישג שיא באותה תקופה. נבחרת ישראל בהתעמלות אמנותית, בראשותה של הקפטנית קטיה פיסצקי וללא ריסנזון, סיימה במקום השישי. 

אחרי ריסנזון, במשחקים האולימפיים בלונדון 2012, הגיע ההישג של המתעמלת נטע ריבקין, שסיימה שם במקום השביעי.

אך לצד אינספור ההישגים הבינלאומיים שצברה לאורך 18 שנות התעמלות, הצטברו גם עניינים אחרים. "תמיד הרגשתי שיש לי בבית ובחיים שתי מאמנות - ויגדורצ'יק ואמא שלי", היא מספרת, "אפילו בבית שלי לא יכולתי לבכות ולפרוק, כי תמיד הרגשתי שאמא שלי רוצה להגשים את החלומות שלה דרכי. היום, כשיש לי ילדות משלי, כמובן שאני רוצה שגם הן יעסקו בספורט, אבל חשוב לי שזה יהיה באופן מגוון. אודיה, הבכורה שלי בת ה־7, עוסקת בהתעמלות אמנותית, בבלט ובשחייה, ואניאלה בת ה־4 בשחייה. אני מאמינה גדולה בערך שספורט מביא עימו לחיים, אבל מאוד משתדלת לא להיות פושרית ולאפשר להן להביא את זה מעצמן. מצד שני, לאודיה יש בגללי תיק כבד על הכתפיים, היא רוצה להיות אלופה כמו אמא ואני רואה את זה בעיניים שלה". 

"לא היו שם בשבילי"

לפני קצת פחות מעשור הטילה אירה ריסנזון פצצה והודיעה שהיא פורשת. היא היתה אז רק בת 21, יכלה למשוך עוד כמה שנים, ובענף היו מתנגדים רבים לפרישתה. "כשהחלטתי שאני פורשת אף אחד לא היה שם בשבילי, אף אחד! כולם רצו שאעשה עוד אולימפיאדה ואפילו החרימו אותי, מאנשי ההתעמלות ועד בני המשפחה. אבל אני הלכתי עם הלב שלי. 

"עברתי בזמנו משבר, ירדה לי האהבה להתעמלות, הגוף שלי היה פצוע לחלוטין ונמאס לי לקרוע את עצמי בכל יום יותר מעשר שעות על המזרן בשביל 5,000 שקלים בחודש. פשוט בדיחה. 

"באותה תקופה הכרתי את דייב נחמני, שהפך לבעלי ולאב בנותיי. מאמן הכושר שלי במשך 15 שנה, אילן גזית, הכיר לי אותו, וזו היתה מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלי. בזכותו החלטתי שדי, צריך לפרוש, כי בזכותו לא ראיתי רק את אולם ההתעמלות, אלא ראיתי עולם וחוויתי חיים. הוא היחיד שראה אותי, את אירה, ולא רק 'מוצר' של מתעמלת אולימפית".  

את פרישתה מהענף ציינה בדרך לא קונבנציונלית למתעמלת. "הוזמנתי להופיע בערב גאלה שנערך בספרד. מזמינים אליו את המתעמלות הבכירות בעולם, וכל אחת עולה להופיע עם קטע משלה. בחרתי להופיע עם שמלת כלה, מהלך שגרר הרבה הרמות גבה. אבל אני ידעתי, אני רוצה להתחתן עם דייב ולהיות אמא צעירה, כי החיים פתחו לי דלת והרגשתי שאני חייבת לקפוץ דרכה". 

כך, בגיל 23, הפכה המתעמלת האמנותית אירה ריסנזון לאירה ריסנזון נחמני, עברה להתגורר עם דייב בווילה יפהפייה בהוד השרון והשאירה מאחור את החישוק, הסרט, האלות, החבל, הכדור וגם את המאמנת אירה ויגדורצ'יק. 

במקביל עברה הליך גיור לא פשוט. "כל הזמן חששו שאחזור להופיע עם בגדי גוף ועשו לי את המוות על כל פוסטר או כתבה שראו בהם תמונה שלי, גם אחרי שפרשתי", היא מספרת. הרחבת התא המשפחתי לא איחרה לבוא, עם הצטרפותן של אודיה ואניאלה, אך החיים הוורודים והקסומים שדמיינה לעצמה התבררו כמשהו אחר.  

עם בעלה דייב והבנות אודיה ואניאלה

"היום אני יודעת שחוויתי דיכאונות אחרי לידה, אבל כשהייתי בתוך זה בכלל לא הייתי מודעת לזה. פחדתי מאוד לספר ולשתף. בכל זאת, אני החזקה, הספורטאית והאלופה שיכולה הכל. כולם מסביב אמרו לי 'יאללה, אירה, קטן עלייך', אבל מבפנים נשברתי לחלוטין. הרגשתי שכל הסביבה מתערבת לי בחיים ולא היה לי שקט. לא נותנים כאן שקט לנשים אחרי לידה, רק מעירים ומעירים, גם אם זה מכוונה טובה. כלפי חוץ חייכתי, אבל בכיתי לילה אחרי לילה ולא ידעתי למי אני יכולה לפנות לעזרה. אחרי הלידות היה לי קשה לחזור לאימונים. איך אראה את עצמי ככה בקאנטרי? זו ממש פאדיחה. התביישתי ללכת אפילו בפארק, הסתובבתי רק עם כובע ומשקפיים שאף אחד לא ישאל את עצמו - זו המתעמלת אירה ריסנזון, איך השמינה, מה קרה לה? לא משנה כמה שאמרו לי שאני נראית נהדר, הרגשתי זוועה ולא האמנתי שבכלל אפשר לצאת מזה".  

לצד הלידה והדיכאון הגיע גם משבר בזוגיות. בעלה דייב מספר כי "אתה חוטף שוק כשנולד לך ילד. כל אחד מאיתנו התבצר בצד שלו ונוצרו בינינו פערים. שלושה חודשים אחרי לידת בתנו הבכורה היה ברור שחייבים לשנות משהו, והחלטנו יחד על רילוקיישן לאמסטרדם. עשינו את זה כדי להיזכר מי אנחנו יחד ולהבין מה אנחנו רוצים להמשך. אחרי תקופה בת שנתיים וחצי חזרנו משם חזקים יותר, מאוחדים יותר ועם המון תובנות". 

ריסנזון מספרת שלאורך השנים למדה להסתכל פנימה, לתוך עצמה, להבין מה היא רוצה וצריכה ולא רק מה מכתיבים לה מלמעלה, כפי שהיה כה נהוג בחייה כמתעמלת. עם הזמן היא החלה לאמץ לעצמה אורח חיים חדש, שכלל את היותה אמא במשרה מלאה לשתי בנות. מה קודם כל? סדר בארוחות. 

"כמתעמלת, הייתי כל הזמן רעבה", היאו נזכרת, "כי כל גרם שאת עולה את מסתכנת בפציעות. פתאום, עם ההריונות, שחררתי לחלוטין וחשבתי שאני יכולה לאכול הכל. שחררתי אחרי כל כך הרבה שנים, הגשמתי את הפנטזיות על ג'אנק פוד.

"כאמא, עם השנים פיתחתי מיגרנות ועייפות. לא אכלתי כל היום כי הייתי עסוקה עם הילדות והייתי בסטרס וללא שינה, ואז פתאום הגיעו התקפי רעב בסוף היום, כדי לפצות על מה שלא הספקתי. לא אהבתי את הגוף שלי, מבחוץ נראיתי סקסית ויפה, אבל הרגשתי שאני מוזנחת ושכל בגד יושב עלי גרוע מאוד. הגוף משתנה עם ההריונות, הפכתי מילדה לאישה וזה היה משבר רציני. רק עכשיו השלמתי עם הגוף שלי - והכל בזכות שמירה על תזונה כסדר יום". 

"אל תשכחו לחייך"

אחרי המשבר שחוותה, ריסנזון אימצה לעצמה שלל הרגלים והתחילה לשתף אותם בפייסבוק ובאינסטגרם, כעצות בין חברות וחברים. מהר מאוד העצות צברו תאוצה, וכיום היא גורו לאורח חיים בריא של עשרות אלפי נשים שחוו משבר דומה לשלה, וגם לנשים ולגברים שרוצים להרגיש טוב עם עצמם. את כולם היא מזמינה לקבוצת הפייסבוק בניהולה, "קהילת המסע המופלא", שם היא משתפת עם עוד כמה מנהיגות דעה בעולמות אלה מתכונים בריאותיים, כולל שייקים מיוחדים (בתוספת תשלום) ועצות לאורח חיים רגוע. 

מי שמצטרף למסע זוכה להיכנס לקבוצת ווטסאפ אינטימית שמנהלת ריסנזון, בשם "love yourself". שם היא מעניקה ליווי עם טיפים לבריאות, אך בעיקר תשומת לב להתבוננות פנימה במהלך שגרת החיים. הטיפים הללו מגיעים לנייד בכל בוקר, ועוד פעם במהלך היום. בכל שבוע היא מאתגרת את הקבוצה במשימה אחרת, למשל שתיית 12 כוסות מים ביום, התארגנות יומית לסיום אכילה בשעה 19:00 ועוד. כמו כן, בכל בוקר היא מעבירה מסר אחר בקבוצה - למשל תזכורת לאכילת פירות וירקות - ומגבה זאת בצילומים יפים. ההודעות, שעושות עבודה פסיכולוגית, כוללות למשל תזכורות לכבד את הגוף ולא לנשנש מהצלחות של הילדים. נכון, קבוצות ווטסאפ כאלה ואחרות קיימות בלי סוף, אך קבוצה בניצוחה של מתעמלת אולימפית מובילה יש רק אחת. 

"מה שהכי חשוב לי במסע הוא שאני דוגמה לאנשים", אומרת ריסנזון, "מה שחשוב לי בחיים זה לשמש דוגמה ולא רק לדבר, ולכן המסע שלי שעובר הלאה מתועד בסרטונים של עשיית כושר, בישול בריא, עצות לסידור הלו"ז וכו'. עם שגרת החיים והרחבת המשפחה אנשים שוכחים לכבד את גופם ואת עצמם. שוכחים לארגן לעצמם שעות שינה כמו שצריך, לתעדף הליכה ברגל מאשר נסיעה וגם לחייך. לחייך! מה יותר פשוט מזה? אלה פעולות כל כך בסיסיות, אך הן נשכחות מהר מאוד עם קצב החיים שלנו. המסע שלי נועד לתזכר אנשים בדברים הפשוטים שיכולים לעשות שינויים בחייהם.

"רוב הנשים שפונות אלי הן אחרי לידה, מבקשות לדעת איך לחזור למשקל. כשאני שואלת אותן איך הן אוכלות, מהר מאוד מתגלה שרוב היום הן אוכלות פחמימות ריקות כי 'אין זמן' להתארגן אחרת. אז אנחנו מדברות על זה ותמיד מגיעות למסקנה שהכל עניין של התארגנות. מה שכן, אני עוד שואפת לפתור את בעיית השינה לאימהות עסוקות, כי זה האתגר הכי רציני".

ריסנזון כיום, עם בגד הגוף מהאולימפיאדה בבייג'ין // צילום: רועי דדו פרי

בחזרה לבגד הגוף

למרות שפרשה מהתעמלות אמנותית לפני כעשור והמסע שעברה עם עצמה, המתעמלת האולימפית תמיד תשכון בתוכה. אחרי שהיא מגישה לי בשמחה את ספרה האוטוביוגרפי "מציירת בסרט", עם הקדשה אופטימית מאמא לאמא, ורגע לפני שבעלה דייב מבקש ממני להוציא מתוך אגרטל זכוכית פתק שבו "איחול אישי וחיובי לאורחים" שמעולם לא זכיתי לו בסיום ראיונות אחרים, מבקשת ריסנזון להראות לי בנייד שלה תמונה שצולמה לאחרונה. 

בתמונה היא לבושה בבגד גוף מעוטר אבני סברובסקי, שאותו לבשה לפני יותר מעשור במשחקים האולימפיים בבייג'ין. בעיניים נוצצות לא פחות מהבגד היא מספרת כי "בזכות אורח החיים החדש הצלחתי להיכנס שוב לאותו בגד גוף". לצד התמונה נכתב טקסט שיצא היישר מליבה: "רק היום אני מבינה מה עשיתי בעבר, כמה תמימה וילדה הייתי. היום, כשאני אמא לשתי בנות מקסימות ומסתכלת על התמונה הזאת, אני לגמרי יכולה להיות גאה בעצמי על הדרך שעשיתי ועל החלומות והמטרות שעוד אגשים. תהיו בהודיה למשפחה וליקום ותהיה לכם דרך של אהבה ואור בחיים". √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו