מרימות עוגן

בוקר קריר במרינה בהרצליה. עמנואל, רמה, יובל ורודה עולות על אחת הסירות, מדליקות מכשירים וסוקרות את הסיפון. מול הרוח השורקת ברציף, הן מנתקות חבלים ומפליגות לעבר האופק.

שנים רבות מפרידות ביניהן, גם הרקע ותחומי העיסוק שלהן שונים לגמרי, אבל דבר אחד יש להן במשותף: האהבה הגדולה לשיט. כל אחת מהן אוחזת בתואר סקיפרית - בעלת רישיון להשטת סירות פרטיות ויאכטות.

עמנואל תימור (23) מתל אביב, מנהלת מחלקת חו"ל במועדון "דרך הים", היא הצעירה שבחבורה. "אפשר לומר שגדלתי לתוך הים", היא מחייכת. "מגיל 10 גדלתי במרינה והשתתפתי בתחרויות שיט במפרשיות. אני ממש ילדת מרינה".

יובל אלרועי (26), ילידת היישוב הקהילתי תמרת שבגליל, מתגוררת כיום בסירת מנוע אינטימית באורך עשרה מטרים במרינה בהרצליה. פנים הסירה מזכיר דירת סטודיו קטנה, עם מיטה, מטבחון, ואפילו ספה ושולחן קטן. את רישיון השיט עשתה לפני חמש שנים, כחיילת, וכיום היא פעילה סביבתית בספינות המחקר של עמותת "אקו אושן". 

"העיסוק במערכת האקולוגית בעולם הוא אחד הדברים הכי חשובים לי. אני מתנדבת ב'Sea Shepherd', ארגון בינלאומי גדול שנלחם בתופעת הדיג הלא חוקי, כמו ציד לווייתנים באוקיינוסים. הפלגתי ארבעה חודשים בספינה במפרץ מקסיקו והצלתי דולפינים בסכנת הכחדה. נלחמנו בדייגים בכך שהוצאנו את הרשתות הלא חוקיות שלהם מהים. 

"אחר כך טיילתי במקסיקו ובארה"ב, וכשחזרתי לארץ לא ראיתי את עצמי נכנסת לביורוקרטיה של דירה. המחשבות על שכירת דירה, מציאת שותפים ותשלומי חשבונות לא התיישבו לי נכון. בשנייה של הארה עלה לי הרעיון לגור בסירה, ומאותו רגע כבר לא דאגתי לכלום".

בסירה אולי אין ארנונה, אבל יש בטח הרבה בעיות אחרות.

"במגורים בסירה יש מגוון שלם של תחושות. מצד אחד, את קמה בבוקר והקפה שלך הוא במרינה, ה'חצר' היא הים. מצד שני, לאישה זה מאתגר. יש הרבה גברים במרינה, וברציף שלי אני צריכה להתמודד ולמצוא את המעמד שלי, להוכיח שאני מסתדרת, לדאוג לעצמי. 

"אם אני לא אמלא את מיכל המים שלי פעם בשבוע, לא יהיו לי מי שתייה, פשוטו כמשמעו. אם לא אדאג שהסירה תהיה מתוחזקת כמו שצריך, עלולות להיות דליפות בחורף. אני גם צריכה לוודא שהיא קשורה היטב, במיוחד בחורף, כשיש ימים סוערים. אבל אני אוהבת את זה".

איך ישנים בלילה כשאפילו הרצפה לא יציבה?

"לא מזמן ישנתי בסירה, ובחמש בבוקר שמעתי דפיקות של גשם מבחוץ. זה העיר אותי, ולא חזרתי לישון. את הגלים אני כבר לא מרגישה. חברים שבאים לבקר אותי אומרים לי שהסירה זזה, אבל אני לא שמה לב".

את מקבלת דואר? מה רשום לך בכתובת?

"את הדואר אני מקבלת לכתובת של ההורים. בסופי שבוע גשומים במיוחד אני גם ישנה אצלם". 

תחושה של חופש וניתוק

רמה קמין (53) ממושב תימורים הפליגה בשנים האחרונות עם חברים, ובחודש שעבר סיימה את קורס הסקיפרים. ביומיום היא בכלל מנהלת בחברת התכשיטים "פדני", ולעולם הסקיפרים הגיעה אחרי חופשת הפלגה בפלוטילה - קבוצת יאכטות, שמפליגה מדי יום ליעד אחר, בליווי מדריך.

"החופשות האלה גרמו לי להבין שאני אוהבת את השהות בים. משם היה לי טבעי להתחבר לקורס ולהפליג על בסיס קבוע. אני חובבת הרפתקאות שיט בעולם. למשל, שטתי בטולשיפ, שמזכירה ספינת פיראטים, בים הבלטי. בשיט כזה יש הווי מטורף בין האנשים, וזה ממש כיף ללמוד לתפעל את הספינה. עשיתי גם את מסע 'מלכת הים', שמורכב מארבע יאכטות מלאות נשים. שם נוצרו לי חברויות לחיים.

"החיבור לסירה נותן לי חופש ואושר, גם אם אני יוצאת רק לכמה שעות. תחושה של ניתוק, ששום דבר לא משתווה לה. זה הספורט שלי. בכל זמן פנוי שיש לי, אני מפליגה". 

אילו תגובות את מקבלת? 

"מפרגנות מאוד. זה נראה מאוד מרשים שאני מחזיקה ספינה, גם בעיני גברים וגם בעיני נשים. כל הקורסים המורכבים נראים לאנשים כמו משהו כמעט בלתי אפשרי. הרוב לא מכירים את התחום, אז זה מרתק אותם". 

המבוגרת שבין ארבע הסקיפריות היא רודה פרידמן (74), פנסיונרית מרחובות. בעבר עבדה במחלקת המתמטיקה במכון ויצמן ועסקה בהוראת ואימון שחייה.

היא נולדה וגדלה בשבדיה, וב־1964 עלתה לארץ. "בשבדיה גרנו בבית קיץ ליד החוף. את השיוטים שלי התחלתי בגיל 6, בסירות קטנות, ומגיל 13 שטתי במפרשיות. מאז אני חזק בתחום. שלוש־ארבע פעמים בשבוע אני יוצאת למרינה, ומדי פעם גם משתתפת בפורומים של סקיפרים - ריענונים, הדרכות והפלגות פרטיות".

רודה נחשבת לסקיפרית מקצועית ואהודה. "בכל גיל אפשר להשיט ספינה, ולא חשוב אם מדובר בגבר או באישה. זה תלוי באדם, לא במגדר. השתתפתי בקורס מדריכים, ולמרות שבחרתי לא להדריך בפועל, אני מנצלת את מה שלמדתי בהפלגות עם חברים. שם אני מעירה כשאני רואה אנשים שעושים דברים שהם לא צריכים לעשות, כמו ניתוקי חבל לא נכונים. אם לא יודעים לכוון נכון את המפרשים, לא יהיה ניצול נכון של הרוח. זה קורה בעיקר לחבר'ה החדשים יותר. סיימתי את הקורס לפני 21 שנים, ואין תחליף לניסיון".

רודה פרידמן על ההגאים. "בכל גיל אפשר להשיט ספינה"

עמנואל: "רודה קצת מצטנעת. בכל הסיטואציות היא מלמדת את האנשים. כולם רוצים להפליג איתה". 

רודה: "האמת היא שהיד שלי שבורה כעת מתאונה שטותית בבית, נתקלתי במשהו. כרגע אני לא משיטה, בגלל היד, אבל אני מקבלת את ההחלטות על הסירה. מי שמשיט לא חייב לגעת בהגה ובחבלים, או לפתוח ולסגור את המפרשים. פשוט נותנים הוראות, והצוות מבצע". 

לדעת לאלתר בכל מצב

עולם השיט בסירות וביאכטות כובש מקום גדול יותר ויותר בתרבות הפנאי של הישראלים, לאו דווקא העשירים מאוד. על פי הערכות, בישראל יש כיום כ־20 אלף סקיפרים, פחות מעשירית מהם נשים. בעשור וחצי האחרונים התחום פורח, ועל פי נתוני רשות הספנות והנמלים, ב־2017 הוסמכו 1,133 סקיפרים חדשים, 120 יותר מאשר בשנה שקדמה לה.

"כל מועדון ימי מלמד קורסים מטעמו", אומר דודי סימון, מנכ"ל "דרך הים". "אנחנו פותחים שלושה מחזורי קורסים בכל חודש, כלומר, כמעט 40 בשנה. כל קורס אורך שמונה חודשים, ובסופו מקבלים רישיון מטעם משרד התחבורה. 

"יש שתי דרגות של סקיפרים: 'משיט 30', שמקנה הפלגה במים הטריטוריאליים, ו'משיט 60', שמקנה הפלגה במים הבינלאומיים. כדי להוציא רישיון 'משיט 60' צריך שנה של ותק ב'משיט 30', מספר מוגדר של ימי הפלגה, קורס עזרה ראשונה וגם קורס רדיו־טלפון, שמלמד איך לעבוד עם מערכות התקשורת, איך מוציאים קריאת מצוקה, וכו'. 

"סקיפר הוא כמו הטייס במטוס או הנהג ברכב. הוא צריך להשיט את הסירה, לבדוק את תחזית מזג האוויר, לוודא שיש מספיק אוכל ושתייה. חשוב שהוא יהיה חברותי ושידאג שהצוות נהנה, ושלכולם יש מה שהם צריכים.

"הסקיפר צריך לדעת לאלתר ולהסתדר במצבים שהים מציב בפניו. אנחנו תלויים במזג האוויר שיכול להשתנות באמצע ההפלגה, תלויים במצב הים, בכלי השיט עצמו, וגם בצוות. בסופו של דבר, מדובר באנשים". 

מה סוד קסמו של השיט בעיני הישראלים? 

"ישראל היא די מושלמת לתחום הזה. יש פה חוף ים ארוך, אפשר לשוט במשך כל השנה, ותנאי הים מצוינים. אנחנו לא מדינה עם מסורת ימית כמו אנגליה, ארה"ב ומדינות אירופה, אבל התחום הזה תופס תאוצה, כחלק מהשינויים בתפיסה של תחביבים שקשורים בחיים טובים".

זה לא נתפס כתחביב לבעלי אמצעים? 

"זה לא ספורט עממי, אבל הוא נגיש. חברות במועדון עולה 600-800 שקלים בחודש, והיא מקנה אפשרות להשתתף בכל הפעילויות, כולל הפלגות מודרכות, הפלגות חברים, סדנאות, הדרכות, תחרויות והפלגות דיג. יש תחביבים הרבה יותר יקרים. בנוסף, תמיד אפשר להפליג עם חברים בעלות מופחתת. סקיפר שחבר במועדון יכול לשכור סירה ללא תשלום נוסף. אם רוצים סירה לחו"ל לשבוע, זה יעלה כ־4,000 יורו לארבעה עד שישה אנשים. 

"קורס סקיפרים עולה 8,000-15,000 שקלים, תלוי במסלול. אפשר לעשות אצלנו מסלול בלימוד עצמי, עם מערכת דיגיטלית ואפליקציה ייעודית ללימודי תיאוריה. יש אנשים שנוח להם יותר ללמוד דרך האינטרנט - עם ליווי והדרכה שלנו. אפשר לעשות קורס פלוס הפלגות בשטח, כך שיש מגוון, וכל אחד יכול לבחור מה שהכי מתאים לו".

מה בדיוק עושה סקיפר בים? 

עמנואל: "לפני היציאה לים עושים בדיקות שגרתיות, כדי למנוע תקלות והפתעות. בודקים, למשל, אם אין על הסיפון חלקים או ברגים שנפלו, סוקרים את המנוע, מוודאים שיש מספיק שמן ומים. 

"בשלב היציאה מהמרינה לים מפעילים מנוע, אבל אם יש רוח, תמיד עדיף להדמים את המנוע ולהרים מפרשים. ברגע ניתוק החבלים כולם נרתמים לעזור, ולאחר מכן, בפיקוד הסקיפר, מרימים את המפרשים.

"כשהמנועים פתוחים ומכוונים, אפשר להתחיל ליהנות. זה לוקח 50-25 דקות עד שאפשר לשתות בירה בחרטום של הסירה ולשים את ההגה על אוטומט". 

סקיפר או סקיפרית אמורים להיות מומחים, או שכל אחד יכול?

"סקיפרים הם לא מומחים לכלום. הם יודעים קצת מכל דבר, כדי להסתדר. אנחנו לא מומחיות בפיזיקה, באלקטרוניקה או במכונאות. רק יודעות קצת מהכל".

רודה: "מי שרוצה להיות סקיפר צריך להיות קשור למועדון. היום לא חסרים מועדונים - בהרצליה, בחיפה, בתל אביב, באשדוד ובאשקלון. לוקחים סירה לכמה שעות, או שעושים חופשות פלוטילות בחו"ל". 

עוד לא דיברנו על מחלת ים.

עמנואל: "אפשר ללמוד איך להתנהג בים כדי להקל את התחושה. לדעת למקד את המבט, לדעת מה לאכול לפני ההפלגה, וכמובן - מה לא לאכול. כשנמצאים בעשייה זה מסיח את הדעת, ואז פחות מרגישים את מחלת הים. אפילו מבט אל האופק עוזר. למי שסובלים מבחילות באופן חמור יש פתרונות אחרים, כמו כדורים ומדבקות ששמים מאחורי האוזן. יש גם צמיד שלוחץ על נקודה מסוימת בפרק היד ומקל בחילות".

התחום הזה עדיין מזוהה בעיקר עם גברים. 

רמה: "נכון. את פופאי כולנו מכירים, אבל בעבר לא ראינו אישה מלחית".

עמנואל: "בכל שנה מספר הנשים עולה. שייטים מנוסים יעידו שמי שמשתמשים יותר בראש ומפעילים פחות כוח, עושים פחות טעויות בים. כשעושים דברים נכון, לא דרוש יותר מדי כוח, אלא בעיקר טכניקה וניסיון".

רודה: "הייתי בהפלגות שבהן שלטו יותר נשים מגברים, והן היו בסדר גמור. מה שחשוב הוא מי האדם שמולך, לא המין שלו".

רמה: "השתתפתי בהפלגה של נשים לשבוע ביוון. כל הסקיפריות היו נשים - והיו אפס תקלות. זאת היתה חוויה מטורפת". 

סימון: "ברוב המקרים נשים הן סקיפריות יותר טובות מגברים. יש להן יכולת ראייה מרחבית, חלוקת קשב, ביטחון עצמי פרופורציונלי ליכולת שלהן, והרבה פחות אגו. יש הרבה פחות 'שופוני'".

בים כולם משפחה גדולה

שעות הבילוי בים מטעינות אותן באנרגיות מחודשות ובתחושת סיפוק. יובל: "כסקיפריות אנחנו חוות תחושות מאוד עוצמתיות במים. דברים שבינך לבין עצמך, כמו העובדה שאת מנהיגה אנשים אחרים. וכמובן, התחושה של חופש אולטימטיבי".

רמה: "זה לא שמצאתי בים תכונות שלא הכרתי בעצמי, הרי גם ביומיום אני בתפקיד ניהולי. אבל כשאני מחזיקה סירה בכל מיני סיטואציות, זה נותן הרגשה של עוצמה. אני אוהבת את השקט שהשיט מביא איתו, שקשה להגיע אליהם במקומות אחרים".

רודה: "השיט הוא הטיפול הפסיכולוגי הכי טוב. ניתוק מכל מה שמטריד אותך".

עמנואל: "דבר נוסף שקסום בעולם הזה הוא לחוות עם אנשים אחרים חוויות חברתיות אינטנסיביות. שימי כמה אנשים על יאכטה, ותגלי עליהם דברים שלא ידעת. יוצאים מהם פתאום דברים חדשים, טובים יותר וטובים פחות. אחרי יום אחד בים אנשים מתקרבים או מתרחקים, הופכים למשפחה, או מתרחקים לגמרי".

רמה: "השיט הוא גם ספורט, גם טיפול פסיכולוגי וגם פלטפורמה להרפתקאות. מקום להכיר בו אנשים בצורה שלא דומה לשום חופשה אחרת. אם תשאלי אותי היום מה אני מעדיפה, ריזורט בתאילנד או פלוטילה בסירה - אני לא אתלבט לרגע".  

כל מי שראו את הסרט "הסערה המושלמת", שבו אונייה מיטלטלת בין גלי ענק, יחששו להיכנס לעומק הים.

עמנואל: "אל דאגה, אנחנו כל הזמן עם היד על הדופק".

רמה: "נשים יכולות להתמודד עם כל סיטואציה, גם עם סיטואציות כאלה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו