רגע לפני שסיימנו את השיחה עם אלי פרץ, בעליו של בית דפוס ותיק באופקים, הוא נזכר בחיוך בביקור של מנחם בגין בסניף הליכוד בעיר: "הוא ביקש ממני שאקנה לו סיגריות, וזה היה היום המאושר בחיי". עברו כמה שניות עד שהבנו את האירוניה, כשבן־שיחנו הזכיר בקריצה את הסיגרים שביבי קיבל במתנה. פרץ (79), שמאחוריו ניסיון חיים מרשים בשדות הימין הליכודי בעיירות צפון הנגב, מספק פרשנות משלו לפוליטיקה של הפריפריה: "אתם יודעים למה יישארו כאן נאמנים לליכוד? כי הוא מדבר אל הרגש שלהם, אל הנשמה".
בשיחה הקולחת עימו יחזיר אותנו פרץ לימיו ככתב העיתון "חירות" בדרום ולשנותיו הראשונות באופקים, תוך שהוא שוזר זיכרונות מימי מפא"י עם תובנות עכשוויות. עם כל הכבוד לרגש, הוא יסביר, "אנחנו חיים היום בגן עדן של ממש. מי שלא מבין את זה, לא יודע על מה הוא מדבר".
יצאנו לסייר ב"ארץ הימין" - שדרות, נתיבות ואופקים - כדי לנסות להבין מה מחזיק את תושביהן במחנה הלאומי פעם אחר פעם. לא פעם שומעים בתקשורת תושבים בדרום, וגם ראשי מועצות ועיירות, שמדברים על אכזבה מהמציאות הביטחונית, ייאוש כלכלי והזנחה של הפריפריה, אבל האם עיירות הדרום אכן "נשארות מאחור"? ואם כן, מדוע רוב התושבים בהן עדיין מזוהים כל כך עם הימין? את הפרודקס האבוד הזה של הפוליטיקה הישראלית החלטנו לבדוק מקרוב.
אבל קודם, תדמיינו את התסריט הבא. כתב טלוויזיה מתיישב בפיצוצייה ברחוב חיים עוזר במרכז העיר פתח תקווה, ומשוחח עם הנוכחים במקום. ארבעה גברים בגילאי 60, לבושים ברישול, מדברים בשפה עממית על הפוליטיקה ועל המצב הכלכלי. המצלמה משוטטת וקולטת בעדשה פח זבל עירוני עולה על גדותיו, מדרכה דביקה משמן הפלאפלייה, כמה פוסטרים בלויים ואישה זקנה חוצה באיטיות את הכביש. "זהו המצב. ייאוש. עוני. ויותר מכל: חסרה התקווה", מסכם הכתב.
כל מי שמכיר את פתח תקווה יודע שתדמית כזו היא בדיונית לחלוטין. הרי די לנסוע דקות ספורות ממרכז העיר כדי להגיע לשכונות החדשות והמודרניות, למגדלים החדשים, למפרט הגבוה ולשכונות המצוחצחות. זהו המצב למעשה בכל עיר ואם בישראל. חשבו על העיר התחתית בחיפה; על אזור מחנה יהודה בירושלים עד לפני שנים ספורות; על העיר העתיקה בבאר שבע ועל חלקים מדרום תל אביב. ואם הם לא מייצגים את העיר כולה, אז מדוע שבערי הפריפריה זה יהיה שונה?
שדרות: צרות טובות בנדל"ן
נאמנים לתובנה הזו, השתדלנו להימנע ממרכזי הערים המיושנים והאפורים ולבדוק מה מתרחש בשכונות המגורים, במקומות שבהם מתרחשים חיי היום־יום של רוב התושבים. ואכן, בנסיעה של דקות ספורות ממרכז העיר שדרות, קשה להאמין שנמצאים באותה עיירה. עשרות בנייני דירות חדשים מוקמים בימים אלו, מבנים צמודי קרקע יוקרתיים, לצד מגדלים גבוהים וכל מה שביניהם. רוב הקוראים היו מנחשים שמדובר במודיעין או באחת מערי השרון.
מערכת השבועון המקומי "דין וחשבון" היא התחנה הראשונה שלנו בניסיון להבין לעומק את המקום. כמו הרבה עסקים באזור, גם כאן מדובר בעסק משפחתי. המו"ל הוא אלברט גבאי; אחיו שמעון חבר המערכת; והאחיין אורי עורך את השבועון המודפס. הם פועלים בעיר כבר מ־1989 בגלגולים שונים. אלברט, בעל כובע הבוקרים והחיוך הנצחי, הפך לסמל מסוים של העיר.
"עזבתי את שדרות בהתרסה לפני ארבע וחצי שנים", הוא מספר לנו. "נמאס לי מההפקרות שהיתה כאן, כעסתי על נתניהו ועל כולם. עברנו לאשקלון והיום אני רוצה לחזור. אבל מה? אני לא מצליח למצוא כאן בית להשכרה בסטנדרט סביר. הכל תפוס והמחירים לפעמים יקרים יותר אפילו מאשקלון". בתקשורת כתבו אז "הסמל של שדרות עזב", והיום הסמל הזה נשאר מחוץ לעיר בגלל נסיקת מחירי הדיור המקומיים.
סיפורים ברוח זו חוזרים על עצמם בהרבה מפגשים בשדרות. המשבר הגדול של 2008-2014 הבריח מהעיר רבים מהתושבים לאשקלון, לאשדוד ולמקומות אחרים. אבל היום, כשהמצב התייצב והשתפר, רבים מהם רוצים לחזור עד כדי כך שנוצר חוסר בדירות להשכרה.
אורי, אחיינו של אלברט, מספק זווית אחרת של התמורות שעברה העיר: "בגלל שהתפנו הרבה דירות דיור ציבורי, העבירו לכאן בשנים האלו הרבה משפחות רווחה ומצוקה, חד־הוריות וכדומה. נוצר מצב ששדרות הוצפה באוכלוסייה קשה ונזקקת. אלו אנשים שמעדיפים לא לעבוד כדי לא להפסיד את הקצבאות. יש למדינה מדיניות גרועה שבעצם מעודדת אנשים להישאר במצוקה וזה מייצר נטל כבד על העיר".
אלברט ממשיך: "היה מקרה אחד שבנאדם רק הגיע לעיר וכבר הפגין ועשו עליו כתבות בעיתונות כמה הוא מסכן וכו', זה פוגע בעיר. המצב פה הוא לא כזה, זה מעצבן אותי הדבר הזה. כל המסכנות הזו שמייחסים לשדרות רק פוגעת בעיר, וזה מקומם אותנו מאוד".
כשמדברים על פוליטיקה מתגלעים גם חילוקי דעות. "אני כועס על ביבי בגלל הרבה דברים", אומר אלברט. "בעיקר בנושא המצב הביטחוני, אבל לא רק. כעסתי עליו על מה שעשה לגדעון סער ועל עוד דברים. במהלך הקדנציה אמרתי לעצמי כמה פעמים שאצביע משהו אחר. כחלון, בנט. אבל ככל שמתקרב מועד הבחירות ואתה רואה את הפרצוף המכוער של השמאל, אתה אומר לעזאזל. אם הקול שלי הולך למקום אחר זו תהיה טעות, ואני חוזר הביתה לליכוד".
אחיו, שמעון, חולק עליו: "אני בניגוד אליו לא אוהב את העיוורון שיש לאנשים לכיוון ביבי. הרבה מהמצביעים באים מהשכבה הנמוכה יותר בישראל, והם הולכים אחריו בעצימת עיניים. יש לי קונפליקט נורא גדול. אני בשום פנים ואופן לא רוצה שיעלה השמאל אבל גם לא רוצה יותר לראות את ביבי בראש. דווקא בנקודה שהוא הצטיין בה, מר ביטחון, הוא נכשל בגדול. אני חושב שבנט מצוין. הוא היחיד שיכול לעשות דברים אחרת. אבל אני לא יודע מה אצביע". האחיין אורי מוטרד מדברים אחרים: "יש גם עוד דברים חוץ מהסיפור הביטחוני. הצבעתי בפעם הקודמת לכחלון, ואני שוקל אולי להצביע לגנץ או לאורלי לוי".
אלי אברהמי ומאור כהן, בעלי משרד תיווך במרכז העיר, נמנים עם התושבים הרבים שהרגישו מקרוב את האיום הביטחוני. רקטת קסאם פגעה בבניין מאחורי המשרד שלהם בסבב האחרון, והזכירה את האיום המרחף גם מעל שוק הנדל"ן המקומי. "לפני צוק איתן המחירים היו ברצפה, אנשים רצו רק לברוח", מספר כהן, "העיר היתה עיר רפאים. היה שפל של ממש. אבל מאז אנשים הבינו שהולך להיות פה שקט והמחירים מאז זינקו. הרבה אנשים מאשקלון או מאשדוד מעדיפים לעבור לגור כאן, יש כאן מחירים הרבה יותר אטרקטיביים, בשכונות חדשות ומתוכננות מ־א' עד ת', עם מרכז מסחרי, בתי ספר וכל השירותים. מתרחקים רק עוד 20 דקות מהמרכז ומקבלים תנאים הרבה יותר טובים".
"שוק השכירות פה זה משהו לא רגיל", מחזק אותו השותף אלי, "אתה יכול לקנות דירה ב־900 אלף ולקבל עליה 3,500 שקלים שכירות. זה משהו שאין בארץ. יש מחסור, אין דירות להשכרה פה. דירה שיוצאת לשכירות עומדת יומיים גג ונחטפת".
למרות הדברים, המתיחות האחרונה וחוסר הבהירות לגבי העתיד משפיעים על השוק. "אנחנו חווים בחודשים האחרונים קיפאון", אומר כהן, "אנחנו רגילים לכ־600 עסקאות בשנה בעיר, 50 עסקאות חודשיות. אבל בחודשים האחרונים ירדנו לכ־7 עסקאות בחודש. השיא היה דירת ארבעה חדרים שנמכרה ב־1,150,000 שקלים וכיום נמכרת ב־1,008,000. אז היתה כאן ירידה מסוימת בתקופה האחרונה. אבל מחירים יכולים לחזור ולעלות מהר מאוד".
כשרוצים לסייר בשכונות החדשות צריך להיכנס ברחוב הראשי בעיר - מנחם בגין, כמובן. משם עוברים דרך שכונה אשר שמה הרשמי הוא נאות יצחק רבין, אבל משום מה שם זה אינו בשימוש והתושבים קוראים לה "מ"ם 3" על שם סימון האזור במפות התכנון הישנות. אנחנו נפרדים משדרות אחרי סיבוב נוסף בין המנופים לווילות, דרך "שכונת המוזיקה" החדשה המוקמת בימים אלו סמוך לכביש הראשי, ליד המרכז המסחרי החדיש וקרוב לתחנת הרכבת החדשה, שמסמלת גם היא את הכיוון החיובי שתפסה העיר.
נתיבות: כבר לא רק הבאבא סאלי
נתוני הפתיחה של עיירות הפיתוח קשים. שיעור האבטלה בהן עדיין גבוה, ההכנסה הממוצעת נמוכה ורובן נמצאות באשכול סוציו־אקונומי נמוך. אולם הנתונים גם תומכים בדברי מרבית המרואיינים, ומלמדים על כך שהמגמה הכוללת היא חיובית. כך, למשל, על פי שירות התעסוקה, ב־2010 עמד שיעור האבטלה הממוצע באופקים על 12.6 אחוזים ואילו ב־2018 נחתך בחצי, ל־6.5 אחוזים. בשדרות הוא ירד מ־9.6 ב־2010 ל־6.6 כיום ובנתיבות מ־8.6 ל־6.5.
גם מבחינה דמוגרפית הנתונים מעודדים. אחרי שנים של נטישה, מאזני ההגירה בחלק מהיישובים הופכים סוף־סוף חיוביים ומאות תושבים חדשים הצטרפו אל נתיבות, שדרות ואופקים - שבהם רבים ממשפחות בגילי העבודה. בנתיבות נבנו בחמש השנים האחרונות שתי שכונות חדשות במערב העיר ובהן אלפי יחידות דיור, ובעיר מתכננים בנייה עתידית של עוד כ־13 אלף יחידות, הצפויות להביא להכפלת העיר בתוך כעשור. גם באופקים נבנות כיום שלוש שכונות חדשות במקביל ובתכנון גם הקמת שכונת "אופקים חדשים". בשדרות נבנות חמש שכונות מגורים חדשות, כשהעיר צפויה לגדול בעשרות אלפי תושבים חדשים.
אנחנו ממשיכים בנסיעה. מהכביש הראשי נראית נתיבות הישנה. בנייני רכבת של פעם, תחנת דלק, כמה מבנים מסחריים ושני הרמזורים שהם הסיבה היחידה שגורמת לכל מי שעובר באזור להתעכב במקום. אבל שלט קטן ותמים למראה מסתיר עולם שלם. "נתיבות מערב" הוא שם קוד לעיר חדשה וענקית הנמצאת בתהליכי פיתוח ובנייה מתקדמים, כשבמרכזה אגם מלאכותי רחב. בנסיעה בין הרחובות ואתרי הבנייה, נדמה שהשכונות החדשות אינן מסתיימות. שמות הרחובות לא נבחרו במקרה - "נוה דקלים"; "ניסנית"; "כפר דרום", שכונה שלמה על שם גוש קטיף העקור. וכמובן ביתו המונומנטלי של הקבלן עופר שריקי, המשתרע על כארבעה מגרשים ובולט בטעמו המיוחד והחריג.
"נתיבות היא עיר שיש בה הרבה קבלנים בסדר גודל משמעותי", אומר לנו חן דהן, מנהל מרכז נתיבים, המרכז את תחום החינוך והתרבות בעיר. "אבל הם נשארו לגור פה בעיר ומרגישים חלק בלתי נפרד ממנה. אין תחושה של קנאה או צרות עין על הפערים. להפך, מסתכלים עליהם כעל סוג של מודל, מפרגנים להם, רואים בהם הוכחה שכל אחד יכול להצליח". סביב נתיבות, בעקבות ריבוי הקבלנים בעיר, התפתחה תעשייה שלמה תומכת בנייה - מפעלי מטבחים, אלומיניום וכן הלאה. העיר גם נחשבת לבירת רכבי היוקרה בישראל עם מספר רכבים לנפש הגדול בארץ.
"אנחנו רוצים לנצח את הדימוי של המקומות האלה כמקומות מוזנחים וישנים, שמה שאתה רואה בהם זה את הדוכן פלאפל ואת הבתים הוותיקים", אומר דהן, "נתיבות היא כמו כל מקום אחר בארץ שיש לו אזורים ישנים וגם שכונות חדשות מפותחות עם תשתיות מדהימות. נכון, יש עוולות שנעשו ושצריך לתקן, אבל אנחנו לא באים ממקום מסכן או ממקום של אפליה מתקנת. נכון, יש כאן אשכול סוציו־אקונומי נמוך, יש אוכלוסיות קשות, אבל רואים לאט־לאט את השינוי, ומגיעה לפה אוכלוסייה מכל הארץ. זוגות צעירים, חילונים משכילים, דתיים לאומיים וגם מעט חרדים. זו כבר לא העיר של הבאבא סאלי".
מה לגבי בילוי ופנאי בעיר? אנשים נוסעים החוצה לבלות או שיש מה לעשות בעיר?
"לא חסרה פה תרבות איכותית, יש הצגות של הבימה, הקאמרי וכדומה, כולם מגיעים לפה. ויש גם קבוצות מקומיות שמעלות מחזות. הרבה דברים חדשים קורים פה".
אופקים: זיכרונות מרים מימי מפא"י
בכניסה לאופקים חוזר על עצמו המראה המוכר. רחוב ראשי ישן, שלאורכו בנייני רכבות מוזנחים למראה, ולצידם כמה עסקים וחנויות שהזמן לא נגע בהן. אבל כרגיל, די בשוטטות קלה כדי להבין שגם באופקים הרושם הראשוני מטעה. מעבר לכך שגם חלק מהשכונות הוותיקות יותר משקפות מציאות מטופחת ושונה, גם כאן יש תנופה של בנייה חדשה ופיתוח. טבעת של שכונות חדשות, עבודות עפר ותשתית מקיפה את העיר הישנה ומכפילה את היקפה.
כאן פגשנו את אלי פרץ (79), המנהל בעיר בית דפוס זה 30 שנה. בגיל 11 הוא עלה עם הוריו מתוניס, התגורר בילדותו במושב גילת הסמוך וכשהיה בן 18 עקרה משפחתו לעיירה החדשה אופקים. מאז הוא נמצא בעיר ומחובר לנעשה בה. הוא היה מזכיר סניף הליכוד, חבר מועצה ושנים רבות חבר מרכז הליכוד. את בית הדפוס העביר לאחרונה לבנו, איתי, וכשהגענו לביקור גם הנכד, יהונתן, הגיע לעזור. "לפי הערכתי, אופקים בשנים הקרובות תהיה הסביון של באר שבע, ובאר שבע תהיה הסביון של המדינה", הוא אומר. "בשנים האחרונות אנשים באים לפה מכל הארץ. צריכים להיבנות פה 20-15 אלף יחידות דיור בשנים הקרובות".
פרץ זוכר היטב את השנים הראשונות, והעבר עדיין חי עבורו: "בתקופת מפא"י היה מיון פוליטי, והשלטון נתן למי שתמך בו. היתה תקופה קשה באמת, אנשים התאמצו רק כדי לשרוד והשיטה הזו רק הקשתה יותר. היום זה כמו גן עדן".
כבר בשנות ה־60 פרץ היה מזוהה פוליטית. "אחרי השחרור מהצבא הייתי כתב עיתון 'חירות' בנגב הצפוני, ככה שידעו מי אני ומה אני חושב", הוא נזכר. על הזיהוי הזה הוא גם שילם מחיר. "בהמשך, כשהייתי מזכיר הליכוד, ידעתי שמכל עבודה יפטרו אותי, וככה היה. הפסדתי הרבה עבודות והזדמנויות שיכולתי לקחת".
מקרה אחד, שעליו הוא מספר, ממחיש עבורו את עוולות העבר: "הקיבוצים היו שולחים אחת לכמה שבועות משאית של תפוחי אדמה. המצב הכלכלי היה קשה מאוד ותפוח אדמה היה יכול להיות ארוחה שלמה. אתה מגיע לקחת. שואלים 'מי אתה?' והם עוברים עם הרשימות ובודקים למי לתת ולמי לא לתת". אתה ביקשת? אני שואל. "חס וחלילה. אני לא באתי בכלל. אם הייתי מגיע היו אומרים לי שהשק עולה כפול..."
אני מעיר לו שגם היום יש עוני, ולא כולם חיים בגן עדן. "מי שרוצה לחיות יכול לעבוד ולחיות", אומר פרץ, "זה גן עדן. אבל אדם שחושב שהוא יקבל מה שמגיע לו בלי לעבוד? זה לא נכון. עוני זו בעיה שמסתדרת אם האנשים חרוצים. אני רואה אנשים מקבלים את הביטוח הלאומי שלהם והולכים ללוטו ולחישגד. יומיים הם מאושרים, אבל אחרי זה מי ייתן אוכל לילדים? אדם צריך להבין מה הוא עושה בחיים שלו. זה הכל".
אני שואל אותו מדוע בערי הדרום תומכים בליכוד בכזו אדיקות. האם אין כאן עדריות מסוימת? לפרץ יש הסבר מעניין: "ההבדל בין הליכוד למפלגות השמאל הוא אחד. אנשי הליכוד הצטרפו למפלגה הזאת בלי כסף. בלי שכר. הם התנדבו. לכן הם נשארו פה. במפא"י כולם קיבלו כסף, וכשהפסיקו לקבל כסף המפלגה הפסיקה להתקיים. אני ראיתי אנשים זקנים, שקשה להם ללכת, באים להצביע. משכירים מונית - זה עולה כסף - ומצביעים ליכוד. אז אני אומר לך - אי אפשר לכרסם את התמיכה שלהם בליכוד. זה בנפשם.
"עבדתי בהתחלה בעבודות קשות מאוד שאדם אחר לא היה עובד בהן אבל אני לא יכולתי ללכת לסניף של מפא"י ולומר להם 'אני איתכם, תיתנו לי', לא רוצה. כל אחד והמצפון שלו. לכן אני נשארתי במוצב שלי. הליכוד זה כמו מוצב. הליכוד לא היה מחזיק אחרי מה שעשו לביבי. שורפים אותו בכל העיתונות. זה מכוון. למה? כי לא ביבי יורד. אנחנו יורדים. הם לא רוצים שביבי ייפול כמו שרוצים שהאנשים שלו ייפלו. לכן כל בוחר בליכוד הוא חכם ונותן לו את הקול שלו למרות הכל. אנשי ליכוד לא יכולים להמר על מפלגה אחרת".
רגע לפני שאני יוצא, פרץ מסיים בעצת זהב: "תעשו יוגה. זה ממריץ את הדם, ובלי זה כבר הייתי מתקשה ללכת". והנה לכם השילוש הקדוש של הימין החדש: הבאבא סאלי, בגין, יוגה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו