כשניגשים לדיון "מי הכי גדול אי פעם", יש כמה דברים שחייבים לדעת. קודם כל, זה לא כמו להגיד "מי הכי טוב". למשל, ג׳סי אוונס לא היה עולה לגמר האולימפי ב־100 מטר כיום, אז הוא פחות טוב ממיטב האצנים כיום. האם הוא פחות גדול מהם? ברור שלא.
הדבר השני שחשוב להגיד הוא שזה בכלל לא דיון. זה שיח חירשים, שאליו כל אחד מגיע עם הטיעונים הפסאודו־מדעיים שהוא מקווה שיחזקו את הקייס של השחקן האהוב עליו. בשיח הזה, אף אחד לא משנה את דעתו של אף אחד אחר אף פעם. אז כן, זה כיף, אבל דיון זה לא.
הדבר השלישי, שתמיד חשוב לזכור - הזמן משחק תפקיד חשוב, ומה שקורה עכשיו תמיד נראה גדול יותר ממה שהוא באמת. סתם לדוגמה, לפני תשע שנים כולם חשבו שקובי בראיינט "שני רק למייקל ג'ורדן". כיום הקונצנזוס הוא שבראיינט סביב הטופ 10 ההיסטורי, לא יותר מזה. וכשמדברים על האן.בי.אי, יש עוד דבר שחשוב לזכור בלא־באמת־דיון על "מי הכי גדול אי פעם" - התשובה קלה מאוד, זה מייקל ג'ורדן. איזה כיף. כמה קל ופשוט.
פער שקשה להדביק
גם לברון ג'יימס יודע מי הגדול מכולם, ולכן הוא מנסה בכוח לייצר לעצמו מורשת שיוצאת מגבולות הפרקט. הוא התעלם ממספר האליפויות שהוא עצמו זכה בהן (פחות מג'ורדן) כשהכריז על מעברו בקיץ ללייקרס, כי הוא יודע שבדברים שבאמת משנים, על הפרקט, הוא כבר לא ידביק את ג'ורדן.
בגלל זה הוא הפיק שתי סדרות: הראשונה דיברה על איך לאורך ההיסטוריה הכדורסל היה מכשיר להשפעה חברתית, וההתייחסות היחידה שם לג'ורדן היא שלילית, ונוגעת לדברים ילדותיים שאמר לפני 30 שנה (למרות שמאז ג'ורדן כבר מזמן לקח צד פוליטי, כמו כולם). בשנייה לברון מדבר על עצמו ואומר: "אחרי האליפות שלי עם קליבלנד הפכתי לגדול ביותר אי פעם".
כוכב הלייקרס עובד קשה על בניית הנרטיב הזה. הוא מחפש כל הישג ייחודי ש"למייקל אין", למשל לשחק עם הבן שלו באן.בי.אי. זו גם הסיבה המרכזית שהוא יהיה בעלים של מועדון בליגה אחרי שיפרוש, כמו ג׳ורדן - שב־2006 הצטרף לבעלות של שארלוט בובקאטס, וב־2010 רכש את אחוזי השליטה במועדון (כיום שארלוט הורנטס). ואז, בתור בעלים, לברון יצטרך להוכיח שני דברים: הראשון, שהוא מסוגל להוביל את המועדון שלו להצלחות יותר גדולות מאשר ג'ורדן בשארלוט - זה לא יהיה קשה. השני, להוכיח שהוא איש עסקים טוב יותר.
זה כבר יהיה פחות קל, כי בימים האחרונים, בתזמון מעולה, כשסוף השבוע של האולסטאר מתקיים אצל ג'ורדן בשארלוט, מגזין "פורבס" פרסם כי לפני תשע שנים, כשג'ורדן הפך לבעלים המרכזי של הקבוצה, הוא עשה זאת תמורת 30 מיליון דולר במזומן בלבד, והיתר בסיכומים שונים. לא עסקה רעה עבור מועדון שבזמנו היה שווה 287 מליון דולר, וכיום, לפי "פורבס", שווה 1.05 מיליארד, והגיע לרווח תפעולי של יותר מ־20 מיליון דולר בשנה החולפת.
ברור, הרבה מהצמיחה הפיננסית הזו לא קשור בכלל למה שג'ורדן עשה כבעלים של הקבוצה, אלא בעיקר למה שג'ורדן עשה כשחקן כדורסל וכאייקון גלובלי לפני 30 שנה.
העסק הזה, שנקרא אן.בי.אי, התפוצץ בזכות מייקל אז, וכיום כולם מרוויחים מזה, כולל ג'ורדן עצמו. איך לברון יוכל לייצר הישג פיננסי עדיף בבוא היום? לא ברור. אבל דבר אחד בטוח: הוא כבר חושב על דרכים לעשות את זה. מי יודע, אולי הוא אפילו מנצל את הביקור בשארלוט לקצת ריגול תעשייתי. הרי לחבל בביזנס של קבוצות אחרות זה לא משהו שזר לו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
