בין חשש לתקווה

יש עניין מסוים, רגיש מאוד, שראשי הקהילה היהודית הקטנה של ונצואלה מעדיפים שלא להתייחס אליו רשמית ובפומבי. גם עכשיו, כשימיו של משטר הטרור הסוציאליסטי, שהפך את ונצואלה מאחת המדינות העשירות בעולם לכלכלה קורסת ולאסון הומניטרי מחריד, נראים כהולכים ואוזלים.

מדובר בסוגיית שורשיו היהודיים, לכאורה, של הרודן ניקולאס מדורו, נהג האוטובוס שנבחר לפני כשש שנים לרשת את הוגו צ'אבס, אבי "המהפכה הבוליברית" הסוציאליסטית, לאחר מותו של צ'אבס מסרטן. מוות שבעיני רבים בוונצואלה היה עונש אלוהי על כך שצ'אבס קילל את ישראל.

המידע על הדם היהודי הזורם בעורקיו של הנשיא המשופם, שיחידות חיסול בשמו עדיין מטילות את חיתתן על ונצואלה, צץ עוד לפני מותו של צ'אבס, כשזה החל באחרית ימיו לבנות את מדורו כיורשו העתידי. לפי הגרסה שהופצה ברבים ונועדה, בין היתר, לאפשר למשטר הצ'אביסטי להדוף את ההאשמות על היותו אנטישמי, משפחת אביו של מדורו היא ממוצא יהודי־ספרדי, והתנצרה.

מדורו עצמו נמנע תחילה מלדבר על שורשיו היהודיים והגדיר את עצמו "נוצרי והומניסט". אבל לאחר שנבחר לכהן כנשיא באפריל 2013, ולאחר שהמשטר הוונצואלי הואשם על ידי ארגונים יהודיים בניהול מדיניות אנטישמית, בין היתר בגלל קרבת ראשי המשטר לאיראן ולארגוני טרור אסלאמיים ועמדותיו הקיצוניות נגד ישראל, החל מדורו לדבר על מוצאו היהודי.

הוא הצהיר בתקשורת המקומית ובעצרות המוניות שאבותיו היו יהודים ספרדים, שבאו לוונצואלה מהאי הסמוך קוראסאו, והוסיף שסבו - אבא של אביו - התנצר כשהיה בן 14. למרות שמדורו סיפק בכל פעם נתונים שונים על ההיסטוריה המשפחתית היהודית שלו, אף אחד לא העז להעלות ספקות.

ביוני 2013, במהלך טקס למינוי מושלי מדינות מחוז חדשים, התייחס מדורו בפירוט רב לסיפור משפחתו היהודי. הוא סיפר על כוונתו לבקר במדינת המחוז פאלקון, שבאחת מעריה, קורו, התיישבו היהודים הראשונים שבאו לוונצואלה מקוראסאו (שהיתה מושבה הולנדית באיים האנטיליים, ליד חופי ונצואלה), במחצית הראשונה של המאה ה־19.

"אדמת פאלקון היא אדמת משפחתי", אמר הנשיא לפעילי מפלגת השלטון בשידור חי בטלוויזיה הממלכתית. "חלקים ממשפחת מדורו היו מהגרים יהודים הולנדים, שהגיעו לוונצואלה מהאיים קוראסאו וארובה (מושבה הולנדית נוספת) ב־1810. סמואל מדורו היה אחד מבני מדורו הראשונים, שבאו לוונצואלה בתחילת המאה ה־20, והוא השתקע בפאלקון. הוא קבור בבית הקברות בוואלרה.

"בגלל החיים העמוסים שלי לא היה לי זמן לעלות לקברו של סבי מאז הידיעה הנוראה על מותו. הוא דיבר הולנדית ופפיאמנטו (שפה מקומית בקוראסאו), והיה לו אופי קשה. הוא נהג לריב כל הזמן. אבא שלי נולד בפאלקון ומת לא רחוק ממקום לידתו בתאונת דרכים ב־1989, לאחר שביקר את סבתי, כרמן. הוא עוד חווה את ההפגנות ההמוניות נגד ממשלות הימין שהיו באותה שנה, ואמר: המהפכה באה לוונצואלה.

"בפעם האחרונה שהייתי בפאלקון ביקרתי את דודה שלי, שרה. היא מאוד זקנה, אך חזקה וצלולה. אלו הזיכרונות שיש לי, מאנשים צנועים, שלא חיו חיי מותרות אלא כפשוטי העם, כפי שעלינו להיות. כפי שהיה צ'אבס".

הסיפור הזה נשמע מרגש. מדורו גם דאג ללוות אותו בטון הסנטימנטלי המתבקש. אכן, היתה משפחה בשם מדורו בקרב משפחות היהודים והאנוסים בפורטוגל, שעברו בתקופת האינקוויזיציה להולנד, ומשם המשיכו באמצע המאה ה־17 למושבה קוראסאו והקימו בה קהילה משגשגת, שבניה היגרו מאוחר יותר לארצות דרום אמריקה הסמוכות.

משפחת מדורו היהודית הוציאה משורותיה בנקאים, אנשי עסקים, פוליטיקאים וגם קציני צבא מפורסמים, כמו הטייס ואיש המחתרת האנטי־נאצית ג'ורג' מדורו, שמת במחנה הריכוז דכאו, ועל שמו הוקם פארק הדגמים המיניאטוריים המפורסם בהולנד, מדורודם. בהונדורס גם היה נשיא יהודי ממשפחה זו, ריקרדו מדורו, בתחילת העשור הקודם.

אבל הגרסה ההיסטורית שסיפק מדורו היתה מלאת סתירות פנימיות. האם ראשוני בני מדורו הגיעו לוונצואלה בתחילת המאה ה־19 או ה־20? האם הם התיישבו בפאלקון או במדינת מחוז אחרת? וכיצד ייתכן שאיש אינו מכיר את דודתו של הרודן, שרה?

הנשיא מדורו מארח את הרב שלמה עמאר והרב הראשי של ונצואלה, יצחק כהן, בדצמבר האחרון. הפגישה עוררה ביקורת קשה בקהילה  

הרמאן הנריקז (93), אחרון היהודים בקורו, צוחק בפה מלא כשאני שואל אותו על שורשיו היהודיים של הנשיא. אחד מאבותיו של הרמאן, יוסף קוריאל, היה הראשון מיהודי קוראסאו שבאו לוונצואלה, כשזו עוד היתה חלק מקולומביה והשתתפה במאבק לעצמאות מספרד. טינה משותפת לספרדים איחדה את לוחמי העצמאות ואת היהודים, שגורשו מספרד באינקוויזיציה. יוסף קוריאל הגיע לראשונה לאדמת ונצואלה ב־1819 ועבר לגור בקורו עם משפחתו ב־1828.

שני התאריכים לא מסתדרים עם סיפורו המשפחתי של הנשיא מדורו. הנריקז, צלול מחשבה למרות גילו המתקדם, שולף מארכיונו האישי דיווח מעיתון ונצואלי משנת 2005 על נאום של יו"ר האספה הלאומית דאז, ניקולאס מדורו, שבו הכריז כי אביו היה בנם של צאצא מהגרים הולנדי וילידה אינדיאנית. אין שום זכר ליהדות.

"כשמושלת פאלקון חנכה בקורו מוזיאון יהודי לפני כשלוש שנים, היא ראתה על אחד הקירות תמונת פורטרט של אחד מחברי הקהילה היהודית בעבר, סמואל מדורו. היא מיהרה להתקשר לארמון הנשיאות ולספר למדורו: יש לך ולו בדיוק את אותו השפם. אמרתי לה שזה אינו קרוב משפחה של הנשיא, אבל זה לא עזר".

•  •  •

בקהילה היהודית של ונצואלה הרימו גבה לנוכח סיפורי המשפחה היהודית של מדורו, אבל לא יכלו לתהות על כך בפומבי. "החיים כאן נראים נורמליים כמעט לחלוטין, עד שסוכני המשטר עוצרים אותך בלי אזהרה ברחוב, במשרד או בבית, וזורקים אותך לכלא", מסביר לי עורך דין מארגון שמגן על אסירים פוליטיים. "ואז אתה מבין שאתה חי בדיקטטורה".

עיתונאי החבר בקהילה היהודית ממשיך: "וכשאתה חי בדיקטטורה, והנשיא אומר שהוא ממוצא יהודי, אז לקהילה היהודית אין ממש אפשרות לסתור את דבריו".

כעת, עם התקווה הגדולה לשינוי פוליטי בוונצואלה אחרי 20 שנות הרס ודיכוי סוציאליסטיים, מתחילים חברי הקהילה היהודית להשתחרר מהפחדים, עם כל הזהירות הנדרשת.

"אין שום מסמך שמאשר את השתייכותו של הנשיא המכהן למשפחת מדורו מהעיר קורו, ששמה המלא הוא לוי־מדורו", אומר לי גורם המתמחה בגנאולוגיה (חקר השורשים) של המשפחות היהודיות הספרדיות בוונצואלה. העיסוק בתחום הזה פורח לאחרונה, מאז שממשלת ספרד החליטה להעניק אזרחות לצאצאי היהודים שגורשו ממנה בסוף המאה ה־15. דרכון ספרדי הפך בשנים האחרונות לערובה לחיים טובים יותר עבור יהודים שביקשו להימלט מוונצואלה, השוקעת בעוני ואומללות נוראים.

מעבר לכך, אלפי צאצאים למתבוללים יהודים ממוצא ספרדי משלמים סכומי כסף גבוהים עבור מסמכים המאשרים בדרך כזו או אחרת קישור לשורשים יהודיים. היו אפילו מקרים של ונצואלים שהתגיירו כדי לזכות בדרכון ספרדי, ולחלופין לקבל את הזכות לעלות לישראל - העיקר לברוח מהגיהינום הסוציאליסטי. יש ונצואלים שמוצאים את יהדותם, ויש כאלה שממציאים את יהדותם.

"ההיסטוריה של משפחת מדורו־לוי מתועדת במסמכים", מדגיש חוקר השורשים, המבקש לשמור על עילום שמו. "למשפחת מדורו בקוראסאו אין שום מידע על קשר משפחתי לניקולאס מדורו. מנגד, ידוע שהיו משרתים ומשרתות מקומיים שעבדו אצל משפחת מדורו ואימצו את שם המשפחה הזה. אולי זה המקרה גם כאן.

"הדרך היחידה להוכיח את השתייכותו של מדורו למשפחה היהודית הזו היא באמצעות דגימת דנ"א. למיטב ידיעתי, הסיפור על שורשיו היהודיים הוא 'אגדה אורבנית', שהומצאה לצרכים פוליטיים, בהתאם לנסיבות ולקהל השומעים".

מדורו אכן מנצל את "האגדה האורבנית" הזאת עד תום ומנכס לעצמו את ההיסטוריה היהודית. הוא אוהב להזכיר שקרל מרקס, מאבות הקומוניזם, היה יהודי, והצהיר באירועים ציבוריים: "אם יש עם בעל מסורת סוציאליסטית עשירה, הרי זה העם היהודי. אנחנו מכבדים את ההיסטוריה שלו".

את תומכיו הסוציאליסטים הוא מכנה "היהודים הנרדפים של המאה ה־21", ואת יריביו הפוליטיים הוא מכנה נאצים. על נשיא ארה"ב טראמפ אמר מדורו שהוא רודף את הוונצואלים כמו שהיטלר רדף את היהודים. מאחר שהוא, לדבריו, ממוצא יהודי, אי אפשר להאשים אותו באנטישמיות.

בה בעת, מדורו ואנשיו מפיצים את הרעיונות המסורתיים של האנטישמיות משמאל, שלפיה היהודים - ובלשונו, "ישראל והציונים" - הם מקור הרוע הקפיטליסטי והאימפריאליסטי בעולם. לטעמו של מדורו, "חילוקי הדעות" עם מדינת ישראל, שאותה הוא האשים אינספור פעמים בפשעי מלחמה, אינם קשורים כלל לאנטישמיות.

במהלך מבצע צוק איתן הוא ארגן צעדה נגד "רצח העם שישראל מבצעת בפלשתינים" וקרא ליהודי ארצו לפעול לעצירת "הטבח והרצח של נערים ונערות". בהשפעת ההסתה הזו הופיעו בחוצות קראקס כתובות גראפיטי אנטישמיות בנוסח "היה פטריוט, הרוג יהודי" ו"חזירים יהודים, עוד שישה מיליון". אגב, גם מעריץ אחר של "מהפכת צ'אבס" ואנטי־ישראלי מושבע, ג'רמי קורבין, המציא לעצמו שורשים יהודיים בעודו מטפח במפלגתו ובבריטניה שנאת ישראל.

"הטענה של מדורו על מוצאו היהודי לא רק שלא הפחיתה את האנטישמיות של המשטר, אלא העניקה לאנטישמיות הזו בסיס נוסף", אומר העיתונאי היהודי, שמבקש להישאר בעילום שם. "המשטר יצר הבחנה בין 'היהודים הטובים', הספרדים, שהם לכאורה היהודים המקוריים, שקשורים למזרח התיכון, לבין 'היהודים הרעים' - האשכנזים, שהם בכלל אירופאים וכוזרים שהתגיירו. כך הם טוענים שלא יכולה להיות אנטישמיות נגד אשכנזים, כי הם לא שמיים, וכי הגזענות של האשכנזים נגד הספרדים והערבים היא האנטישמיות האמיתית.

"זו גם התפיסה שמופצת כאן על ידי התעמולה של המשטר האיראני ותחנת הטלוויזיה שלו בספרדית, 'היספאן טי.וי'. ההבחנה בין ספרדים ואשכנזים מאפשרת למשטר לזרוע פירוד בקהילה. צ'אבס החל את העדפת הספרדים על פני האשכנזים. אחרי פרשת המאווי מרמרה ב־2010 הוא קילל פומבית את מדינת ישראל. כמה חודשים לאחר מכן התגלתה אצלו מחלת סרטן מתקדמת, ורבים בוונצואלה האמינו שזה עונש תנ"כי, כזה שהובטח לכל מי שיקלל את ישראל. צ'אבס הזמין לארמונו את הרב הראשי של ונצואלה, יצחק כהן, בתקווה שהוא יסיר מעליו את העונש האלוהי".

תפילה בבית כנסת בקראקס, השבוע. "השינוי במדינה ייקח הרבה מאוד זמן. שנות דור. כמו אחרי היציאה ממצרים" // צילום: אלדד בק

גורם המקורב לקהילה היהודית הספרדית בוונצואלה מעלה הסבר נוסף לצורך במציאת שורשים יהודיים למדורו. "תעלומה גדולה אופפת את מקום היוולדו. הוא בעצמו סיפק שלוש גרסאות שונות למקום בוונצואלה שבו נולד. תעודת הלידה שלו לא הוצגה מעולם. אמו של מדורו היא קולומביאנית. יש יסוד מוצק להעריך שמדורו נולד וגדל בקולומביה. אילו זה היה נודע ברבים, הוא לא היה יכול להיבחר לנשיא ונצואלה. אז המציאו לו משפחה יהודית".

•  •  •

בניגוד לקודמו, הקפיד מדורו לטפח קשרים עם הקהילה היהודית בארצו, שהלכה והצטמקה תחת נשיאותו. בתחילת דצמבר האחרון הוא רשם לעצמו הישג תעמולתי חשוב, כשאירח בארמון הנשיאות בקראקס את הרב הראשי הספרדי של ירושלים, שלמה משה עמאר - בעבר הרב הראשי לישראל. זאת, למרות שאין יחסים דיפלומטיים בין ונצואלה לישראל זה עשור.

עמאר הוזמן על ידי הקהילה היהודית הספרדית המקומית לאירוע הענקת עיטור כבוד על ידי מדורו לרב הקהילה יצחק כהן, במלאת 40 שנים לכהונתו. הוא נכח באירוע שנערך בארמון הנשיאות, ונועד קצרות עם הנשיא. אחרי הפגישה צייץ מדורו: "היה לי מפגש נעים ולבבי עם שלמה משה עמאר שליט"א, הרב הראשי של הספרדים בישראל, שנתן לי את ברכתו והביע איחולים לעם בוונצואלה". ערוצי הטלוויזיה הממלכתיים בוונצואלה שידרו דיווחים על המפגש, הדגישו שהוא נערך במסגרת "מדיניות השלום" של מדורו, והדגישו שהרב עמאר העניק למדורו ברכה והביע את הערצתו כלפיו.

אבל המפגש הזה עורר ביקורת חריפה בקהילה היהודית המקומית, שראתה בו הענקת לגיטימציה פומבית למשטר אפל מצידו של נציג יהודי בכיר, ועוד מישראל. הסברי המקורבים לעמאר ולכהן, שהמפגש עם מדורו נועד להבטיח המשך אספקת אוכל כשר ליהודי ונצואלה בתקופה של פיקוח גובר על מוצרי המזון המגיעים למדינה הרעבה, לא הועילו.

300 מחברי הקהילה היהודים, אשכנזים וספרדים כאחד, שיגרו לראש הקהילה, אליאס פאראש, מכתב מחאה על התנהלותו של הרב הספרדי המקומי ועל הזמנתו של עמאר, שהתפרשה כהתערבות בפוליטיקה הפנימית של ונצואלה.

"קונפדרציית הארגונים היהודיים בוונצואלה הוקמה ב־1967, כדי לייצג באופן רשמי את הקהילה מול רשויות בוונצואלה ומחוצה לה, ובמטרה למנוע מצב שבו יחידים יעשו שימוש לרעה בשמה של הקהילה לצורכיהם", נכתב במכתב. "אחד העקרונות המנחים של הקונפדרציה היה להימנע מכל מעורבות בפוליטיקה הלאומית, שהיא מעבר להגנה על האינטרסים של כלל הקהילה, דוגמת הבעת מחאה נגד ביטויי אנטישמיות שנסבלים על ידי ארגונים ממשלתיים או סגירת השגרירות של מולדתנו הרוחנית, ישראל.

"לכן, אנו מוחים בחריפות על המפגש של הרבנים כהן ועמאר עם הנשיא ובכירי ממשלתו, בזמן שבעולם המתורבת והדמוקרטי גוברים הגינויים להתנהגותו הרודנית ומפירת זכויות האדם, ובעיצומו של המשבר ההומניטרי החמור ביותר באחת מארצות אמריקה הלטינית".

רשימת החותמים על העצומה שמורה בכספת סגורה ולא נשלחה לראש הקהילה, מחשש שתגיע לידי סוכני המשטר ותשמש עילה לצעדי ענישה. עצומות פומביות נגד המשטר, שפורסמו בעבר, גרמו להכנסת החותמים עליהן לרשימות שחורות, שפורסמו ברבים; החותמים פוטרו ממקומות עבודתם, לא יכלו למצוא עבודה חלופית, ונמנעו מהם שירותים ציבוריים. החשש הגדול ביותר של חותמי מכתב המחאה נגד מפגש הרבנים עם הנשיא הוא שישללו מהם את דרכוניהם או ימנעו מהם ומבני משפחותיהם לצאת מוונצואלה.

•  •  •

פרשת ביקורו של הרב עמאר גרמה לראשונה למתיחות בין העדות השונות בקהילה היהודית במדינה, שהתגאתה עד כה בלכידותה הפנימית, גם בשנות המשבר העמוק, שהחל עם עלייתו של צ'אבס לשלטון. עד היום היתה הקהילה דגם נדיר לשגשוג יהודי בדרום אמריקה ולתמיכה בציונות ובישראל.

הקהילה גדלה משמעותית במחצית הראשונה של המאה ה־20, כשוונצואלה קלטה הגירה יהודית ממדינות המזרח התיכון ומצפון אפריקה (בעיקר מהמושבות הספרדיות במרוקו), ומאוחר יותר קלטה אלפים מנרדפי הנאצים במהלך השואה ואחריה.

בשיאה מנתה הקהילה כ־30 אלף איש. כשצ'אבס נבחר לנשיא חיו בוונצואלה כ־14 אלף יהודים. היום נותרו בה רק כ־6,000 יהודים, כמעט כולם בבירה קראקס; כל השאר עברו לגור בארה"ב, בפנמה, בקולומביה או בישראל. רוב הנותרים הם מבוגרים, או חסרי גב כלכלי שיאפשר להם לעזוב.

חתונה יהודית בקראקס. "תופעת ההתחרדות בקהילה גוברת בגלל קשיי החיים" 

פאולינה גאמוס (81), בעבר חברת המפלגה הסוציאל־דמוקרטית "פעולה דמוקרטית", מייצגת את השתלבותם המלאה של היהודים בוונצואלה לפני עידן צ'אבס. היא כיהנה בעבר כחברת פרלמנט, כסנאטורית וכשרת התרבות. לאחר בחירתו של צ'אבס, פרשה במחאה מכל תפקידיה הרשמיים.

היא נולדה בקראקס ב־1937. משפחתו של אביה היגרה לוונצואלה מחאלב שבסוריה אחרי מלחמת העולם השנייה. משפחת אמה הגיעה מסלוניקי לאחר מעבר קצר בארץ ישראל.

"הוויזות לוונצואלה היו זולות יותר מהוויזות למדינות האחרות בדרום אמריקה", היא מסבירה, "וכאן גם לא הקפידו יותר מדי על המסמכים. הוריי היו מאוד מאושרים כאן. בכל אירוע משפחתי או דתי, אבא שלי הניף את דגל ונצואלה ושר את ההמנון הלאומי. הם היו מאוד גאים להיות ונצואלים, ותמיד חשו מוגנים ובטוחים. במדינות ערב היהודים הרי נחשבו לאזרחים מדרגה שנייה, עוד לפני הקמת מדינת ישראל.

"אני מעולם לא הרגשתי רע כאן. אני יכולה לספור על אצבעות יד אחת את מקרי האנטישמיות שחוויתי. כשהייתי בת 10 רבתי עם ילדה, והיא קראה לי 'יהודייה'. בקונגרס, במהלך דיון על חוק לאיסור עישון - שלו התנגדתי, כי אני מעשנת - אמרתי שמדובר בחוק פאשיסטי. אחד הצירים אמר לי: 'מה יהודים כבר יודעים על פאשיזם?' השבתי לו שאם יש עם שיודע מהו פאשיזם, הרי זה העם היהודי.

"ובתוכנית רדיו שבה השתתפתי במערכת הבחירות הראשונה של צ'אבס, עלה לשידור מאזין ואמר: 'זו יהודייה מושחתת, חבל שהיטלר לא חיסל את כולם'. המנחים לא הגיבו בשידור ולא התנצלו אחר כך".

גאמוס מאשימה את המשטר הסוציאליסטי באנטישמיות. "צ'אבס הפך את האנטישמיות לדוקטרינת מדינה, והמדיניות הזאת נמשכת עד היום. בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונים - בכל התקשורת הנשלטת על ידי הממשלה - מפיצים אנטישמיות טהורה.

"אבל תעמולת השנאה הזאת לא חדרה לעם. אפילו רוב נאמני המשטר לא שוכנעו ממנה. עניי העם בכלל לא יודעים היכן ישראל נמצאת על המפה.

"כשצ'אבס קרא פעם להפגנה נגד ישראל בגלל 'רצח פלשתינים', הגיעו אליה עובדי מדינה שחויבו להשתתף בהפגנה. אפילו מספר הערבים שהיו בה היה נמוך מאוד. רוב המהגרים הערבים כאן דומים מאוד לאוכלוסייה המקומית - הם מאוד פתוחים וסובלניים לאחרים".

עדיין יש יהודים רבים שעוזבים את ונצואלה בשנים האחרונות.

"לא בגלל אנטישמיות, אלא בגלל חוסר ביטחון אישי. יש כאן הרבה חטיפות ומעשי שוד. והם גם רוצים להעניק לילדים הזדמנויות טובות בחינוך ובעבודה".

המחשבה לעזוב עלתה במשפחה שלך?

"לא. זאת ארצי, שורשיי הם כאן, בתי היחידה גרה כאן עם בעלה, שנולד בישראל. אבל הילדים שלהם כבר גרים בארה"ב ובקולומביה. הפיצול הזה של המשפחה הוא דבר נורא. הלב של יהודי ונצואלה נשאר כאן".

כמו רבים אחרים בקהילה היהודית, גם גאמוס מקווה שההתקוממות העממית נגד המשטר תביא סוף סוף לשינוי המיוחל. אבל גם היא, כמו אחרים, ממתנת את הציפיות. כבר היו רגעים בשני העשורים האחרונים שבהם נראה היה שהצ'אביסטים נזרקים מהשלטון - וזה לא קרה.

"אם תעלה ממשלה חדשה, היחסים עם ישראל יחודשו", היא אומרת. "הנשיא הזמני, חואן גוואידו, כבר הביע תמיכה בקהילה היהודית. ביום השואה הבינלאומי האחרון הוא שיגר מסר לקהילה, שבו הביע הזדהות והבטיח שאירועי העבר לא יחזרו על עצמם. גוואידו הוא תופעה ייחודית. לפני שמונה ליו"ר הפרלמנט איש לא הכיר אותו. הוא היה פעיל פוליטי בארגוני סטודנטים בצעירותו, ובבת אחת הוא הפך לכוכב".

השבוע הצהיר גוואידו בריאיון ל"ישראל היום" שהוא שוקל להעביר את שגרירות ארצו לירושלים, ושהוא "בטוח שישראל תסייע לנו". ישראל, מצידה, הכירה רשמית בנשיאותו בחודש שעבר. 

•  •  •

ארנסטו ספירא נולד בקראקס לפני 62 שנים. הוריו, אלפרד וטרודי, ילידי סלובקיה, שרדו את אושוויץ. האב אלפרד היגר אחרי המלחמה לברזיל, ומשם המשיך לוונצואלה. ב־1955 בא לבקר קרובי משפחה בישראל ופגש את טרודי מנגל, שהפכה לימים לאשתו.

הוריו של ארנסטו לא חזרו מעולם לסלובקיה, אבל לפני כמה שנים שכנע ארנסטו את אמו לבקש מחדש אזרחות סלובקית. "אם אני לא אשתמש בה, שני ילדיי יוכלו לעשות זאת בשעת הצורך ולעבור לאירופה. כבר היום הם חיים במקסיקו. כל היהודים שיכלו להשיג דרכונים אירופיים, עשו זאת בשנים האחרונות, כדי להיות מוכנים לעזוב.

"אם יהיה כאן שינוי פוליטי, אני מאמין שהקהילה היהודית תבנה את עצמה מחדש, אבל לא עם אותם האנשים שחיו כאן בעבר. קרוב לוודאי שהיהודים העשירים לא יחזרו לכאן. אולי מעטים מהם.

תושבים נמלטים מוונצואלה. ממציאים שורשים יהודיים כדי לזכות בדרכון שיאפשר לברוח // צילום: אי.אף.פי

"כבר היום הספרדים הפכו לרוב בקהילה. תופעה אחרת היא ההתחרדות הגוברת בקרב היהודים, שנובעת מצד אחד מקשיי החיים, ומצד שני, כתגובת נגד להתבוללות. ההתחרדות מורגשת מאוד בכל המוסדות היהודיים שעדיין פעילים כאן. למדורו היתה הזדמנות לחדש את היחסים עם ישראל, אחרי מותו של צ'אבס. הוא ידע שירוויח הרבה ממהלך כזה. אבל הוא לא עשה את זה, והעדיף לטפח את הקשרים עם הערבים והמוסלמים הקיצוניים".

לעמדות של המשטר כלפי ישראל תהיה השפעה על הדורות הצעירים?

"אני חושב שהצעירים רואים מה קורה סביבם ומתמרדים נגד המשטר והאידיאולוגיה שלו. זה מראה שהם פיתחו יכולת חשיבה עצמאית. אני לא חושש שהיהודים ישלמו את מחיר השינוי הפוליטי בוונצואלה, גם אם האוכלוסייה הענייה תהיה זו שתוביל את המרידה העממית".

•  •  •

לפני שנה וחצי, בפעם האחרונה שדוד לוי־פסקל בן ה־14 בא לתל אביב לבקר את סבא וסבתא שלו, הורי אביו הישראלי, הוא נדהם לראות את מבחר נייר הטואלט שיש בסופרמרקטים בארץ. כל כך נדהם, שעשה סלפי עם השפע הזה והפיץ את הצילום בקרב חבריו בקראקס.

הסבים של דוד באו לוונצואלה כנציגי סולל בונה. אבא שלו, אלדר, נולד בוונצואלה, אבל מחזיק באזרחות ישראלית. אמו, נורה, היא ילידת ונצואלה ממוצא אוסטרי־פולני. דוד ואחיו יונתן נולדו כאן לתוך המשטר הסוציאליסטי של צ'אבס. הביקורים בישראל עזרו לילד להבין שהמחסור הנורא שהשליטו הסוציאליסטים בארצו אינו גזירת גורל.

"התפלאתי לראות את המבחר העצום של מוצרי המזון בישראל", הוא אומר בעברית שוטפת. "אתה יכול להסתובב חופשי ברחובות בלי שישדדו אותך, אפשר לנסוע באוטובוס, אפשר לצאת מהבית בלילה. פה זה לא קיים. מסוכן לצאת לרחוב, הסופרמרקטים ריקים, לפעמים צריך לעמוד שעות בתור כדי לקנות קמח או ביצים. ההבטחות של הסוציאליזם נשארו בגדר מילים. אלה שהכי עניים ותמכו במשטר תומכים היום בגוואידו".

דוד לומד בבית הספר היהודי "הרצל/ביאליק הבראיקה", אחד משני בתי הספר היהודיים בקראקס. המשטר מתערב פה ושם בתוכניות הלימוד, בעיקר בכל הקשור לנרטיב הסוציאליסטי של ההיסטוריה המקומית, אבל לא בהיסטוריה של ישראל.

בבועה היהודית שבה הוא חי, עם מעט מאוד חברים לא יהודים, דוד לא חווה אנטישמיות. הוא מודע לכך שהדברים שנאמרים על ישראל בתקשורת הם אנטישמיות - כמו ההשוואות בין ישראל לנאצים או תיאוריות קונספירציה שלפיהן ישראל עומדת מאחורי כל הרע שבעולם, מהסנקציות האמריקניות על ונצואלה ועד להקמת דאעש.

"זאת האמת שלהם, לא שלנו", הוא אומר. "יש לי גם חברים יהודים שהם לא ממש ציונים. עבורי משמעות הציונות היא לא בהכרח מגורים בישראל, אלא קשר לעם ישראל והגנה על מדינת ישראל. אחי הבכור לומד רפואה בקולומביה, וגם אני לא מתכוון להישאר בוונצואלה אחרי בית הספר. אני רוצה לעבור לארה"ב, ללמוד שם משחק ובימוי קולנוע".

ואחר כך תחזור?

"אם השלטון כאן ישתנה - כן. אני יודע שעוד אראה בחיי את ונצואלה פורחת ומשגשגת, כפי שהכירו אותה הוריי והדור שלפניהם. אבל השינוי ייקח הרבה מאוד זמן. שנות דור. כמו אחרי היציאה ממצרים. אנשים יצטרכו לשנות את המנטליות שלהם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו