לחיות עם מאניה

באמצע החיים מצאה עצמה חמוטל ינאי־בוכשרייבר, אם לשלושה, אזוקה באזיקים, נאבקת בפרמדיקים ובשוטרים ומובלת לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית סגורה • בעלה וילדיה, שלא הבינו מה קרה לה, ביקשו את האשפוז - ורק בביה"ח לחולי נפש, הבינו שהיא חולה במאניה דפרסיה • ראיון

צילום: אפרת אשל // "כל חיי הייתי העוגן של כולם, וגיליתי שגם אני יכולה להישבר". חמוטל ינאי־בוכשרייבר

"ישבתי על הספסל החום שמתחת לעץ ממררת בבכי. חתול שחור התקרב אלי והישיר אלי מבט, ביקש את אישורי להתקרב. אני ממש לא אוהבת חתולים, אבל באותו רגע, בודדה ומותשת, לא יכולתי לעמוד בפניו. אפשרתי לו לטפס ולהתיישב על רגליי. ליטפתי אותו, והדמעות לא הפסיקו לרדת.

"מצאתי עצמי מדברת אליו. 'אתה בן חורין, חופשי ללכת מפה מתי שאתה רק רוצה, אבל אני לא. אני כלואה פה, נגד רצוני. נתונה לחסדיהם של אחרים. חסרת שליטה על חיי. אתה קולט מה קרה לי, ככה באמצע החיים?'"

ככה חמוטל ינאי־בוכשרייבר (48) מתארת את הרגע הזה, שבו היא הבינה מה עובר עליה. התובנה שירדה באחת, וההכרה שהיא אושפזה בכפייה במחלקה סגורה בבית החולים הפסיכיאטרי "שלוותה", אחרי כמה חודשים של מה שהרופאים יאבחנו אחר כך כמאניה דפרסיה.

הכרתי אותה לפני שנים. חברה משותפת הפגישה בינינו, ומהרגע הראשון לא היה אפשר להתעלם מהייחודיות שהיא מביאה איתה, דרך עיניה המאירות וחיוכה רחב השיניים. פצצת אנרגיה עם תלתלי שמש, אוהבת אדם ואוהבת את החיים. נשואה לאיציק ואמא של נעם (20), עמית (16) וגילי (12).

היה כיף ונעים להיות בסביבתה של חמוטל, כי היא תמיד היתה שמחה ומחויכת. יוזמת את הדבר ההוא, מארגנת את האחר, משימתית לפרטי פרטים ותקתקנית חסרת מנוחה, שאפשר לסמוך עליה. "אשתי תמיד על הילוך חמישי", נהג לומר עליה איציק, בעלה. והבית היפה שלהם ברמת השרון היה פתוח לכל מי שרוצה לקפוץ ל"קפה קטן", לא משנה מתי. 

"איך אני יכולה לעזור לך?" היא היתה עונה לסמסים שלי, ואני מצידי ידעתי שאם אני צריכה עדכון על מסיבת עצמאות טובה שמתארגנת, או כתובות של משפחות נזקקות כדי להעביר אליהן מזון לחג, או בכלל כתובת שזקוקה לעשיית הטוב - לחמוטל יהיו התשובות, והיא תמיד מעודכנת ומעדכנת, עסוקה בעשייה קהילתית אינטנסיבית מתוך מעגל הנשים שהקימה, ומאמינה בכל ליבה שצריך ואפשר לשנות את העולם הזה.

אני לא יכולה לשים את האצבע על הפעם שבה התחלתי לשים לב שהפוסטים שחמוטל כותבת בפייסבוק הפכו להיות קצת מוזרים, אבל היתה אחת כזאת. היא הובילה לעוד כמה פעמים של קריאת פוסטים, שבמהלכן מצאתי את עצמי מסננת לעצמי, "וואו, זה פוסט הזוי לגמרי, מה קורה לחמוטל?"

התכיפות של הפוסטים האלה, הסגנון שלהם, האורך, פיזור הנושאים, אפילו סימני הפיסוק המוגזמים - לא תאמו את חמוטל שהכרתי. אבל לא עצרתי לנסות לברר מה באמת קרה לה. רק מאוחר יותר סיפרה לי מכרה משותפת שהפוסטים האלה היו תחילתה של התמוטטות נפשית, שאחריה באו אשפוז ושיקום.

עד שחמוטל עצמה התקשרה לספר ולשתף, וביקשה להיפגש. אחרי שנפגשנו ביקשתי את הסכמתה לכתוב את סיפורה מעל דפי העיתון. היא לא היססה לרגע.

"צריך לשתף כמה שיותר", אמרה בדרכה האותנטית. "שיבינו, שיידעו, שיפסיקו להתבייש, ובעיקר, שיידעו לבקש עזרה נכונה. כי אם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכל אחד. הרי מחלות הנפש חוצות מין, מגדר, דת ומצב סוציו־אקונומי. חייבים לדבר על זה, בדיוק כמו שמדברים על שאר המחלות. אין במה להתבייש".

היא גם הזמינה אותי להרצאה שערכה בביתה, שם סיפרה, מול עשרות מכריה וחבריה, מה באמת עבר עליה. "ככה פתאום, באמצע החיים" הפך להיות שמה של ההרצאה, שהיא מעבירה היום ברחבי הארץ. 

במהלך ההרצאה העיניים שלי תרו כל הזמן אחר איציק, בעלה, ונעם, בתה הבכורה. הם היו שם, מאפשרים וקשובים, ואני ביקשתי לדעת את שעבר עליהם. וגם הם, באומץ ובכנות שובי לב, שחזרו את החודשים הלא פשוטים שחוו.

חמוטל

"נכנסו הביתה שני פרמדיקים והודיעו לי שאני חייבת לבוא איתם ל'שלוותה'. הסברתי להם שקרתה פה טעות"

כשאנחנו נפגשות ומתחבקות ארוכות, היא אומרת: "היי, אני חמוטל, ויש לי הפרעה דו־קוטבית". וצוחקת, כהרגלה. "דו־קוטבית נשמע יותר מתוחכם ממאניה דפרסיה, לא?"

ואז היא מציתה סיגריה, מתרווחת בכיסא ומגוללת את כל מה שעבר עליה מאז מארס 2016, כשמצאה את עצמה, ככה, באמצע החיים הדי־מושלמים שהיו לה, יושבת על הרצפה בביתה, אזוקה באזיקים, אחרי מאבק ממושך בפרמדיקים ובשוטרים שהחזיקו צו הבאה להסתכלות פסיכיאטרית, מבינה שאין לה ברירה אלא להיכנס לאמבולנס.

"הייתי בת 45, בתקופה לחוצה בחיים. השתלבתי בעסק המשפחתי, שמתמחה במערכות תקשורת והתרעה, וניסיתי להרים שם פרויקט חדש. חוץ מזה הייתי ראשת שבט בצופים, ושם כרגיל נדרשתי להמון עבודה בלחץ וקבלת החלטות מורכבות. גם בבית היתה שנה לא פשוטה, כל ילד והקשיים שלו באותה תקופה.

"נכנסתי לסערת רגשות נוראית ולכאוס רגשי, והתחלתי להרגיש גלי חרדה, שהופיעו בצורת קלאוסטרופוביה ותחושות פיזיות לא נעימות. השתלטו עלי מחשבות טורדניות, השינה שלי הפכה לא שקטה, אבל לא ייחסתי לדברים האלה חשיבות רבה מדי והצלחתי להתאפס על עצמי, כמו תמיד.

"אבל הדברים לא היו פשוטים כל כך. את העבודה בצופים נאלצתי לעזוב בגלל חילוקי דעות עם צוות הניהול. בבית פיתחתי אובססיות לסֵדר, שלא היו לי בעבר. החלטתי שאני מחנכת את הילדים מחדש ודרשתי מהם לסדר את הבית, או לברך אחד את השני לשלום כשהם נכנסים. גם בעבר היה לי חשוב שיעשו את זה, אבל הפעם הכל היה מוקצן, עם צעקות ואיומים וסנקציות בסגנון 'אין ארוחת צהריים אם לא מסודר פה'. את איציק שיגעתי עם שיחות לתוך הלילה על הזוגיות שלנו, לא עשיתי לו הנחות.

"הייתי באופוריה וחוויתי שיגעון גדלות, שהוא בעצם תסמין של המאניה. היו לי גם רעיונות מיוחדים, כמו לחבור להילארי קלינטון ולשנות איתה את העולם. עד היום אני מופתעת מעצמי שלא באמת התקדמתי עם זה. הרגשתי שיש לי כוחות־על, ודי איבדתי פרופורציות בכל המישורים.

"בסוף מארס נסעתי עם איציק לארה"ב כדי לחגוג 20 שנות נישואים, ושם הייתי בהיי מטורף, בשיא המאניה, רק לא ידעתי שאני חווה מאניה. איציק היה גמור, מותש וחסר אונים.

"במשך עשרה ימים היו לי שלוש תקריות שבהן קראו למשטרה. בחנות מזכרות בצ'יינה טאון נבהלו ממני, כי הייתי באטרף של קניות ולא הסכמתי לצאת, בדיעבד התברר לי שזה מאפיין של המאניה, קניות בלתי נשלטות בסכומים לא הגיוניים. בפאב כעסתי על הלהקה שלא שרה שיר שביקשתי שישירו, אז סירבתי לצאת ממנו. ובמשחק אן.בי.אי במדיסון סקוור גארדן לא הסכמתי לצאת מהאצטדיון בלי כפפה שהלכה לי לאיבוד.

"שלוש פעמים משטרת ניו יורק הוזעקה בגללי, ולא פחדתי, אפילו קצת נהניתי ממשחקי הכוח הללו, והשוטרים לא באמת התרגשו ממני, כאילו רגילים למטורפים בעיר המטורפת הזו.


"הוקל להם כשהתאשפזתי ואני מבינה למה". עם ילדיה נעם (20), עמית (16) וגילי (12)

"חזרנו לארץ בשעת בוקר מוקדמת. בבית חיכו לי ההורים שלי ואבא של איציק, שהיו בפאניקה גמורה והבינו שחייבים לעשות משהו דרסטי. אני לא הבנתי למה כולם בבית שלי וביקשתי מהם להניח לי לנפשי. אחר כך התברר לי שהם ביקשו מהפסיכיאטר המחוזי שיוציאו לי הוראת בדיקה להסתכלות.

"בינתיים, למרות הג'ט לג שהייתי נתונה בו, שיגעתי את הילדים בדרישות מוגזמות לסדר את החדרים שלהם תמורת כל המתנות שהבאנו להם. הם כבר היו מותשים ממני.

"באותו לילה הילדים כבר לא ישנו בבית, ואני אפילו לא ידעתי על זה. לא הבנתי למה אף אחד מהם לא עונה לי בנייד. רק בסביבות חצות הבנתי שאיציק שלח אותם לישון אצל ההורים שלי.

"למחרת ב־10 בבוקר, כשאיציק, בן דוד שלי וחברים היו איתי, נכנסו אלינו שני פרמדיקים והודיעו לי שאני חייבת לבוא איתם ל'שלוותה' לצורך אבחון. כמובן התנגדתי והסברתי להם שקרתה פה טעות. אחרי משא ומתן ארוך איתי הם התייאשו והזמינו משטרה.

"השוטרים היו סבלניים מאוד וניסו לשכנע אותי לשתף פעולה. בסוף, הסבלנות שלהם פקעה והם אזקו והניפו אותי נגד רצוני. צעקתי, דרשתי שיורידו אותי ויסירו את האזיקים, והם הסכימו. ואז יצאתי מהבית ברצון אל האמבולנס, כועסת על איציק ועל כל העולם. 

"הגעתי למיון של שלוותה, בטוחה שאני כבר משתחררת הביתה, אבל שם אבחנו אותי במצב מאני, בעצם התפרצות של מחלת נפש. הוחלט לאשפז אותי בכפייה.

"הימים הראשונים במחלקה א' היו מלאים במלחמות ובוויכוחים ביני לבין הצוות על כל דבר, ובעיקר על נטילת תרופות. לא באמת הבנתי מה אני עושה שם, במחלקה סגורה, לבושה בפיג'מה של משוגעים, מתקלחת במקלחת שמזכירה לי את המקלחות בתאי הגזים, לא מורשית להכניס לחדר מטען לנייד, מחשש שמישהו יעשה לעצמו משהו עם הכבל של המטען, ובעיקר לא יודעת מה עם הילדים שלי, מה איתם, מה עובר עליהם.

"באיזשהו שלב אני מפסיקה לשאול מה אני עושה כאן, ומחליטה לעשות הכל כדי לצאת מכאן, מחזירה לעצמי את האופטימיות שמאפיינת אותי. מהר מאוד מתחילה רכבת של מבקרים שבאים אלי, למשרד קבלת האורחים שלי, על הספסל החום שמתחת לעץ. לא כולם באו. חלק מהחברים פחדו להיכנס לקן הקוקייה הזה, ואני מבינה אותם.

"בקרב המאושפזים מוניתי באופן לא רשמי ל'ועדת תרבות'. הצלחתי לרתום את החברות שלי מ'מעגל נשים' לארגן קבלת שבת משמחת ולהביא למחלקות ציוד שחסר. כמה שבועות אחרי האשפוז הגיעה האבחנה הרשמית שלי: מאניה דפרסיה. התחילו לתת לי טיפול בכדורים.

"כל הבקשות שלי לחופשה בבית נענו בשלילה. אז באיזשהו שלב, בערך אחרי חודש, החלטתי לעשות מעשה ולברוח. בצהרי יום שישי אחד אזרתי אומץ, לבשתי בגדים רגילים ומעליהם את הפיג'מה, וצעדתי לעבר השער. ברגע הנכון, כשלא היה אף אחד ברדיוס שלי, פשטתי את הפיג'מה, החבאתי אותה בתוך עמוד וצעדתי החוצה זקופת גב. ככה פשוט.

"תפסתי מונית ונסעתי הביתה. רק איציק היה בבית, הילדים כולם היו בצופים. הוא היה מאוד מופתע לראות אותי. שאל, 'מה את עושה פה?' ואני עניתי לו: 'לך תשלם למונית, ואני אסביר הכל'.

"אחרי חצי שעה איציק קיבל טלפון מבית החולים. התקלחתי וארזתי לי בגדים, ובתוך שעתיים חזרתי לשלוותה כמו ילדה טובה. ברחתי כדי להוכיח להם שאני יכולה לצאת ולחזור, כאילו להחזיר לעצמי את השליטה בחיים. האירוע הזה גרם להם להבין שאפשר לתת לי לצאת לחופשות קצרות. בסופי שבוע הייתי יוצאת הביתה. את ליל הסדר חגגתי עם המשפחה.

"כעבור חודשיים שוחררתי מבית החולים. את השיקום עשיתי בצעדים קטנים, לומדת להחזיר את חיי למסלולם. מבחינתי הייתי על אי בודד שנקרא שלוותה, וחזרתי לים הזה של החיים, לומדת לשחות מחדש. חזרתי לשחק כדורשת, חזרתי לפעילות ב'מעגל נשים', למדתי להעסיק את עצמי בקריאה, ולראשונה בחיי נהניתי גם מלהיות לבד.

"הכרתי את העשייה החשובה של עמותת אנוש, שמטפלת בפגועי נפש, והבנתי עד כמה מעטפת תמיכה היא קריטית לשיקום. ככל שחלפו החודשים, כך החלטתי שאני רוצה להפסיק לקחת את הכדורים הפסיכיאטריים, מתוך אמונה שהאפיזודה הזו היתה חד־פעמית, שהיא רק תוצאה של משבר באמצע החיים, ושאין לי באמת מחלת נפש.

"לצערי ולצערם של אוהביי, התבדיתי. הפסקת התרופות הביאה לעוד התקף מאניה, שנתיים אחרי ההתקף הראשון. כל התופעות חזרו על עצמן. הרגשתי שעובר עלי משהו דומה, אבל האשמתי את כולם באובר־היסטריה של דאגה, כמו בפעם הקודמת. פחדתי מאשפוז נוסף. 

"החלטתי לעשות לעצמי 'אשפוז בית', כלומר, להיות בבית 24/7 בהשגחה ולקיים מפגשים סדורים עם הגורמים המטפלים. לשמחתי, איציק שיתף איתי פעולה. הוא לא זז ממני במשך שלושה שבועות, והילדים עברו את זה איתי פה בבית. לא היה להם פשוט בכלל.

"היום, תשעה חודשים אחרי ההתקף השני, אני נוטלת כדורים באופן שוטף, ומאוזנת. מבינה שהמאניה היא סוג של חֲברה, שנכנסה לתוך הגוף שלי ולא תלך לשום מקום. אני לומדת לחבק אותה ולהבין את הסכנות שהיא טומנת בתוכה. אני יוצאת מנקודת הנחה שהיא תתפרץ שוב, אבל עושה הכל כדי שזה לא יקרה.

"אפשר בקלות להתלהב מהמאניה, כי היא אטרקטיבית לפרקים. המוח עובד בטורבו, היצירתיות מתפרצת, ההילוך החמישי הזה, שאיציק תמיד דיבר עליו, עובר לשישי.

"מצד שני, היא מעוררת המון אנטגוניזם. האנרגיות האלה יכולות לשגע. זה מה שקרה לי עם הילדים: כדי לשרוד הם היו צריכים להתנתק ממני. אני מבינה אותם לגמרי כשהם אומרים שהוקל להם כשהתאשפזתי.

"היום אני סוף סוף מרגישה שפתרתי את הפאזל של חיי, ולומדת להכיר את עצמי מחדש. כל חיי הייתי העוגן של כולם, וגיליתי שגם אני יכולה להישבר. הבהרתי לאיציק ולמשפחתי שההתמודדות הכי קשה שהיתה לי היא שהפכתי לרואה ובלתי נראית. שדיברו עלי ולא אלי, שלא שיתפו אותי, ושלא תמיד היו שקופים איתי.

"אני יכולה להבין למה זה התנהל ככה. בוחן המציאות שלי אכן השתבש, אבל החיבור למציאות עדיין היה שם. חבל לי שאיציק והמשפחה שלי לא קיבלו תמיכה כי לא הכירו את המסגרות השיקומיות הקיימות.

"חזרתי לעבוד באופן חלקי בעסק המשפחתי, אני מרצה ברחבי הארץ ותומכת במתמודדי נפש ובבני משפחתם. מבחינתי, מצאתי ייעוד לחיי: לשבור את הסטיגמות הקיימות ולהעלות את המודעות לכל מגוון מחלות הנפש".

איציק

"כשהשוטרים הגיעו ואזקו אותה, התפרקתי. זה מפרק את הנשמה לראות את האישה הוונדר־וומן שלך ככה"

איציק בוכשרייבר (52) הכיר את חמוטל בגיל 28, כשכבר היה עורך דין צעיר. חברה טובה הכירה ביניהם, ושנתיים אחר כך התחתנו. הוא הבין מהרגע הראשון שהיא אחרת. וונדר־וומן אוהבת אדם, רגישה לבריות, מנהיגה וסוחפת. הוא אהב ואוהב עד היום את העובדה שהבית שלהם הוא תחנת רכבת, אנשים יוצאים ונכנסים כל הזמן. כיום הוא סמנכ"ל פיתוח עסקי בעסק המשפחתי.

את הרגע הזה שבו הבין שמשהו לא טוב עובר על אשתו הוא משחזר בחדר העבודה של ביתם ברמת השרון. זה לא קל לו. הוא מעשן בשרשרת ודיבורו נקטע לעיתים, מתאמץ לא לפרוץ בבכי. מבחינתו היה מעדיף לשמור על הפרטיות, "אבל מי אם לא חמוטל מתאימה להעלות את המודעות למחלות האלה, אז אני זורם איתה, כמו תמיד.

"כמה חודשים לפני האשפוז משהו השתנה בהתלהבות ובהתרגשות של חמוטל מהכל. זה נראָה כאילו היא מאושרת יותר. היא תמיד היתה דברנית, אבל משהו בקצב, בניואנסים, אפילו בקול שלה, השתנה. היא היתה מתחילה לנאום, לא משנה על מה, והיתה סוחפת ומשכנעת כמו תמיד, אבל כשישבתי עם עצמי ובדקתי מה היה שם, מה היא אמרה, פתאום הכל הרגיש כמו סלט אחד גדול ולא ממוקד.


עם בעלה איציק ובתה נעם. "הקשר שלנו חזר להיות כמו שהיה פעם, ואפילו התחזק עוד יותר", אומרת הבת

"בבית היא כל הזמן הזיזה דברים ושינתה. יש פה כמה פינות בבית שמסודרות עוד מ'תקופת המאניה'. התחלתי להבין שמשהו לא בסדר, אבל לא אמרתי לאף אחד. הייתי מבולבל, קיוויתי שזה יעבור ושנחזור לשגרה.

"לצערי לא באמת הצלחנו לחזור לשגרה. חמוטל הפכה להיות חסרת מנוחה, תזזיתית באופן מוקצן, לא רגועה, קצרת רוח. היא החליטה שהיא רוצה לחנך את הילדים מחדש, אבל דרשה מהם דברים לא הגיוניים.

"היא לא ישנה בלילות, ואני ביחד איתה, לא ישן. לילות שלמים היא ביקשה לדבר, ודיברה בלי הפסקה, מטיחה בי דברים מאוד קשים ומעליבים.

"הפסיכיאטר הראשון שאצלו ביקרנו לפני הנסיעה לניו יורק זיהה מייד שחמוטל במאניה, אבל לא אמר לה את זה מפורשות. הוא אמר את זה לי, כשהיא יצאה לרגע מהחדר. הציע לי לקחת אוויר ולזרום איתה, ואמר: 'אתה תדע מתי הגבול ייחצה'.

"זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי את המילה מאניה. התחלתי לחפש בגוגל, לקרוא על זה. ניסיתי לרמוז לחמוטל שאולי זה לא הזמן המתאים לנסיעה, אבל היא לא היתה מוכנה לוותר בשום אופן. התעקשה שנחגוג 20 שנות נישואים. 

"כשהגענו לניו יורק, היא היתה בטריפ 24/7. כל יומיים ביקשה לעבור מלון, קנתה באופן בלתי מרוסן. הסתובבה בחנויות כמו רוח סערה, ולי לא היה רגע של מנוחה. ישנתי אולי 15 שעות במצטבר. הרגשתי שאני חוזר לימי הצבא, חייל שורד ונטול שינה בכוננות. כולם שואלים אותי אם התביישתי בכל האפיזודות שבהן הגיעה המשטרה, אבל ידעתי שאם לא אשמור עליה, זה ייגמר רע.

"עדכנתי בסתר את המשפחה ואת החברים. הם הקימו בבית סוג של חמ"ל, וניסינו להבין מה עושים. עלה אפילו רעיון לשלוח מטוס פרטי של חברת הביטוח שיחזיר אותנו הביתה, זה היה עד כדי כך קריטי. אבל אשפוז לא עלה על דעתי בכלל.

"חזרנו מניו יורק לשעות קשות מאוד, ואפילו מפחידות מבחינת הילדים. חמוטל דרשה מהם דרישות מופרכות ב־5 בבוקר. למשל, להביא לה בגד ישן שלהם תמורת כל בגד חדש שהיא קנתה להם בניו יורק. ברגע אחד, כשהיא היתה בחוץ, הילדים ביקשו ממני: 'אבא, די, תעשה משהו'. והבקשה הזאת, שקרעה לי את הלב, הבהירה לי שצריך לאשפז אותה.

"אני ואבא שלה הלכנו להוציא את הוראת הבדיקה להסתכלות. אני הייתי בעצם בין הפטיש לסדן: מצד אחד אני בעלה ואמור לדאוג לה, מצד שני אני אבא של הילדים שלי ואמור לדאוג להם. 

"כשהשוטרים הגיעו ואזקו אותה, התפרקתי. זה מפרק את הנשמה לראות את האישה הוונדר־וומן שלך ככה. חוסר אונים גדול ומייאש.

"ופתאום השקט הזה, הצורם, שהשתרר בבית, כשהיא שם מאושפזת. בדיעבד, עם יד על הלב, נזקקנו לשקט הזה כולנו.

"באתי לבקר אותה כמעט כל יום, והתחושה שם היתה שכאילו שותים לי את החמצן מהגוף. וכמה לא הופתעתי לראות אותה בבית אחרי שברחה מהאשפוז. זה כל כך מתאים לאישה החזקה והדעתנית שלי.

"היום, כשהרוחות נרגעו, אני מבין שזאת ההתמודדות המשפחתית שלנו. אנחנו מנסים ללמוד לחיות איתה, כמו שהיינו צריכים להתמודד אם היא היתה חלילה חולת סרטן. אני רוצה לקוות שכולנו התחזקנו. הילדים הפכו להיות מלוכדים ומגובשים, וגם אני למדתי על עצמי הרבה.

"היום אני יודע להגיד שבמאניה הראשונה הייתי צריך לדבר עם חמוטל יותר, להגיד לה בצורה הכי פשוטה שמשהו לא בסדר איתה. כי על זה בדיוק היא מתלוננת - שניהלנו את המחלה במקומה, במקום לשתף אותה. הפעם הראשונה היתה מערבולת של בלבול ואי־ודאות, לא ידעתי מה ואיפה, והייתי חייב לשרוד. לא היה לי זמן לעצור ולחשוב מה עושים.

"בפעם השנייה כבר ידעתי ברגע שראיתי את הסימנים. חמוטל החליטה שהיא רוצה להפסיק את הכדורים, וכשהיא מחליטה, היא מחליטה. שוב השתנה הדיבור שלה, חזרו האובססיות כלפי הילדים, הסידור הבלתי פוסק של הבית, הפוסטים המביכים בפייסבוק.

"אני לא כועס עליה על ההחלטה להפסיק את הכדורים, כי אני מבין מאיפה זה מגיע, מבין את הצורך שהיה לה להוכיח לעצמה שהיא לא באמת חולה.

"את המאניה השנייה חווינו בבית. לא זזתי ממנה 24/7. לא עבדתי, ולא כלום. הייתי צמוד לחמוטל, מכיל את כל מה שהמאניה מביאה איתה.

"למרות שני ההתקפים, היא משתקמת בצורה פנומנלית, כמו שהיא עושה כל דבר בצורה פנומנלית. היא היתה ונשארה הוונדר־וומן שלי.

"אם הייתי יודע אז, בשיא הסערה, על איזשהו קו חם שאני יכול להתקשר אליו, להתייעץ - הייתי עושה את זה. חשוב שמשפחות לא יחששו מהסטיגמה, שיידעו שאפשר וצריך לדרוש סל שיקום, ושיהיו מודעים לכך שיש מרכזי ייעוץ ברחבי הארץ".

נעם

"הרגשתי שדיבוק נכנס באמא, והוא שולט בה. אני מסתכלת על אמא שלי, מדברת איתה, אבל זו לא היא"

נעם בוכשרייבר (20) השתחררה לא מכבר מצה"ל, שם שירתה כמפקדת קורס בחיל הים. היא סיימה לימודי הפקת מדיה ועובדת בערבים כברמנית כדי לחסוך כסף לטיול הגדול.

"המחלה של אמא תפסה אותי בתקופות הכי אינטנסיביות ולחוצות של החיים", היא משחזרת. "בהתקף הראשון הייתי בסוף כיתה י"ב. בהתקף השני הייתי לקראת שחרור, בתקופה הכי לחוצה שלי כמפקדת.

"אמא תמיד היתה שונה מכל האימהות שהכרתי. חזקה, דומיננטית, דעתנית, רודפת צדק. תמיד הערצתי אותה. היא גם עבדה, וגם מצאה זמן להתנדב ולתת מעצמה - בצופים, במעגל הנשים, בכל מקום שהיה אפשר. על הדרך, הצליחה להיות אמא במלוא מובן המילה, חוץ מזה שהיא לא בישלה, ועדיף היה ככה. אבא בשלן נהדר.

"היא התנדבה להיות ראשת שבט בשכונה שלנו ברמת השרון, והביאה את השבט הזה למקומות נפלאים. באמצע י"ב היא החליטה שהיא עוזבת את השבט, ובטקס הפרידה ממנה, נאום הפרידה שלה היה ארוך מדי, לא מרוכז ולא ממוקד, אפילו קצת הזוי. הייתי מאוד נבוכה. אין מצב שמי שהקשיב לה לא אמר לעצמו, 'וואו, מה עובר עליה'.

"כשהערתי לה בבית על האורך של הנאום, היא התחילה לבכות באופן שלא התאים לה. זה היה מאוד קיצוני, וזה היה הרגע שבו הבנתי שהיא מאבדת את זה. שמשהו לא טוב קורה לאמא שלי, שאני מדברת איתה וזאת לא היא.

"זה היה השיא של תקופה ארוכה, שבה הרגשתי שלא משנה מה אגיד ואיך אגיד ומה אעשה - זה לא יספק את אמא. לא היה אפשר לרצות אותה בשום צורה. היו לה שינויים קיצוניים במצב הרוח, היא דרשה מאיתנו לסדר את הבית באופן אובססיבי ולדווח לה איפה אנחנו בכל זמן נתון. אלה דברים שלא היינו רגילים להם.


"היום אני מבינה שהמאניה היא סוג של חברה, שנכנסה לגוף שלי ולא תלך לשום מקום". חמוטל בביתה

"הרגשתי שדיבוק נכנס באמא, והוא שולט בה. זו היתה תחושה נוראית: אני מסתכלת על אמא שלי, מדברת איתה, אבל זו לא היא. הרגשתי שאיבדתי את אמא שלי, וזה כל כך קשה, כי היה לנו חיבור שאין דברים כאלה. אם היא היתה חולת סרטן, למשל, היא גם היתה משתנה פיזית. אבל פה היא אותו דבר, נראית בדיוק אותו דבר, אבל זו לא אמא שלי בשום צורה.

"קצת אחר כך דודה שלי סיפרה לי שחושדים שיש לאמא מאניה דפרסיה, ושלא צריך לדאוג, כי אפשר לטפל בזה. בבית קראנו לזה 'אמא לא כתמול שלשום'.

"מניו יורק היא שלחה לנו סמסים הזויים עם דרישות מוזרות, סרטונים ארוכים מדי, ואני מדברת איתה בטלפון, בוכה ואומרת לעצמי, 'מה קורה לאמא שלי, היא לא נורמלית'.

"המשבר הגדול היה כשהם חזרו מניו יורק עם כמות לא נורמלית של קניות. אבא היה מותש כמו שלא ראיתי אותו בחיים, ואמא התחילה לדרוש שנסדר וננקה ב־5 בבוקר. הבנו שאין לנו ברירה, ושיתפנו פעולה.

"לי היתה בגרות למחרת, אז ברחתי לחברה, ובלילה שאחרי ישנו אצל סבא וסבתא. כשהבנו בערב שאמא אושפזה, היה בנו צער גדול, אבל גם הרגשנו הקלה גדולה, ככל שקשה להודות בזה. היינו צריכים זמן להחלים ממה שחווינו.

"התקופה הזאת קירבה מאוד ביני לבין אבא. דיברתי איתו כמו שלא דיברתי איתו בחיים, והוא הסביר לי כל מה שקורה. הייתי חייבת להיות שם בשביל האחים שלי, היינו המון ביחד ועשינו הרבה דברים ביחד.

"מי שהכי עזרו לי היו החברות שלי. מהרגע הראשון שיתפתי אותן בהכל, והומור היה הדרך שלנו לאוורר את כל הסיפור, במיוחד כשגילינו שאמא ברחה מבית החולים. זה היה כאילו מצחיק, אבל למעשה אין שום דבר מצחיק באמא שיש לה מאניה דפרסיה.

"כעסתי עליה מאוד כשהיא החליטה להפסיק לקחת את הכדורים, ולקחה סיכון, בזמן שיש לה שלושה ילדים בבית, אבל אני יכולה להבין מאיפה זה הגיע. לבקשתה, במאניה השנייה כן שיתפתי אותה במחשבות שלי. אמרתי לה מה אני מרגישה.

"היום, בהרצאות שלה, היא מספרת גם על מה שאנחנו חווינו. אני גאה בה כל כך על הפתיחות יוצאת הדופן, על מה שהיא עושה כדי שאנשים יכירו ויבינו את המחלה הזו. הקשר שלנו חזר להיות כמו שהיה פעם, ואפילו התחזק עוד יותר. 

"עד היום אנשים מתפלאים ושואלים אותי, 'וואו, איך את פותחת את זה באומץ כזה?' ואני לא מבינה למה לא. זו מחלה לכל דבר. זה כמו שלי יש צליאק, וכמו שאמא של חברה שלי מתמודדת עם טרשת נפוצה. אין במה להתבייש. מהרגע שהבנתי מה עובר עליה, הפסקתי להיות נבוכה, אין יותר פדיחות. אני חזקה יותר נפשית ויכולה להכיל יותר. לגמרי מבינה את החיים יותר".

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר