"עשיתי קבלת שבת בעברית עם יהודי אוגנדה. בכיתי. לא האמנתי שזה קורה"

זו היתה סצנה סוריאליסטית משהו, שהתרחשה בחג החנוכה האחרון בלב הג'ונגלים של צפון־מזרח אוגנדה. עשרה בני נוער משוהם, קבוצה של בני גילם מקהילת "בית עמנואל" ביוהנסבורג ואנשי קהילת אבאיודאיה (Abayudaya) המקומיים - הדליקו יחד נרות חג. מי שיזמה את המפגש היא הרבה ("רבנית זו אשת הרב, הרבה מתבלבלים") הרפורמית רינת צפניה שוורץ, שהתרגשה במהלכו עד דמעות. 

היא חריגה מאוד בנוף העולם היהודי, וחבל שכך. בת 40, נשואה לבן קיבוץ נען לירון שוורץ, וחיה בקיבוץ איתו ועם בנם אריאל בן ה־6 וחצי. 

ירושלמית במקור, הקטנה במשפחה בת שבעה אחים - ארבע בנות ושלושה בנים. "יש אצלנו מכל הזרמים", היא מחייכת, "שלושה אורתודוקסים, שניים רפורמים, אחד חילוני. ההורים מסורתיים, שניהם מבתים דתיים. אבא נולד בירושלים, אמא עלתה ממרוקו. אנחנו מתווכחים המון, על אידיאולוגיה, פוליטיקה ומה לא. כל אחד חושב שהאמת אצלו בכיס, אבל אנחנו גם אוהבים מאוד כמובן".

כנערה מתבגרת הצטרפה דרך אחיה הגדול אייל לתנועת הנוער של התנועה הרפורמית, נוער תל"ם, ושם התעצב חלק גדול מתפיסת עולמה. את התואר הראשון, במדעי ההתנהגות, למדה במכללת ספיר ובאוניברסיטת בן־גוריון. לאחר מכן השלימה שני תארים שניים במקביל - אחד בחינוך יהודי פלורליסטי, מדרש ואגדה, ושני בייעוץ חינוכי. "זה משולש שמלווה אותי בחיים - חינוך, פסיכולוגיה ויהדות", היא אומרת, "גדלתי בתנועת נוער שבעצם נותנת לך את הסמכות להכרעות דתיות. בגיל 16 כבר דנתי עם אנשים על מהות התפילה, למה אומרים את זה ולא את זה, או על מהות השבת, ובעצם מתוך למידה קיבלנו הכרעות לגבי אורח החיים היהודיים הדתיים שלנו כקהילה".

 

מהפכה שצומחת מלמטה

אחרי השלמת התארים עבדה עשר שנים כיועצת חינוכית בבית הספר דב הוז בת"א, המיועד לבני נוער שנפלטו מכל מסגרת אפשרית. "אני אוהבת לקרוא למקום הזה 'הזדמנות ראשונה'", היא צוחקת, "זה מקום פשוט מדהים".

בתוך כל זה, מתי החלטת שאת רוצה להיות רבה? 

"תמיד חשבתי שבגיל 40 אתחיל ללמוד לרבנות, ובסוף יצא שבגיל 40 סיימתי את הלימודים האלה. למדתי בהיברו יוניון קולג' בירושלים, שהוא המוסד שמכשיר ומסמיך רבנים ורבות בתנועה הרפורמית. בחמש השנים האחרונות אני רבה של הקהילה הרפורמית בשוהם, שאותה הקמתי, ובשנה האחרונה גם רבה של המועצה האזורית חבל מודיעין. זה התאפשר בזכות רבה רפורמית מקיבוץ גזר בשם מירי גולד, שבזכותה פועלים עכשיו רבות ורבנים אזוריים ליברליים ולא רק אורתודוקסיים. התנועה הרפורמית הגישה בשמה בג"ץ שהתנהל יותר מעשר שנים, והוכיחה שהיא משרתת ציבור שלם. מי שתומך בכך הוא משרד התרבות, חלילה לא משרד הדתות".

המאבק הזה הצליח?

"בשוהם יש לנו קהילה רפורמית נהדרת שמתפתחת וגדלה משנה לשנה. אנשים מבקשים את המענה היהודי השוויוני והפלורליסטי ויש אצלנו תפילות שבת, חגים, בית מדרש קבוע, טקסי בר ובת מצוות והשנה היינו מעל 300 איש ואישה בחגי תשרי. עם זאת, אין לי עדיין מקום משלי, תקציב או הכרה רשמית. קיבלנו ספר תורה בן 100 שנה, שנתרם מקהילת בית תקווה בלונג איילנד, ואין לנו מקום לשמור עליו כי אין לנו בית כנסת. אבל המהפכות מתרחשות והתמיכה של המועצה במשלחת לאפריקה היא עוד סימן לכך. אתה יודע כמה קהילות אורתודוקסיות שוויוניות נפתחו בעשר השנים האחרונות? יותר מ־40 מניינים. זה מטורף. יש בפייסבוק קבוצה שנקראת 'גם אני פמיניסטית דתייה ללא חוש הומור', ואפשר לראות שם מהפכה של ממש שמתרחשת מלמטה, דרך נשים חזקות שנלחמות ויוצרות אותה". 

עוד בחירה לא שגרתית של צפניה שוורץ היא לחיות את חייה בקיבוץ. "התחתנתי עם האיש שלי, לירון, אחרי שהכרנו בג'יי־דייט", היא מספרת בחיוך, "הוא חשב שיתחתן עם מישהי מסורתית, אבל לא חשב שימצא את עצמו מפריד כלים. לא איימתי עליו בשום צורה וזה היה לי חשוב מאוד. הוא תומך בי ברמות שאי אפשר לתאר".

מתי עברתם לגור בקיבוץ?

"אחרי שנה וחצי של היכרות. גרנו בגבעתיים, התחתנו ונכנסתי להיריון, ועברנו לקיבוץ חודש לפני הלידה. הקיבוצניקים שאלו אותי כל הזמן 'של מי את?' והייתי עונה 'של עצמי'. יש בקיבוץ משהו שדווקא מאפשר מקום להרבה גישות שונות. הרי המסורת הקיבוצית ביקשה להתייחס ליהדות כתרבות. למשל, בהגדה המסורתית של פסח אין אזכור למשה רבנו,, ובהגדה הקיבוצית הכל זה רק משה ומשה ומשה. זה גם מדהים בעיניי, כי ההגדה הקיבוצית אמרה 'יש כאן סיפור, בואו נספר אותו'. בסוף, נען הוא קיבוץ גדול, ואפשר למצוא כאן הכל. יש פה אפילו דראג קווין, ומקבלים אותו לגמרי".

את מביאה משהו מעולמך לקיבוץ?

"יש בנען רב רפורמי בשם אהרל'ה פוקס, שחי כאן כבר הרבה שנים ואפילו היה מזכיר הקיבוץ. לפני עשר שנים הבת שלו הגיעה לגיל מצוות, ושנת הבר מצווה היא שנה מאוד משמעותית בקיבוצים, אז הוא הכניס אליה חלק של עלייה לתורה - של בנים ושל בנות. בשנה שעברה לקחתי את זה על עצמי עם כל הכיתה, 36 ילדים. העליתי אותם לתורה, ובדרך לשם עברנו תהליך ושאלנו שאלות על יהדות ועל העולם. 

"זה גיל ששואלים בו המון שאלות. אם התשובות היחידות שיקבלו יהיו ממערכת החינוך, שבה יגידו 'יש רק אלוהים', זו בעיה. אם הם ישמעו רק את הדעה ההפוכה, שאין אלוהים, זו גם בעיה. אבל אם שומעים דעה כזו ודעה כזו, זה הרבה יותר טוב. קריטי שבני נוער יפגשו דמויות שיכולות להכיל מורכבות".

 

רינת צפניה-שוורץ עם ילדה אפריקנית במסע

 

מורכבות כזו עומדת גם בלב המסע שיזמה צפניה שוורץ לאוגנדה, ביחד עם הקהילה הרפורמית בשוהם ויד ביד עם שרון בית הלחמי, שותפה לחזון ואמא מלווה במסע, שנתמך על ידי התנועה הרפורמית בישראל, הסוכנות היהודית והמועצה המקומית שוהם - הוועדה לקשרי חוץ והרב סער שקד מקהילת "בית עמנואל" בדרום אפריקה. "הרעיון היה לחבר שלוש קהילות, מישראל, מדרום אפריקה והמקומית מאוגנדה", היא מספרת, "לצורך זה חברתי לסוכנות היהודית, שמפעילה את פרויקט TEN, לצעירים אחרי צבא שמתנדבים בבתי יתומים באפריקה. המטרות היו מפגש בין קהילות יהודיות, היכרות עם הקהילה המקומית המיוחדת, והמטרה החשובה מכולן אולי - התנדבות בבתי יתומים באזור אנטבה". 

איך היה המפגש עם היתומים?

"בהתחלה זה היה שוק רציני, כי לרבים מבני הנוער שלנו זה היה מפגש ראשון בחיים עם ילדים עניים, חלקם בלי נעליים או בגדים. אבל באנו לעשות ליתומים האלה כיף, לשיר, לשחק ולרקוד איתם. הם היו שמחים כל כך על המפגש, שהיה בעצם כמו קייטנה עבורם כי הגענו לשם בזמן חופשת חג המולד.

" הקבוצה שלנו היתה מורכבת מבני נוער יהודים מישראל ומדרום אפריקה, ואלה שהגיעו מדרום אפריקה היו גם הם בצבע עור שחור. עבור הילדים היתומים, לראות מישהו שמתנדב והוא שחור זו דוגמה אישית אמיתית. אין מה לעשות, התפיסה שלהם לגבי 'מזונגו' (אדם לבן; י"פ) שבא להתנדב היא אחרת. זו גם הסיבה שלא קנינו להם מתנות, כדי לא להיתפס כמו מי שמחלקים מתנות ואז עוזבים. בני הנוער משוהם היו מעוררי השתאות. זה מסע עם תנאים לא פשוטים, דוגמת שירותי בול פגיעה בגסט האוס. הם תמכו אחד בשני ונתנו מעצמם הכל עבור היתומים. הם נתנו לי משמעות ומהות למושג תקווה".

 

ללמוד מאותו דף גמרא

תוך כדי ההתנדבות בבית היתומים נסעה הקבוצה לגולת הכותרת של המסע - מפגש עם אנשי הקהילה היהודית אבאיודאיה, המורכבת מחמש קהילות קטנות. 

הקהילה נוסדה לפני כ־100 שנים, על ידי שליט מקומי בשם סמיי קאקונגולו, שהמיר את דתו לנצרות כדי שהבריטים יאפשרו לו לשלוט בשטחים שכבש. בהמשך נטש את הנצרות והתמסר לדת משה. גרסה אחת מספרת שבחר ביהדות במחאה על כך שהבריטים לא אפשרו לו למלוך, ואילו על פי גרסה אחרת הוא למד את מנהגי היהדות מסוחר יהודי שפגש. כך או אחרת, בשיאה מנתה הקהילה היהודית כ־3,000 איש, אך בתקופת שלטונו של אידי אמין סבלה מרדיפות. כיום נאמד המספר בכ־2,000 איש, שנהנים מחופש דת.

בישראל גילו את קהילת האבאיודאיה בתחילת שנות ה־60, והיא אומצה בידי התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב ובארץ. כיום, הן הקונסרבטיבים והן הרפורמים מכירים באנשי הקהילה כיהודים. ראש הקהילה הוא הרב גרשום סיזומו, שלמד יהדות בארה"ב ובישראל והוסמך לרבנות, משמש רב ומוהל ובזמנו הפנוי גם חבר בפרלמנט האוגנדי.

"אנשי הקהילה יהודים מבחירה", מספרת שוורץ, "הם לא טוענים שהם חלק מעשרת השבטים, אבל מדובר בקהילה שלמה שהפכה ליהודית, כולל ברית מילה, כשרות ושמירת שבת. זה כל כך מטורף. מצאנו שם בית כנסת ובית מדרש יפהפה, ואנשים משכילים ואינטליגנטים שמדברים לוגנדית, אנגלית ועברית. השמות שלהם הם שרה ובת שבע, רחל ודינה. כשירדנו מהאוטובוס, במקום הזה שבקצה העולם, הם בירכו אותנו לשלום בעברית ושאלו, 'מה שלומך?'

"בשישי בערב ערכנו קבלת שבת מדהימה, עם מוזיקה וטקס מרגש, כשכל התפילה בעברית כמובן. אני הנחיתי חלק מהתפילה ביחד עם הרב סיזומו ואמרתי דרשה, ותוך כדי אני בוכה ולא מאמינה שזה קורה. נגע בי במיוחד שמדובר בקהילה שוויונית, שבה גם נשים עולות לתורה, אז במקום מסוים הרגשתי בבית". 

איזה שינוי ראית בבני הנוער שהיו במסע?

"נפתח בפניהם עולם שלם והם הפכו בוגרים יותר, וגם מגובשים יותר. אני חושבת שעכשיו הם מודעים יותר לפרופורציות בחיים, כי הם ראו כיצד ילדים, שבמבט חיצוני יש להם חסך גדול, בעצם לא מרגישים זאת והם מאושרים עם מה שיש להם כי הם נולדו למציאות, אחרת לא פחות טובה. זו למידה גדולה בגיל הנעורים. עכשיו אנחנו ממשיכים איתם בפרויקט, ויש להם שנה שלמה שבה הם צריכים לעשות התנדבויות שונות כקבוצה. הם הולכים למשל למועדון של עמותת עמך שמסייעת לניצולי שואה, או לסייע לעובדים זרים בתל אביב".

גם לפני המסע, ואולי אף יותר אחריו, נראה שהרצון בשינוי בוער בה. "הייתי רוצה שהמדינה תעניק לכל אחד את החופש לבחור איך הוא רוצה לעצב את החיים היהודיים שלו: כחילוני, כרפורמי, כקונסרבטיבי או כאורתודוקסי", היא אומרת, "הכל צריך להתאפשר בצורה חוקית, ושלא נצטרך להיאבק על זה כל הזמן.

"פלורליזם יהודי אומר שאין אמת אחת, הרי 70 פנים לתורה. אתה מחזיק באמת אחת, אני מחזיקה באמת אחרת, ושנינו נהיה גדולים יותר אם נכיר אחד את השני. העולם היהודי יהיה רחב יותר אם נשב יחד על אותו דף גמרא. אני רוצה לומר ליהודי החילוני - היהדות היא שלך בדיוק כמו שהיא של היהודי האורתודוקסי, אז קח בעלות על הזהות היהודית שלך.

"גדלתי בתנועת הנוער על המשפט ממסכת אבות 'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה'. אני לא חייבת לתקן את כל העולם, אבל אסור לי לשבת בצד. הייתי שמחה שכולנו נחיה בתחושה הזו". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו