כינון הרפובליקה האסלאמית באיראן, לפני 40 שנה, היה סיפור הצלחה מהפכני וכישלון מודיעיני מהדהד. שירותי הביון המערביים, ובהם המוסד, שבמשך שנים קיימו קשרים הדוקים עם המשטר המלוכני בטהרן, לא השכילו כמעט עד הרגע האחרון להעריך נכונה את עוצמת הסלידה ברחוב מהמשך שלטון השאה.
אפשר לשער שגם השאה עצמו, שנאלץ לעזוב את איראן ב־16 בינואר 1979, וגם האייתוללה חומיני, שחזר לטהרן פחות משבועיים אחר כך משהותו בגלות, לא האמינו שהעניינים יתגלגלו בקצב מהיר כל כך. מקץ חודשיים משובו של חומייני, כבר הצביעו מיליוני איראנים משולהבים במשאל עם בעד החלפת המלוכה במשטר מהפכני אסלאמי.
עוד בנושא:
תקריות אש התחוללו בין כוחות איראניים לצבא רוסיה בסוריה
איראן נגד רוסיה: "מנעו מהסורים להפעיל את ה-S-300"
לא רק חיזבאללה: אלה הזרועות של "תמנון הטרור" האיראני ברחבי המזרח התיכון
חמינאי מודה: "הסנקציות פוגעות באיראן"
חומייני הציע את ההפך המוחלט מן המשטר המלוכני. במקום שלטון חילוני, ברוטאלי, מושחת ומדכא, שמתעלם מזכויות אדם ומתעלל במתנגדים פוליטיים במרתפי הכלא, הוא הבטיח משטר של תחייה אסלאמית, חופש, זכויות אדם, ניקיון כפים ומעל לכל - רווחה כלכלית. במקום להמשיך לשמש "בובה של ארה"ב והציונים", הוא הציג תפיסת עולם שעומדת בסתירה מוחלטת ל"ערכים הנפסדים" של התרבות המערבית. אבל הוא גם לרגע לא הסתיר כי שאיפותיו חורגות הרבה מתחומי איראן. תחת הכותרת של "יצוא המהפכה" הקימה טהרן ב־1982 את חיזבאללה בלבנון כראש החץ ל"שחרור האומה האסלאמית מן הנגע הציוני".
העלאת הסכסוך הישראלי־פלשתיני לראש האג'נדה של המהפכה האיראנית, וההתגייסות לסייע לפלשתינים בכסף ובנשק, לא היו מקריות. חומייני האמין כי הדרך היחידה להפוך את איראן השיעית למנהיגת העולם האסלאמי, היא לחפש מכנה משותף שיוכל לאחד סונים ושיעים תחת דגל אחד, לאמור: העוינות לישראל. איראן הכריזה על יום אלקודס, יום ירושלים, כאירוע שנתי, וערפאת היה האורח הראשון בלשכת חומייני בטהרן.
צעירות חולפות על פני דיוקן של חומייני בטהרן // צילום: רויטרס
אלא שבמהלך 40 שנה התחוור לאזרחי איראן כי בשעה שהאידיאולוגיה הדתית הקיצונית והשמרנית, שהובילו חומייני וממשיך דרכו חמינאי, נותרה על כנה - מהבטחות המהפכה לרפורמות ולשינוי לא נותר דבר. מרבית הרווחים מהכנסות הנפט זרמו לכיסיהם של בכירי האליטה הדתית ובכירי משמרות המהפכה. חלק ניכר מן הכספים הושקע במאמץ לפיתוח נשק גרעיני ובפעילות חתרנות ברחבי העולם הערבי ומחוצה לו, אבל לא הגיע אל השכבות הנמוכות ושכבות הביניים.
גלי מחאה נגד עריצות הדת וסתימת פיות ובעד רפורמות מרחיקות לכת במבנה השלטון, כמו "התנועה הירוקה" ב־2009, דוכאו ביד קשה ולא זכו לתמיכה ולסיוע מבחוץ, למשל, מן הנשיא אובאמה.
דרוש מנהיג
החידוש במחאה לפני כשנה, בעיניים ישראליות, היה שלצד הסיסמה הוותיקה "מוות לדיקטטור" (כלומר, חמינאי), קרא הציבור להפסקת המעורבות האיראנית בסוריה, להפסקת הסיוע לחיזבאללה ולהפניית כל המשאבים להקלת המצוקה הכלכלית. ברשתות החברתיות כתבו צעירים: "ישראל איננה האויב".
נקודת החולשה של הפגנות דצמבר 2017 היתה היעדר הנהגה מובילה ומאחדת, ואולי גם החשש להיכנס לעימות חזיתי עם כוחות הביטחון. אבל באיראן יש כעת דור צעיר, שנולד אחרי המהפכה, שמאס בדת, שרוצה חופש אמיתי, ללא רעלות וללא מגבלות על חופש הביטוי, ומעוניין בפתיחות אל המערב ואל העולם החיצוני.
חומייני חוזר לאיראן לאחר הגלות // צילום: איי.אף.פי
בנקודת זמן כלשהי המסה הקריטית הזו תתפרץ ותנסה להביא לשינוי יסודי בדפוס המשטר. לפי שעה, למרות המשבר הכלכלי, המשטר לא מגלה סימני נכונות לוותר על המעורבות בסוריה שעלתה מיליארדי דולרים, מה שעלול להידרדר לעימות עם ישראל על אדמת סוריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
