זו שעת בוקר מוקדמת בבית הדין הרבני, ואנחנו מלוות לקוחה לדיון בתביעת הגירושין שלה. כבר 20 שנה שהיא חיה עם גבר מתעלל ואלים, וסוף סוף היא אזרה אומץ ונפרדה ממנו. מאז הפרידה עברו יותר משנתיים שבהן שהיא מגיעה שוב ושוב לדיונים, רק כדי לשמוע שלבית הדין אין איך לעזור לה. יותר משנתיים של חוסר אונים, תסכול, חרדה. הדיון מתחיל.
צפו בדעה המצולמת:
אני רוצה להתגרש, היא אומרת מיד.
אבל אני אוהב אותה, אומר הבעל.
אבל היא לא אוהבת אותך, אומר הדיין.
אבל אני אוהב אותה, אומר הבעל. אני לא רוצה לתת לה גט, הוא אומר.
כך זה נמשך קרוב לשעה. ובעצם, כך זה נמשך יותר משנתיים. בית הדין הרבני יכול, וגם זה במקרה הטוב, לאיים, להזהיר, לנזוף, אבל כל זה לא משנה את העובדה שבית הדין בעצם לא יכול לעשות כלום. האדם היחיד שהכל תלוי בו הוא הבעל, והוא – בשלו.
זלזלת בבעל? את אשמה בכך שהרביץ לך
קאט לדיון אחר, הפעם זו תביעת גירושין בבית הדין הרבני הגדול. הדיינים בבית הדין האזורי כבר דחו את התביעה וקבעו שאין מקום לחייב את הבעל בגט. האישה ערערה לבית הדין הגדול והוסיפה גם מידע חדש: מאז שהחליטה להתגרש, בעלה החל לנהוג כלפיה באלימות, ואפילו הוגש נגדו כתב אישום.
ומה אומר בית הדין? במקום לומר שעכשיו, כשהאישה הוכיחה גם אלימות, קל וחומר שיש לחייב את הבעל בגט – בית הדין נותן פרשנות מקורית יותר והגיונית הרבה פחות: האלימות לא רק מוצדקת – היא בעצם באשמת האישה. הרי הבעל לעולם היה מכה אותך אם היא לא היית מרגיזה אותו ומגישה נגדו תביעת גירושין, אומר בית הדין לאישה. הרי ביקשת להתגרש, את לא צריכה להתפלא שהוא עצבני. ובמילים אחרות: לא רק שזו לא סיבה לגט – זה גם מאוד הגיוני שהוא מכה אותך.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
באותו מקרה, הלך בית הדין הגדול בעקבות בית הדין האזורי ודחה את תביעת הגירושין של האישה. "ניתן להעריך בוודאות שהאירוע (האלימות – ע.ש.) אירע בעקבות הגשת תביעת הגירושין והסכסוך שנוצר בעקבותיו, ואלמלא הגשת תביעת הגירושין, יש להניח שהאירוע הנ"ל לא היה מתקיים", נקבע.
נראה שהדברים מדברים בעד עצמם: לא רק שאלימות היא לא בהכרח עילת גירושין כשלעצמה, אם איתרע מזלך ו"עצבנת" את בעלך כמו במקרה של אותה אישה אומללה – האלימות נגדך היא בעצם באשמתך.
אלימות אינה עילה לגירושין, ריח רע דווקא כן
במדינת ישראל של שנת 2019, אישה שרוצה להתגרש לא יכולה לעשות זאת על דעת עצמה בלבד: המקורות היהודיים מכילים רשימה לא סגורה, ולא בהכרח רלוונטית, של "עילות גירושין" שהאישה יכולה לנסות להוכיח בבית הדין. במידה והעילות האלה מתקיימות, בית הדין יכול לכפות בעל לתת גט לאשתו באמצעות מאסר או סנקציות אחרות. בכל מקרה אחר, בית הדין אמנם יכול לצוות, לצעוק או לכעוס – אבל הוא לא יכול להכריח.
ומהן אותן עילות? להלן רשימה חלקית בלבד שההלכה קבעה בעבר: בעל עם ריח רע, בעל שחולה במחלה מדבקת כמו צרעת, בעל אלים בצורה חריגה - ובעל בוגד, רק אם הוא מסכן את האישה בהידבקות באיידס או מחלות מין.
למרבה ההפתעה, בגידה של הגבר מבלי חשש להידבקות במחלה, או אלימות מצדו (אלא אם מדובר באלימות קשה מאוד), אמנם נראות כמו סיבות מאוד הגיוניות ומאוד בסיסיות לסיום הנישואין – אבל מבחינת בית הדין, הן דווקא לא עילות שבהתקיימן יש לכפות את הבעל לתת גט. בית הדין אמנם יכול להתערב במקרים כאלה ו"לחייב" את הבעל לתת גט – אבל להחלטה הזו תהיה משמעות רק אם הבעל יחליט לקיים אותה. וזה – תלוי בו בלבד.
הכותבת היא עורכת דין בארגון מרכז צדק לנשים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו