איך בא לי לחזור בזמן ולהתיישב בשיעור הזה של ד"ר קרולה הילפריך, צמוד צמוד לאותה תלמידה ערבייה. איך מתחשק לי להיות שם באותו רגע שהמדים לא באו לה טוב בעין, לשמוע במו אוזניי את התלונה. שיצביע מי שלא דמיין איך הוא יוצא עליה כמו משוגע.
זה לא רק מרתיח, זה גם עצוב נורא, שקצינה בצה"ל צריכה להתגונן מפני האנשים שעליהם היא מגנה. לעולם לא אצליח להבין את כפיות הטובה. לו היה זה מקרה בודד או חריג, לא הייתי כל כך חרדה, אך לא מדובר בכמה עשבים שוטים, צמחה לנו מתחת לאף גינה שלמה של קוצים.
על המסמך שבו נכתב שישראל מבצעת טבח בפלסטינים ופשעי מלחמה לא רק ד"ר הילפריך חתומה, אלא עשרות אנשי אקדמיה ישראלים, יהודים. הוא נכתב בימי צוק איתן, כשישבנו במקלטים, כשירו טילים על גני ילדים.
רק לפני חודש האוניברסיטה העברית, שזכתה לשם הכי יפה מכולן, ביקשה לשנות את שפת ההוראה במדינה העברית היחידה בעולם - לאנגלית. בבן גוריון יש מרצים שמסבירים שהחטיפה של שליט לגיטימית, שהיציאה למלחמת לבנון לא, וממליצים לעשות חרם כלכלי עולמי על ישראל. לפחות עד שתחדל להיות מדינת אפרטהייד, לדבריהם. בוינגייט סטודנטים נדרשו להוריד את דגל שתלו בחדר כי המכון "מזמין כל אדם באשר הוא", והרשימה עוד ארוכה. וכואבת.
הפוליטיזציה באקדמיה חצתה כבר כל גבול. השמאל הרדיקלי מחזיק בה, במוקד הכוח האחרון שנותר לו, כבת ערובה. בדיוק כמו בתרבות, הוא מנצל את המושג "חופש הביטוי" - להסתה. הוא נהנה מאזור הספר שממשלה לא יכולה להתערב בו, ועושה בו כבשלו.
גם המרצים שלי נהגו להסביר לנו עד כמה הממשלה רעה. הם לא חסכו ביקורת מהשרים כשחיפשו דוגמאות אקטואליות למה שכתוב בספרים. לא היה לי מושג שאני עוברת שטיפת מוח פוליטית, שאני קהל שבוי. הם הרי המורים, עליי פשוט לשנן ולזכור. הם היו אלוהים וכל מה שאמרו – נכון.
לא יודעת איך הייתי מגיבה למרצה שמעדיפה אותי בלי מדים. הגעתי לשיעור לא פעם ישר מהצבא, הייתי נכנסת לכיתה שופני כזה עם הדרגות, מלאת גאווה. מודה שלפעמים גם עליתי על מדים בכוונה, לעשות קצת נחת לסבתא או עוואנתות בשכונה. מפחיד לחשוב שיבוא יום וזו תהיה אי נעימות, או חלילה בושה.
צריך לשים לזה סוף. דרוש מנהיג אמיץ שייכנס לתוך התופת ויעשה שם סדר. שיאכוף את המותר והאסור, שיגן על המרחב של הסטודנטים ועל היכולת שלהם להבחין בין עובדה לדעה. חופש האקדמאי הוא קודם כל להוציא את האקדמיה לחופשי, כי היום היא שבויה.