"שיטת קדימה" של בנט ושקד

כמה מהלכים שהתרחשו בסוף השבוע שעבר, לימדו ש"מפלגת הימין החדש" אולי הוקמה בחטא 

התפלגות איילת שקד ונפתלי בנט מהבית היהודי, והקמת מפלגת "הימין החדש", הזכירה לי אפיזודה קטנה מהימים הסוערים שלפני הסיבוב השני המכריע על ראשות עיריית ירושלים. לאחר שכתבתי שתמיכת הבית היהודי במשה ליאון היא בגידה בתושבי ירושלים, ניסתה איילת שקד, בתקיפות רבה צריך לומר, לבדל אותה ואת בנט מהבית היהודי. בירושלים, בירושלים כמובן.

שקד טענה ברוגז כי התמיכה בליאון היתה החלטה מקומית של סניף הבית היהודי בעיר, ולנפתלי בנט ולה אין שום קשר אליה. עכשיו נראית הטענה ההיא של שקד מובנת יותר: הם רוצים את עופר ברקוביץ במפלגתם החדשה. חבל שלא אמרו זאת ברגע האמת, ואז אולי ברקוביץ היה עומד היום בראש העיר ירושלים. 

יש בריצה הנפרדת של בנט ושקד כמה תופעות מעניינות. הראשונה, ואולי החשובה ביותר, זו אולי ההתמודדות הראשונה נגד בנימין נתניהו - מאז ניסיונותיו הקיקיוניים של משה פייגלין. השניים מתכוננים למאבק הירושה על היום שאחרי נתניהו. הם עשו זאת בתיאום עם כמה מראשי הבית היהודי שנשארו בבסיס העורפי, כלומר בבייס של הימין הדתי, מתוך הסכמה והבנה למהלך. 

בנט ושקד לקחו איתם כמה מעורכי העיתונים הגדולים בימין הדתי, כמלווים צמודים לפגישות מכריעות במגזר הפוליטי־דתי. "ביום חמישי הוזמנתי לשיחת OFF אינטימית עם בכירים פוליטיים ומצאתי את עצמי בתוך רב־שיח", צייץ חגי סגל. "היצר העיתונאי לא נתן לי לנטוש בעוד מועד את המפגש המרתק, כפי שכנראה הייתי צריך לעשות. אגב, הסתייגתי שם באופן צלול מפירוק מפלגות על ידי מנהיגיהן".

אלו מהלכים שמותירים תחושה כי הולדת "מפלגת הימין החדש" היתה בחטא. איילת שקד נחשבת על ידי רבים כמועמדת טובה לראשות הממשלה בעתיד. השאלה תמיד היתה, כיצד? עכשיו קיבלנו את התשובה. הדרך של שקד או של בנט לפסגה תהיה לפי שיטת מפלגת "קדימה", שחוללה מפץ בימין ובשמאל ומינפה שני ראשי ממשלה ואחת שכמעט היתה כזו. 

הבעיה עם קדימה מוכרת היטב לבוחרי הימין. הליכוד בקושי התאושש, אך בטווח הארוך קדימה שברה את חוט השדרה של השמאל. הגירושים המכוערים בין אבי גבאי לציפי לבני הם רק המערכון האחרון באופרטה מגוחכת. 

 

רעננה פינת חוות השקמים

נפתלי בנט, ולא בפעם הראשונה, מצטייר כתואם אריק שרון - פוליטית אבל גם ביטחונית

כשרים, נפתלי בנט ואיילת שקד הוכיחו כושר ביצוע. שקד מצליחה לחולל שינויים באחת המערכות הבעייתיות במדינת ישראל, ומאתגרת בצורה משכנעת את בית המשפט העליון. היא הצליחה במידה כלשהי לחולל תפנית בהרכב השופטים, אך הפקידה דינה זילבר עדיין חזקה ממנה. 

יש הבדל תהומי בין שקד לבין ציפי לבני, למשל, שנכנסה לשיתוק במאמציה להכניס דמויות כמו רות גביזון לבית המשפט העליון ולא הצליחה להשפיע - משום שלא היה לה חזון, ומשום שאין לה יכולת מיקוח והיא נתקעת תמיד בעמדת המוצא שלה.

בנט מוערך גם על ידי כמה משרי הליכוד, כמי שהוכיח יכולת לקדם את מערכת החינוך ולחולל שינוי בהישגי התלמידים. זה שנה וחצי לפחות הוא רואה את מלאכתו במשרד כעשויה ופניו אל תיק הביטחון. 

בניגוד לדימוי שהתקשורת בנתה לו, כאילו הוא תואם נתניהו, האמת היא שמהלך ההתנתקות שלו ושל שקד מהבית היהודי מדגיש דווקא את דמיונו של בנט לאריק שרון, ולא רק בהפניית העורף לבוחריו על ידי הקמת גוף שמייצג פוליטיקה של זהות - "ימין". זה כמובן משאיר לליכוד ולנתניהו את המשבצת החשובה בהרבה של "מדיניות לאומית אמיתית". 

לא כל מה שהולך כמו ימני, מדבר כמו ימני ונראה כמו ימני - הוא גם לאומי. לעיתים קרובות "הימני" מחביא מאחוריו "מגזרי". 

הממד הנוסף, החשוב יותר, הוא בתפיסת הביטחון הלאומי ובהתנהגות הפוליטית. אריק שרון היה מוגבל בחזון המדיני שלו, בתפיסת הכלכלה וכך הלאה. הוא ראה את "הביטחון" כמתגלם בצה"ל תוקפני ולוחם, קפלי קרקע, גבעות שולטות וכדומה. זו תפיסה חד־ממדית, שבנט, ככל שאנחנו יודעים עליו, אף הוא לוקה בה. 

עם זאת, בנט מבטא לאחרונה חוסר אמון בפעילות קרקעית, ונוטה להציע מהלכי הכרעה של פעילות אווירית נטו. בהבנת השטח בעימותים עם הפלשתינים, הוא הוכיח שהוא יודע על מה הוא מדבר בהשוואה לכוכב הבא, רא"ל (מיל') בני גנץ, ולכוכב לשעבר בוגי יעלון.

 

נדנדת הציונות הדתית

האם המהלך של "הימין החדש" נועד לחבירה עתידית לליכוד? הדנ"א הליכודי דוחה מהלכים כאלה, וליברמן הוא רק דוגמה אחת

המהלך של איילת ובנט לא התרחש כאקט של יועץ אסטרטגי בנוסח קלוגהאפט או איל ארד. זה מהלך היפרדות שבנט בישל כבר הרבה זמן. לפי אנשים הבקיאים מאחורי הקלעים של ההתנתקות הימנית החדשה, שקד לא התלהבה מהמהלך. היא היססה במשך זמן רב. 

משקיפי ימין סבורים, שמדובר במהלך התחלתי שבשלב מאוחר יותר יביא לחבירה של מפלגת הימין החדשה עם הליכוד, מה שיאפשר לבנט או לשקד להתמודד על הנהגת הליכוד מול הטוענים לכתר אחרי עידן נתניהו. תזכורת: נתניהו בונה עד תשפ"ג. 

זמן קצר אחרי הבחירות האחרונות ב־2015, בנט דיבר בשיחה סגורה על מהלך של חיבור כוחות בימין. הוא הזכיר בהקשר זה את המהלך שעשה מנחם בגין ב־1965, כאשר צירף את המפלגה הליברלית לחירות והקים את גח"ל. 

אנשים שנכחו באותה שיחה תהו לאיזה כוח הוא מתכוון לחבור. הליברלים נחשבו למפלגת מרכז ובזמנו זה העניק לחירות את העוגן הנוסף למשיכת בוחרים שאינם מהימין המסורתי דאז. ההשערה היתה שבנט אולי מתכוון אפילו לחבירה כלשהי עם יש עתיד של לפיד; הרי הם הלכו כברת דרך יחד בקדנציה של נוני מוזס, בין 2013 ל־2015.

ליברמן היה שם לפניהם בתכנון הזה, אבל הדנ"א של הליכוד דוחה מהלכים שכאלה.

פרופ' אשר כהן, שחקר את מאגרי המצביעים של הימין, וירד עד לרמת הקלפי הבודדת בהרבה מאוד יישובים בפריפריה ובשכונות (ראו טורו בעמ' 06), מצביע על מצב שהתקבע זה עשור ובייחוד בשש־שבע השנים האחרונות: אם הליכוד צועד על כמיליון מצביעים, יש עוד כמיליון מצביעי ימין. הם אינם מצביעים לליכוד. למה? מדובר במצביעים חילונים. אפשר לקרוא להם המיליון האבוד. 

הסיבה שאינם מצביעים לליכוד היא עניין של השערה: זו התוצאה הפוליטית של קמפיין החקירות והתקשורת נגד בני הזוג נתניהו, שנמשך מאז הבחירות ב־1996. הוא קיבל תאוצה לפני שנתיים וחצי עם הפיכתם של "תחקירים" עיתונאיים לתיקי חקירה פליליים. התופעה הזאת שמה תקרה על הליכוד, כיוון שפוטנציאלית הוא היה יכול למשוך לא רק מצביעי ימין נוספים - אלא גם הרבה מצביעי מרכז ולהסתובב סביב ה־40 מנדטים ויותר.

רבים ממצביעי הימין הדתי המסורתיים, לא אוהבים את המהלך של בנט ושקד. הם עלולים להתנדנד בין מפלגת הימין החדש לבית היהודי המקורי עד אל מאחורי הפרגוד. מאידך, בימין רואים צד חיובי בהיפרדות - הם שם, אנחנו כאן - בכך שהבית היהודי יוכל עכשיו לחבור לאלי ישי ולספוח אליו מאגר לא מבוטל של מצביעי ימין קיצוני שהפעם - לא ילך לאיבוד. 

בנוסף, בנט ושקד ישחקו מאוד את התמיכה בכחלון ובליברמן. רסיסי מפלגות ימין עלולים לגרום לאובדן כעשרה מנדטים; חלק מהמצביעים הללו יעדיפו להצביע לליכוד - ולא להסתכן בהצבעה למפלגה מתנדנדת.

 

"השעה כידוע מאוחרת"

עמוס עוז קרא למרד של הציביליזציה היהודית החדשה, אך ממשיכיו הסיטו את המרד הזה לתרבות של שלילה עצמית 

עמוס עוז גילם בדמותו אחדות בין הנפשי, הספרותי והפוליטי. מי שרוצה להבין את הסוגיה, ממש חייב לשים יד על הספר החשוב ביותר שיצא לאחרונה, "גונבים את הבשורה", קובץ מסותיו של מרדכי שלו. שלו מוכיח שעמדתו הפוליטית המתפתחת לאורך השנים, מקורה בתלאובות ילדותו והתאבדותה של אמו פניה.

מייד אחרי ששת הימים, עם "שיח לוחמים" ואחרים, עוז כבר דיבר על "צדק מול צדק". אבל היתה לו הערצה סמויה למשה שמיר, שעשה מהלך הפוך משלו - ימינה. שמיר הוזמן לדבר בקבוצת חולדה, ועמוס עוז שלח לו גלויה (21.01.1969), שבה ביקש להיפגש איתו.

חיוניותו של עמוס עוז התבטאה בכך, שבמקביל לפוליטיקה שלו הוא לא זנח את ניגונו לשווא // צילום: אריק סולטן

מצאתי את הגלויה בזמנו בארכיון קיפ באונ' תל אביב, באוסף משה שמיר. "אם תרצה... נוכל לנסות לשוחח בינינו, שיחה שהיא אולי מתבקשת. נזהרתי וכתבתי: לנסות לשוחח, מפני החשש שנישאר בתחום חילופי־דברים ולא נגיע לכלל שיחה. כזאת אירעה לי באחרונה עם אחדים מחבריך־לדעה. ואולי יש ערך אף לחילופי־דברים". 

עוז העיר על ספרו של שמיר "חיי עם ישמעאל", שיצא בסוף 68': "כמו תשדורת ממרחקים גדולים למרחוק קינאתי בכוחך להיות אופטימי, בכוחך להעמיד טיעון נחרץ, מעוגל ומתלכד קו לקו. ואני מודה: לרגע הרהרתי... באפשרויות ההדברות שבין תנופתך הבריאה לבין ספקותיי... שאולי אינן נובעות מקרן הבריאות הפנימית... ואולי הפרש של עשרים וכמה שנות ביוגרפיה ארצישראלית גרם למחלוקת... להתראות, עמוס".

ספקותיו ומועקותיו הפכו אצלו כעבור יותר מעשור לקריאה למרוד. זה מארס 1980, מותו של יגאל אלון קרע צוהר שמתוכו השתקפה תמונת עולמו של עוז, בדברים שנשא ביום השבעה בכינוס באפעל. הוא ייחס ליגאל של מחרת מלחמת השחרור כוח "לחולל מרד שיכול היה לסחוף אחריו את מיטב הנוער. והוא הבליג והתאפק מלעשות את הדבר המפתה הזה. את הדבר הקורץ הזה".

אחר כך קפץ עוז לשנים שאחרי המהפך שהעלה את בגין לשלטון. "מצד שני", אמר עוז לקהלו, "לא אהסס לומר, כי בשנים האחרונות אלה השנים הרעות. שנות דעיכת החלום ועיוותו. אולי חייב היה יגאל אלון לקרוא למרד, ולו גם במתי מעט, ולו גם בלי ניצחונות מובטחים... אולי היה עליו לומר: עד כאן... יגאל נער החלומות הגיע עד הקו הזה ולא חצה אותו".

עוז ביטא את התפיסה שארץ ישראל העובדת היא "ציביליזציה יהודית חדשה... היצירה הקולקטיבית היפה ביותר של העם היהודי". וכל מה שמסביב, זה שאריות של "אטביזמים מהגולה", רוויזיוניזם סהרורי, דת מאובנת, בורגנות קטנונית ובעלאבתית. "מי שהיה ביום ראשון בגשם הסוחף בלוויה בגינוסר, ודאי יודע מהי הציביליזציה הזאת שאני מדבר עליה... איך התבוננו שם מהצד כל המשלחות הזרות... שעמדו שם תמהות כמתבוננות באיזה שבט מוזר - נספחים צבאיים, משלחת הליכוד המעונבת והמעומלנת - כמו צופים זרים בשבט שסוד כוחו נבצר מהבין להם, מוזר וזר להם".

"אתם רשאים לקבל את הדברים כמעט כקריאה למרד. אני לא מתכוון למהלך פוליטי זה או שכנגד זה. אינני מבין בחכמת תכסיסים. אני מתכוון לקריאה למרד במובן העמוק ביותר של המלה מרד: אנחנו כאן. אנחנו אנחנו, אנחנו יודעים מי אנחנו מעבר לכל המחלוקות שבעולם... מעכשיו עלינו האחריות, והשעה כידוע מאוחרת מאוד". (אני מודה ליהודה שלם שמצא את הטקסט בארכיון)

בהתחשב בכך שהדבר הדרמטי ביותר שקרה בסמיכות כלשהי לימי ראשית 1980 הוא חתימת השלום עם מצרים, יכול אדם מהיישוב לשאול את עצמו - על איזה "מרד" עמוס עוז מדבר? הציביליזציה העובדת הסוציאליסטית שהוא דיבר עליה, כבר התפוגגה בשנים שחלפו. אבל המרד התפתח לתרבות של שלילה עצמית ניהיליסטית, שמרדכי שלו כינה אפילו "התאבדותית". 

חיוניותו של עמוס עוז התבטאה בכך, שבמקביל לפוליטיקה שלו הוא לא זנח את ניגונו לשווא. הוא המשיך במלאכת היצירה והכתיבה, ועוד הוסיף בעשור האחרון לחייו קומות נוספות לבניין. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו