הדף החדש של האסירים

רק אחרי שחגג יום הולדת 18, בין כותלי בית הכלא, למד לקרוא ולכתוב. המורה שלו היה העבריין שמעיה אנג'ל, שריצה מאסר לצידו. הספרים גרמו לו להאמין בסיכוייו להשתקם, וכיום למילה הכתובה יש בעיניו עוצמה רבה, במיוחד אחרי 23 שנות מאסר במצטבר (וצפויות לו שנים ארוכות נוספות). בדור שלא מרים את העיניים מהסמארטפון ומצטיין בהעלאת סטורי לאינסטגרם, דווקא ראש ארגון הפשע יצחק אברג'יל הצליח, בלי שהתכוון, לעשות יחסי ציבור מבריקים לעולם הספר.

זה קרה לפני כשבועיים, כשהעיד בפרשה 512 וסיפר איך אחרי למידת קרוא וכתוב, השלב הבא היה לצלול אל תוך הקלאסיקות. "כשקראתי את 'כמעיין המתגבר' בכלא, זה עשה לי סדק בחיים", גילה, "זה נתן לי סטירה שגדלתי ועשיתי פשע כל החיים. שכל החיים שלי היו בועה של פשע, בור ועם הארץ לעולם הנורמטיבי. הספר הזה נתן לי להבין שיש לי חור בתפיסת העולם שלי. כשקראתי את 'האדם מחפש משמעות', הוא נתן לי להבין שאתה צריך להגיד שקשה לך. כשקראתי את 'מרד הנפילים', הסדק הפך לתהום. האמון שלי בתפיסת העולם שהיתה לי - השתנה. לא השתקמתי. הספרים האלה נתנו לי להבין שאני יכול לשקם את עצמי. לקחו אותי לתוכנית של דן שילון, אבל לא לקחו אותי לתוכנית שיקום".

המונולוג המפתיע הזה מעורר סקרנות רבה: אילו הרגלי קריאה יש לאסירים בכלא? מה הקריאה מעניקה להם? בשירות בתי הסוהר אפשרו ל"ישראל השבוע" הצצה נדירה מאחורי הסורגים, כדי לקבל תשובות לשאלות האלה. גילינו, בין השאר, ששיחה אינטלגנטית על ספרים תסיט את תשומת הלב מהסרבל הכתום של מי שמרצה מאסרי עולם; שספר ביד עוזר לשדרג את מעמדך בעיני האסירים האחרים; ושכדי להשיג כרטיס כניסה ל"קליקת האסירים הקוראים" היוקרתית, לא יספיקו קשרים ענפים או חיוך - אלא רק קילומטראז' של קריאה מאומצת.

"ספר ביד הוא סמל סטטוס"

"הרוב המוחץ כאן קורא ספרי מתח. 99 אחוזים, אם אני צריך להעריך. אני דווקא מתעקש להיות באחוז האחד", משתף אותנו האסיר דן (כל שמות האסירים בכתבה בדויים), "אני בורח מסגנון הספרים הזה כי יש בזה יותר מדי אלימות, ועבדתי על עצמי להתרחק ממנה. לקרוא על רצח ופשעים זה סקסי מאוד בעיני הרבה אסירים. פה היצר הזה מדוכא אצלנו, אז הכי הגיוני לקבל אותו מהספרים". 

שיחות עם אסירים אחרים ואנשי שב"ס מעלות שהוא מדייק: בסוגת המתח, האסירים אוהבים מאוד לקרוא את רם אורן, הרלן קובן, ג'ון גרישם ודיוויד באלדאצ'י; אבל הם לא מגבילים את עצמם למותחנים בלבד, ויוכי ברנדס וג'וג'ו מויס מככבות אף הן ברשימות הקריאה שלהם. גם ביוגרפיות, במיוחד של רמטכ"לים לשעבר כאהוד ברק ויצחק רבין, זוכות לפופולריות רבה. 

את דן, שכבר 12 שנים מרצה מאסר בבתי סוהר שונים ברחבי הארץ, אנחנו פוגשים בכלא איילון הסמוך לרמלה וללוד. כאן כלואים האסירים המסוכנים ביותר, שעליהם נגזרו עונשי מאסר ממושכים במיוחד. אנחנו מתיישבים לשיחה בספריית הכלא, ובמהרה הוא גלוי בפנינו כספר פתוח. 

"כשאתה צעיר אתה לא בעניין של קריאה", הוא אומר, "מעניין אותך לחיות מהר, לחוות תוצאות מיידיות ולבלות. את הספרים גיליתי רק בכלא, והם הגיעו אלי כמשהו של התבגרות. ברור שזה קרה, כי כאן יש לי זמן לקרוא, דבר שלא היה לי בחוץ; אבל זו בעיקר דרך לתווך את הבחוץ אלינו, האנשים שכלואים בפנים. 

"בכלא יש קליקה של קוראי הספרים. אסירים מעריכים השכלה ומעריכים ידע. ספר ביד הוא סמל סטטוס פה, ומכבדים את מי שמסתובב איתם. עוד יתרון גדול בספרים בכלא הוא שזה פרטנר ללא תנאים. לא דורש, לא שופט. הוא שם מתי שאתה רוצה, ואתה זה שבוחר בו". 

בשלב מסוים בשיחה מבקש דן, שבעברו שימש אסיר ספרן בכלא רימונים, להתוודות. "את לא מבינה איזה כיף לי לשבת עם מישהו מבחוץ ולדבר איתו על משהו אחר, משהו אינטלקטואלי, מעבר ליומיום פה. זה מעלה את הדימוי שלי בעיני עצמי. זה גורם לי להרגיש נורמלי".

"תביני", הוא ממשיך, "אני יושב פה כבר שנים יום־יום, כלוא בסרבל כתום שאומר עלי את מה שהוא אומר, וזה ממש מרתיע אותי להיפגש עם אזרחים, בטח שעם בחורה. הבושה הפנימית הזו שיש בי - אף פעם לא חשבתי שאגיע לכאן, וצריך לטלטל אותי חזק בשביל להזכיר לי שזה לא חלום רע או סרט נורא. לשבת ולדבר עם אזרח מבחוץ שיחה אינטליגנטית, שכל כך חסרה לי פה, בזכות זה שאני קורא וידען בספרים, גורם לחוסר נוחות להתפורר. אני כל כך מתגעגע לשיחות האלה של הבחוץ, לשיחות שמאתגרות אותי. פה אין לי אפשרות לעשות את זה. אני עושה את השיחות האלה רק מול הספרים".  

בבתי הסוהר במדינת ישראל מופעלות 22 ספריות, שמחזיקות כ־45 אלף ספרים בעברית, בערבית, באנגלית וברוסית. בשבוע מתקיימות כ־1,000 השאלות ספרים בממוצע. השאלת הספרים נעשית בלוח זמנים קבוע שמתפרסם מראש, בסיועו של ספרן, שהוא לרוב אסיר בעצמו. הספריות מחולקות לשלושה מדורים עיקריים: ספרי קריאה, ספרי עיון וספרי לימוד. בבתי סוהר שבהם אסירים אינם מורשים לצאת מהאגף בשל סיבות ביטחוניות, מתנהלות ספריות ניידות. 

"כשקראתי את 'כמעיין המתגבר' בכלא, זה עשה לי סדק בחיים". אברג'יל / צילום: גדעון מרקוביץ

"הקריאה בין כותלי הכלא היא חלופה לשממה רוחנית", מספר ל"ישראל השבוע" גונדר בדימוס אייל גובר, לשעבר ראש אגף האסיר בשב"ס ומפקד כלא איילון, "יש לארגון אינטרס שהאסירים יהיו במרכזי החינוך כמה שיותר, ושם הספרים זמינים עבורם". 

רב כלאי שולי מרקו ששון, המשרתת כראש תחום חינוך בבית מעצר ניצן אשר בכלא איילון, מאמינה גם היא בכוחם של הספרים ללמד - ולשקם. "מגיעים אלינו אסירים שלא יודעים את האלף־בית", היא אומרת, "כך שכבר בשלב המעצר אנחנו מפגישים אותם עם השפה דרך ספרים, וזו למעשה חלק מההכנה שלהם לכניסה לכלא. באמצעות הספרים הם מקבלים שפיות במקום של אי שפיות". 

מסתורי הקוראן הנעלם 

ולפעמים עצם המפגש עם הספרים בין כותלי הכלא מוליד רגעים ספרותיים משהו, אולי בהשפעת ספרי המתח החביבים על האסירים. לפני עשור התגלגל לספרייה בכלא רימונים עותק של הקוראן בעברית, והפך לשיחת היום. "היתה עלייה לרגל לספרייה. כולם באו לראות", מספר ל"ישראל השבוע" האסיר דניאל (שם בדוי), "היתה תחושה שהרבה אסירים יהודים מתעניינים מאוד במה שכתוב בו. גם היתה סקרנות למה מישהו ירצה לתרגם ספר ערבי שיקר למוסלמים דווקא לעברית. תתפלאו לגלות, אבל בכלא יש את הדו־קיום הכי מוצלח, יותר מבכל מקום במדינת ישראל". 

בחלוף תקופה קצרה מאוד, ולאחר שנוצרה רשימת המתנה של אסירים המעוניינים לשאול אותו מהספרייה, הקוראן המתורגם לעברית פשוט נעלם. "אני לא פוסל אפשרות שהעלימו אותו בכוונה", אומר דניאל, "היה פה דיבור שאסור שיהיה קוראן לא בערבית. בהחלט תעלומה". גם יותם, אסיר ידען וכריזמטי המרצה מאסר עולם, מוצא בספרים שבספרייה עולם ומלואו - או כלשונו, "דרור למחשבה". אבל במקום קוראן מתורגם לעברית, הוא מעדיף את התנ"ך. "זה הספר המבריק ביותר, שנותן לי כלים להתמודד עם החיים ומראה לי את האור בקצה המנהרה. אין סתם סיפור בתנ"ך. אין! בריאת העולם, מכירת יוסף. פשוט מדהים". 

הוא מעיד שלפני ריצוי מאסרו טייל "בחצי עולם". את הטיולים בחצי השני, שכנראה כבר לא יוכל לבצע, הוא מגשים דרך ספרי טיולים. אף שבכלא מאפשרים לו לצפות בטלוויזיה לעיתים, לדבריו "אין מה לראות. אין רמה בטלוויזיה, זה פשוט מתסכל, אז אני קורא שלושה ספרים במקביל, שמוציאים אותי מחשבתית מהכלא ונותנים לי כוח".

"רק אחרי שהתחלתי להרצות בכלא לאסירים אחרים, בין השאר על ספרים, חזר לי החיוך. אני יודע שאסירים אחרים מסתכלים עלי ושואלים את עצמם איך מי ששפוט למאסר עולם יכול לחייך, אבל אני מרגיש שיש לי יכולות להעביר ידע הלאה ואני לא יכול שלא לחייך מזה. אין כמו המילה הכתובה. אמרו לי מה גזר הדין שלי, אבל כשקראתי אותו שחור על גבי לבן, פתאום היתה לזה משמעות אחרת וכבדה בהרבה". 

משפט אחד ביום 

אצל אלי, אסיר צווארון לבן, החיבה לספרים מופיעה כבר בזיכרון ילדות מגיל 5. "אבא שלי לקח אותי לכיכר מלכי ישראל ליריד הספר. הוא אהב ספרים מאוד וראה בהם מעין צעצועים. אני זוכר שהייתי קטן והספרים נראו לי גבוהים מאוד, אבל בעיקר אני זוכר שהתעניינתי במונדיאל ששודר ברמקולים". 

כבר כמה שנים שהוא מרצה עונש מאסר ומשמש ספרן בבית המעצר ניצן. "באזרחות הייתי קונה המון ספרים ובכלל לא קורא אותם. אין זמן. החיים מלאים בקריירה ובמשפחה, לא מגיעים לזה בכלל. אבל מייד כשהגעתי הנה שולי קצינת החינוך פנתה אלי בעניין התפקיד. היא התפרצה לדלת פתוחה, כי רציתי להיות משמעותי כאן ולא רק לקבור את הראש בכרית". רב כלאי שולי מרקו ששון זיהתה מייד שמדובר באיש העולם הגדול. "יש לו הרבה שנות לימוד, הרבה מוטיבציה. הכלא נתן לו את ההזדמנות, אבל העבודה הנהדרת היא שלו". 

אלי חי, נושם וחולם את הספרייה. לא פעם האסירים שנכנסים אליה מספרים לו שלא קראו ספר מימיהם.  היכולת לספק להם המלצות קריאה מעניקה לו תחושת ביטחון גדולה, מהסוג שקשה להשיג במקום כמו זה. "הילדים שלי גאים שאני פה בתפקיד. בזכות הספרייה התקופה הקשה עוברת קצת יותר מהר. היו ימים שעברו לי רק בזכות הספרים, הם נותנים לי הזדמנות".

הוא הציב לעצמו מטרה: לשלוף משפטי מפתח ומוסרי השכל מכל ספר שהוא קורא. "הספר 'מי הזיז את הגבינה שלי', למשל, מלמד על צורך לשינוי וליהנות מהדרך. כל האסירים עושים שינוי, ולכן הספר משמעותי בעינינו. אבל המשפט הכי חזק הוא מ'חצוצרה בוואדי' של סמי מיכאל, שמתחבר אלי ואל כל האסירים: 'החרא של היום, זה הדשן של מחר'. תחשבו כמה זה נכון". •

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו