ההשפעה של הבמאי זאק סניידר על סרטי גיבורי העל של המאה ה־21 עצומה, ואינה מוטלת בספק. בכל זאת, האיש ביים את "300", "השומרים", "סאקר פאנץ'", "איש הפלדה", "באטמן נגד סופרמן" ואת "ליגת הצדק", והיה בורג מרכזי בלא מעט סרטים נוספים (כמו "יחידת המתאבדים" ו"וונדר וומן", לדוגמה).
אך כפי ש"אקוומן" מוכיח, ההשתחררות מאחיזתו של סניידר היא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות ליקום הקולנועי של DC. כי סוף־סוף החבר'ה המסכנים האלה - שחוטפים בראש ממארוול מאז שכריסטופר נולאן סיים עם טרילוגיית באטמן שלו - יכולים לחשב מסלול מחדש ולהפסיק להיות כל כך כבדים, קודרים וחסרי הומור.
אין בכך לומר ש"אקוומן" הוא יצירת מופת, אבל צופים בגיל מסוים (בין אם ביולוגי ובין אם מנטלי) יאהבו אותו מאוד - בעיקר מפני שהוא אווילי ואינפנטילי ברמות, ומפני שהוא מחויב לאווילות האינפנטילית שלו באלף אחוזים. עם זאת, גם צופים בוגרים יותר ייאלצו לצחקק מתחת לשפם שלהם ולהודות שמדובר בצעד קטן לכיוון הנכון.
העלילה הדחוסה מגוללת את סיפור המוצא של אקוומן, בן אטלנטיס (שמגולם בידי ג'ייסון מומואה השרירי, המקועקע והכמעט כריזמטי), ושולחת אותו להילחם נגד שני אויבים מסוכנים שמאחדים כוחות. הראשון הוא פיראט זועם שמאשים את אקוומן במות אביו (שהיה פיראט גם הוא). השני הוא מלך אטלנטיס (ואחיו למחצה של אקוומן) שזומם לפתוח במלחמה נגד בני האדם ולהרוג מיליוני חפים מפשע.
בין לבין, אקוומן שלנו מדבר עם דגים, שותה כמה ליטרים של בירה מהחבית, מרים צוללת גרעינית באוויר, וחובר לנסיכה אטלנטית ג'ינג'ית (אמבר הרד) כדי לחפש אחר קלשון קסום ורב עוצמה, שיסייע לו להביס את המלך המרושע ולתפוס את מקומו על הכס.
ג'יימס וואן, שביים, אינו לוקח סיכונים מיותרים. הוא ממלא את המסך בחומרי גלם שיכולים להספיק לחמישה סרטים לפחות, ובין השאר תוכלו למצוא כאן השפעות בולטות של "ת'ור", "ספלאש", "בת הים הקטנה", "הפנתר השחור", "אווטאר" ועוד. בתוך כך, "אקוומן" מחפה על חוסר המקוריות שלו בעזרת הרבה זיעה ועבודה קשה, והתוצאה המושקעת, המטופשת והמעוצבת לעילא אף פעם אינה משעממת או מביכה מדי.
מי שמסייעים לוואן להשיג את מטרותיו הצנועות הם השחקנים השונים, שמלבד מומואה והרד כוללים גם את ניקול קידמן (שמגישה הופעה היסטרית בתור אמו של אקוומן), את פטריק ווילסון (בתור המלך המרושע) ואת ווילם דפו (שמגלם את המנטור האצילי של גיבורנו).
ברגעיו הטובים, "אקוומן" מזכיר את סרטיו הטראשיים והמבדרים של סטיבן סומרס ("המומיה", "שוכני המצולות"), וברגעיו הטובים פחות, הוא עדיין מצליח להיות ביזארי, מופרך ומגוחך מספיק כדי שזה לא יפריע יותר מדי. בכלל, בין ניקול קידמן, סוסי הים הזרחניים, הקרבות התת־ימיים והתמנון הענק שמנגן על התופים, לא יהיה לכם יותר מדי זמן לשאול את עצמכם אם "אקוומן" הוא סרט טוב או לא - אתם תהיו עסוקים בלשאול את עצמכם "מה לעזאזל קורה כאן?!". וגם זה סוג של ניצחון, אני מניח.
"אקוומן", ארה"ב 2018
ציון: 6
• וונדר וומן ומלכת הקרח נפגשו בת"א
• מראה שחורה: גימיק או גאונות?