קצת מתי כספי, קצת זהר ארגוב

צילום: אריאל עפרון // לירון עמרם

את הופעת ההשקה של "חלום ישן" פתחו לירון עמרם והלהקה המתוגברת שלו עם הקטע האינסטרומנטלי, שגם פותח את האלבום, "מדיין". עמרם, חמוש בגיטרה החשמלית, מוביל את הקהל כבר בפתיחה אל מקום חדש-ישן שכבר לא קיים ואולי הוא סוג של אוטופיה מוזיקלית ותרבותית אליה הוא מכוון. שני תותחי גיטרה כבדים מהדהדים היטב ברוחם בקטע הפותח: יהודה קיסר ואריס סאן, ולשניהם תהיה נוכחות חשובה במערכות הבאות של ההופעה.

גרוב לייב במינון מדויק. לירון עמרם בבארבי // צילום: אריאל עפרון

השקת האלבום המדובר והמסוקר של עמרם, בנו של הזמר וחוקר יהדות תימן אהרן עמרם, היא לא עניין של מה בכך. "חמש שנים חיכיתי לרגע הזה", הצהיר הזמר כבר בתחילת המופע, כשהוא יודע היטב שאחרי הפוקוס הרב והתשבחות שקיבל האלבום, כל הזרקורים יופנו לאופן שבו הוא יתורגם לבמה. את האלבום, אגב, הקליט עמרם כמעט לבדו, באינטימיות של האולפן, כשהוא רוקח בתבונה מוקפדת עולם צלילים שלם וייחודי, או כמו שהוא הגדיר זאת "קצת מתי כספי, קצת זהר ארגוב". בהתחשב בכישרון הגדול שלו, לא מאוד מפתיע לומר שהמעבר מהאולפן לבמה עלה יפה ואף מעבר לכך. על אף שאת האלבום הקליט כמעט לבדו, עמרם, יחד עם חמישה נגנים משובחים, הצליחו לשחזר את הסינתזה הייחודית של "חלום ישן" ולהעניק לו גם גרוב לייב במינון מדויק.

כתגבורת ראשונה למופע ההשקה הזמין עמרם לבמה את יהודה קיסר עצמו, שבנוכחותו הצנועה הנצחית מפרגן מיד לשני הדורות של בני המשפחה: "הופעתי עם אהרן עמרם על הבמות לפני 50 שנה ועכשיו זה כיף גדול לנגן עם בנו". באופן כמעט מתבקש, השניים ביצעו יחד את "גלבי", הלהיט הגדול שכתב עמרם האב וחשף את השירה התימנית, על גלגוליה השונים, לעולם כולו, בעזרתה הנדיבה של עפרה חזה כמובן.

הרוק המקורי של עמרם נמהל בטבעיות בשירה תימנית, כשאת הגיטרה הוא מחליף מדי פעם בתוף הפח המסורתי, חלק אינטגרלי בצליל שהוא יוצר. זה אולי ההיגד המשמעותי ביותר של הערב כולו: הכל גר בכפיפה אחת, יצירתית ומקורית. עמרם מתייצב כנציג צעיר ובולט לעידן הנוכחי, שמדייק עוד שכבה במוזיקה ה"ישראלית". זה לא רוק אמריקאי בעברית, זה לא פולקלור עדתי קופא על שמריו, זה לא קישוט אוריינטלי מתחנף. זה עמוק מזה, זה שואב את הכוח שלו מכל אלה ועף קדימה למקום חדש משלו.

חלק אינטגרלי בצליל שהוא יוצר. עמרם ותוף הפח // צילום: אריאל עפרון

ההתרגשות על הבמה ובקהל גברה במיוחד כשעמרם הזמין לבמה את אחד הכוכבים הגדולים של המוזיקה הישראלית - חיים משה. הביצוע המשותף ל"הקולות של פיראוס" היה האות לשליפת הניידים שביקשו להנציח רגע מיוחד. "זה הבארבי, לא מועדון הפלקה", הזכיר עמרם הנרגש לקהל, אבל המרחק הרעיוני בין שני המוסדות היה באותו רגע קצר אפילו יותר מזה הגיאוגרפי. גם משה לא שכח להוקיר תודה לאביו של לירון: "על שירתו של אהרון עמרם גדלתי ובזכותו אני עצמי שר". אחרי ביצוע אנרגטי לשני להיטי ענק נוספים של משה, "אהבת חיי" ו"לינדה", בחר עמרם לחתום את האירוח עם ביצוע לשיר נפלא אותו הקליט משה בשנת 79' "באו הצלילים", שהלחין וביצע במקור אריס סאן. הבלוז עם תפקיד הגיטרות המשמעותי הדהד נפלא והנכיח, שוב, את יכולותיו הנפלאות של חיים משה כאחד הווקאליסטים הגדולים בתרבות המקומית.

רגע מיוחד. עמרם וחיים משה על הבמה // צילום: אריאל עפרון

עמרם הצעיר לא ניחן בקול ענק וחד פעמי כמו האורח המרכזי שלו, וכדי לא ליפול בפח ההשוואות, כמה מהשירים החזקים והמצליחים מהאלבום נשמרו לחלק הסוגר של המופע ולהדרנים, כשהקהל שר איתו את כל המילים גם ככה. ייחודו הגדול ותרומתו של לירון הם בעצם ניסיונו הכמעט נאיבי להביא לפיוס במוזיקה שהוא יוצר. להעניק נקודות אור חדשות ולגיטימיות על מקומות שקצת עומעמו בשנים האחרונות, להנכיח בגאווה את המורשת המשפחתית והתרבותית שלו, וליצוק מכל אלה משהו חדש. וזה מצליח.