הקרב על בריטניה

בשיאו של "משבר האנטישמיות" במפלגת הלייבור הבריטית, בספטמבר האחרון, התפרסמו ממצאיו של מחקר, שאמור היה לזעזע את אמות הסיפים בממלכה המאוחדת. "דו"ח העוני החדש", שהגישה ועדת המדדים החברתית, גוף עצמאי לא ממשלתי של מומחים בתחומים שונים, חשף את ממדי העוני הקיימים כיום בבריטניה. 

הנתונים שנכללים בדו"ח מדהימים: 14 מיליון, כלומר כחמישית מ־66 מיליון אזרחי בריטניה, חיים מתחת לקו העוני. 4.5 מיליון מהעניים הם ילדים. ההערכה היא שבחמש השנים הבאות מספר הילדים העניים בבריטניה יחצה את הרף של חמישה מיליון. 

על פי הנתונים, 12 אחוזים מכלל אזרחי בריטניה חיים במצב של עוני מתמיד. 2.5 מיליונים מאזרחי הממלכה ממוקמים רק מעל קו העוני, שנקרא "קו הלחם". כל שינוי לרעה בתנאי המחיה של קבוצת גבול זו עלול לדרדר אותה מטה ולצרף רבים מחבריה לאוכלוסיית העניים. 

העיר שבה מספר המשפחות העניות הוא הגדול ביותר היא לונדון: 28 אחוזים מהמשפחות המתגוררות בבירה חיות בתנאי עוני, כלומר מרוויחות פחות מ־60 אחוזים מהמשכורת הממוצעת, שעומדת על כ־2,000 ליש"ט לחודש (כ־9,500 שקלים). שיעורי העוני הגדולים ביותר נרשמו בוויילס, אחד מארבעת חלקי הממלכה המאוחדת. הנמוכים ביותר - בסקוטלנד. 

השורה התחתונה: בריטניה הגדולה, אחת מחמש המעצמות במועצת הביטחון של האו"ם, אחת משבע הכלכלות המתקדמות והחזקות בעולם, עומדת בפני קריסה חברתית. זו בריטניה שהישראלים לא רואים כשהם מגיעים אליה למסעות קניות או לסופי שבוע של בילויים. זו בריטניה שכמעט לא מדווחים עליה בתקשורת; במובנים מסוימים, זו בריטניה שמזכירה רומנים חברתיים שנכתבו במאה ה־19. 

התחזקות ממדי העוני בבריטניה מיוחסת למדיניות הכלכלית־חברתית של הממשלות השמרניות האחרונות, שמאז חזרת הימין לשלטון ב־2010 הנהיגו קיצוצים נרחבים בשירותי הרווחה ויזמו העלאות מחירים: שכר הדירה נעשה גבוה יותר, וכן התשלום על גני ילדים והוצאות הטיפול בקבוצות נזקקות. 

השמרנים טוענים שמאז חזרתם להגה הנהגת המדינה, מדיניותם הכלכלית הביאה לכך שבכל יום מצטרפים 1,000 איש נוספים למעגל התעסוקה, מיליון אנשים הוצאו ממעגל העוני - בכללם 300 אלף ילדים - ושמספר הילדים הגדלים במשפחות עם הורים מובטלים צנח ביותר משליש. עם זאת, אחת הסיבות ל"עוני החדש" היא שינוי חוקי התעסוקה, באופן שמעניק למעסיקים יד חופשית ביותר לגייס עובדים בחוזי "אפס שעות" - כלומר באופן זמני, ללא התחייבות לשעות עבודה מסוימות ולשכר כלשהו. כמיליון בריטים מועסקים היום בחוזים כאלה, ורבים מהם נכללים באוכלוסיית "העוני החדש". 

"דו"ח העוני החדש" נערך ופורסם בתקופה שבה הממלכה המאוחדת נערכת לברקזיט, בהסכמה או שלא בהסכמה עם האיחוד האירופי. כמאה ימים לפני תאריך כניסתו לתוקף של הברקזיט, איש אינו יכול לומר בוודאות אם בריטניה אכן תעזוב את האיחוד האירופי ובאילו תנאים. 

בשבוע שעבר הונח על שולחנות משרדי הממשלה הבריטית מסמך פנימי, שמתריע מפני השלכות הרסניות של "ברקזיט כאוטי", כלומר ללא הסכם עזיבה מסודר. במקרה שכזה צפויה עלייה משמעותית בהיקף המצטרפים למעגל העוני בממלכה. הדו"ח גם התריע מפני עלייה בהיקף ההתאבדויות בשל החרפת המשבר הכלכלי. האם מדובר בתרחישי אימה נוספים שנועדו לשכנע את הבריטים לחזור בהם מהחלטתם לנטוש את האיחוד האירופי, או שמא אלה התרעות מציאותיות? 

גרסה מודרנית של רובין הוד

כך או כך, יש מרוויח אחד גדול ממצבה המעורער והמתערער של בריטניה: ג'רמי קורבין, מנהיג הלייבור הבריטי.

האיש שעד לפני שלוש שנים נחשב לקוריוז מהצד השמאלי של המפה הפוליטית - נמצא היום במרחק פסיעה ממעון ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10. אם ממשלתה של תרזה מיי לא תחזיק מעמד, והבריטים ייקראו שוב לקלפיות, רבים סיכוייו של קורבין לנצח ולעמוד בראש הממשלה הבאה. בתנאי, כמובן, שלא יחבל במו ידיו, או פיו, בעלייתו לצמרת.

האפשרות הזו גורמת לעצבנות בירושלים ובקרב הקהילה היהודית בבריטניה, שיש בה השוקלים להגר אם קורבין ייבחר - בשל עמדותיו העוינות לישראל, עמידתו לצד ארגוני טרור ערביים ועדת מעריציו האנטישמים. הגעתו של איש שמאל הנחשב קיצוני לראשות ממשלת בריטניה תגרום לטלטלה פוליטית חזקה גם באירופה - גם אם הברקזיט ייצא בסופו של דבר לפועל. בחירתו תעניק לגיטימציה לשוליים פוליטיים משמאל במקומות אחרים בעולם, בעיקר בארה"ב.

עם ראשת הממשלה, תרזה מיי. לא בא ממשפחת אצולה, לא למד באוניברסיטה ולא בנה לעצמו קריירה כלשהי מלבד פוליטיקה // צילום: אי.פי.אי

עבור הקהילייה העסקית בבריטניה, שעדיין לא יודעת איך ישפיע עליה הברקזיט לאורך זמן, הגעתו של קורבין לשלטון עלולה לסמל סופו של עידן. מנהיג הלייבור תומך בהלאמה מחדש של חברות שהיו בעבר ממשלתיות, בהגברה משמעותית של ההוצאות הממשלתיות לחיזוק מערכות הרווחה, הבריאות, הדיור והחינוך, ובהטלת מיסוי כבד על העשירים. יריביו של קורבין מזהירים, שמנהיג הלייבור עלול לייצר בבריטניה מציאות סוציאליסטית דומה לזו שהרסה את כלכלותיהן של ונצואלה או קובה. 

אך המציאות העכשווית כבר קשה. בעיני חלקים גדלים והולכים בחברה הבריטית, קורבין לא נתפס כאיום, אלא דווקא כתקווה לעתיד טוב יותר, לצדק חברתי גדול יותר ולהגנה על השכבות החלשות. מעין גרסה מודרנית של רובין הוד: ייקח מהעשירים, שהתעשרו עוד יותר בשנים האחרונות, ויחלק לעניים, שהפכו למרודים יותר - גם תחת ממשלות קודמות של הלייבור. 

קורבין הוא האנטיתזה של הפוליטיקה החדשה בימינו: הוא לא צעיר כסבסטיאן קורץ האוסטרי, עמנואל מקרון הצרפתי או ג'סטין טרודו הקנדי. עם 69 שנותיו, קורבין עצמו לא האמין שהוא יגיע עד הלום. אחרי שנבחר בספטמבר 2015, באופן מפתיע למדי, להנהיג את הלייבור, נשאל אם הוא באמת שואף להיות ראש ממשלה. "אני יותר מדי מבוגר לאמביציות אישיות", ענה ביושרה המאפיינת אותו. 

"נכנסתי למרוץ הזה כי אנשים ביקשו ממני, כדי לייצג ולהעלות עמדה מסוימת. המועמדות שלי יצרה מרחב, לגיטימיות והזדמנות לאנשים רבים, שמזדהים עם הערכים הסוציאליסטיים המאוד מסורתיים במדינה הזו ורוצים שמפלגת הלייבור תייצג ערכים אלו. התגובה לכך היתה מרתקת. בעיקר בקרב הצעירים, שמגלים יותר התעניינות מהמבוגרים". 

לדעת רבים, הבחירה בקורבין לראשות הלייבור יצרה גם מרחב ולגיטימיות להשתוללות אנטישמית בשורות הלייבור. הדבר ניכר לא אחת במנגנון המפלגה עצמו, כשכמה נושאי תפקידים רשמיים התבטאו באופן אנטישמי - וחלקם הורחקו בתגובה. התופעה נחשבת נפוצה יותר בקרב פעילי השטח של המפלגה.

צמחוני מושבע, צנוע בהוצאות

בתוך שלוש שנים הצליח קורבין, בניגוד לכל הציפיות, להפוך את הלייבור ממפלגה בהתפרקות לדבר הלוהט ביותר בפוליטיקה הבריטית. עשרות אלפי חברים חדשים התפקדו לשורותיה, ופנים חדשות משלל גוני החברה הבריטית צורפו להנהגה. 

שני זרמים מנהלים מאבק שליטה פנימי אימתני: מצד אחד הממסד הישן, ה"בלייריסטי" - נאמניו של ראש הממשלה לשעבר טוני בלייר, ממציא "הלייבור החדש", ה"ימני", שניסה לגשר בין ניאו־ליברליזם לעקרונות הסוציאליזם. מצד שני, "הקורביניסטים", אנשי השמאל הדוגמטי, הרדיקלי, שמעדיפים אידיאולוגיה על פני פרגמטיות. קו השבר הזה מפריד בדרך כלל גם בין ה"ציונים" תומכי ישראל בלייבור, לבין הפרו־פלשתינים האנטי־ציונים, ובכללם גם יהודים.

קורבין, המכהן כציר בפרלמנט הבריטי זה 35 שנה, הצליח לייצר לעצמו תדמית של איש מהשורה, פוליטיקאי עממי - וזהו חלק משמעותי מנוסחת ההצלחה שלו. הוא לא בא ממשפחת אצולה, לא למד באוניברסיטה יוקרתית (למעשה, לא למד באוניברסיטה כלל), לא בנה לעצמו קריירה בתחום כלשהו - למעט בפוליטיקה. 

לפי רישומי הפרלמנט, החזרי התשלומים שהוא דורש על הוצאות עבודתו הם הנמוכים ביותר בקרב חברי הפרלמנט. אין לו מכונית שרד, והוא רוכב לעבודה על אופניים. הוא מקפיד על לבוש לא ראוותני, בלשון המעטה, והציניקנים בלונדון מכנים את סגנונו "אופנת העידן הסובייטי". בתחילת הקריירה הפרלמנטרית שלו דרש אחד מצירי המפלגה השמרנית להוציאו מארמון ווסטמינסטר, כי הוא הסתובב באולמות הדיונים בסוודר ישן שסרגה לו אמו. הכובע שהוא אוהב לחבוש לראשו מזכיר לרבים את לנין, אבל קורבין טוען שאין בו כל מסר סמלי, וכי הוא עלה רק תשעה ליש"ט. 

עם אשתו הנוכחית, השלישית במספר, לאורה, אשת עסקים מקסיקנית בעלת רשת חנויות למכירת קפה מיובא "במחירים הוגנים", הוא לא מרבה להיראות באירועים חברתיים או לצאת לבילויים. קורבין, צמחוני מושבע, מגדל ירקות ופירות בגינה פרטית, קונה בעיקר מזון אורגני בשוקי חקלאים, מבשל בעצמו, אופה את הלחם שלו, וגם מכין ריבות שאותן הוא מחלק לשכניו ולמצביעיו.

הוא הצליח למשוך אליו גם את ציבור השמאל העירוני, האינטלקטואלי, מהשכבות הבינוניות העליונות - זה שנקרא באנגלית "שמאל שמפניה", בצרפתית "שמאל קוויאר" ובגרמנית "קומוניזם סלוני" - וגם מגזרים נרחבים של בוחרים מהפריפריה. שילוב מנצח, שמשרטט גם את מפת חייו. 

אמו, נעמי לאבדיי ג'וסלינג, שמילאה תפקיד מרכזי מאוד בחיי בנה, באה ממשפחה אמידה ממעמד הביניים. אחיה היה כומר. היא עצמה היתה אחת הנשים המעטות שלמדו מדעים באוניברסיטה בבריטניה שבין שתי מלחמות העולם, ומאוחר יותר עבדה כמורה למתמטיקה. אביו של קורבין, דיוויד, בא ממשפחת עורך דין. עם הזמן התקדם דיוויד, מהנדס חשמל במקצועו, בעבודתו, ורכש בית אחוזה כפרי בשרופשאייר שבמערב אנגליה, עם שבעה חדרי שינה, שבו התגוררה המשפחה על ארבעת בניה.

"לא צריך מלחמה על דתות"

הוריו נפגשו בלונדון בשנות ה־30 הסוערות, כשאירופה נקרעה בין פשיסטים, נאצים, סוציאליסטים וקומוניסטים. דיוויד ונעמי היו פעילים בשורות הלייבור והכירו בכנס של תומכי הרפובליקנים בספרד, שנלחמו בפשיסטים של הגנרליסימו פרנקו. שני ההורים היו בעלי רוח לחימה: דיוויד קורבין רצה להצטרף ל"בריגדה הבינלאומית", שגייסה לוחמים לצד הרפובליקה הספרדית, אך בריאותו הלקויה מנעה ממנו להגשים שאיפה זו. 

נעמי, מצידה, השתתפה ב"קרב" המפורסם ברחוב קייבל, באיסט אנד בלונדון, בתחילת אוקטובר 1936. באותו חודש החליטו הפשיסטים הבריטים, אנשי "החולצות השחורות" בראשות אוסוולד מוסלי, לקיים צעדה ברחובות השכונה הענייה, שרוב תושביה היו יהודים ופועלים. התגייסות המונית של אנשי שמאל הצליחה לחסום את הצעדה של תומכי הנאצים. עשרות נפצעו, עשרות נוספים נעצרו. מוסלי ואנשיו ויתרו על הצעדה כדי למנוע שפיכות דמים.

"הדעות הפוליטיות של הוריי גובשו על ידי עליית הפשיזם בשנות ה־30, והם היו חברי הלייבור כל חייהם", אמר קורבין בראיון לעיתון "CHURCH TIMES". "האם אני הייתי מצטרף לבריגדה הבינלאומית בספרד? אי אפשר להעביר את עצמך לתקופה היסטורית אחרת, אבל אם כל העולם היה מכיר כראוי בממשלה הרפובליקנית בספרד ותומך בה, האם מלחמת העולם השנייה היתה מתרחשת? לעולם לא נדע את התשובה לכך. יש לי כבוד לאנשים שהיו עריקי מצפון במלחמה. האם זה הופך אותי לפציפיסט? אני לא יכול לענות על כך. איני בטוח". 

שני הוריו של קורבין הלכו לעולמם בסוף שנות ה־80, בהפרש של שנה זה מזה. על החינוך שקיבל בבית סיפר: "לימדו אותי לכבד את הידע של אנשים אחרים, אם הם אנשי אקדמיה או לא, ולימדו אותו אהבה גדולה לספרים. אמי נתנה לי ספרים רבים. יש לי בבית את כל 'מועדון הספרים השמאלי'". 

עד היום משתמש קורבין בהשתתפות אמו באירוע האלים נגד הפשיסטים הבריטים בשכונה היהודית של לונדון ככלי להדיפת ההאשמות נגדו על אנטישמיות. יתרה מזאת, בראיון שהעניק אחרי בחירתו להנהגת הלייבור, טען שיש לו גם שורשים יהודיים. בתשובה לשאלה על מקומה של הדת במשפחתו, השיב: "אם חוזרים הרבה מאוד אחורה, קיים אלמנט יהודי במשפחה, ככל הנראה מגרמניה. אבי היה נוצרי והלך לכנסייה, ובית הספר שלי היה דתי. בכל בוקר היו מזמורים ותפילות. אמי קראה תנ"ך, אבל היתה אתיאיסטית. אני כלל לא דתי, אבל אני קרוב לוודאי משתתף ביותר טקסים דתיים מרוב האנשים שנחשבים מאמינים אדוקים. אני הולך לכנסיות, למסגדים, למקדשים, לבתי כנסת. אני מוצא שדת וכוח האמונה מעניינים מאוד. לא צריכה להיות מלחמה על דתות, אלא כנות. יש לנו יותר דברים משותפים מהמפריד בינינו".

עם אשתו, לאורה. בעלת רשת לממכר "קפה הוגן" // צילום: אי.אף.פי

סוגיית השורשים היהודיים של קורבין ירדה מהר מאוד מסדר היום. דורין ברגר, יו"ר החברה לחקר אילנות היוחסין היהודיים בבריטניה, מיהרה להכריז שמבדיקה שביצע הגוף שבראשו היא עומדת, אין כל זכר ליהודים במשפחת אמו של מנהיג הלייבור. "אני מצטערת לאכזב פוליטיקאי, אבל נראה שהוא לא ממוצא יהודי", הודיעה ברגר. 

באשר לביקוריו בבתי כנסת, מנדי קורר, רב חב"ד באיזלינגטון - מחוז הבחירה של קורבין ושכונת מגוריו - הזמין את מנהיג הלייבור להדלקת נרות חנוכה אשתקד, הזמנה שעוררה ביקורת רבה בקרב הקהילה היהודית בלונדון, כאמור בשל עמדותיו של קורבין כלפי ישראל. קורבין נענה, אכל סופגנייה ושיבח את קורר על עבודתו. 

הרב קורר הגיב בקצרה לשאלות "ישראל היום":

אתה בקשר עם קורבין. מה אתה יכול לספר לנו עליו ועל עמדותיו בנוגע ליהודים, לאנטישמיות ולישראל?

"אני לא יודע. מעולם לא דיברתי איתו על זה".

האם היקף האנטישמיות בבריטניה גורם לך לדאגה או לחשש?

"לא".

האם אתה סבור שקיומה של הקהילה היהודית בבריטניה נמצא בסכנה?

"לא".

האם קורבין יכול להפוך לידיד של הקהילה היהודית בבריטניה?

"שאל אותו".

עבד בתיאטרון ולימד נערים

קורבין נולד ארבע שנים אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, כבן רביעי ואחרון לזוג הורים אידיאולוגיים מאוד. חבריו מימי ילדותו ונעוריו מספרים שקורבין "גדל בבית עשיר והלך לבית ספר יוקרתי". כינוי החיבה שלו אז היה "ג'לי". הוא לא אהב את שיטות ההוראה הסמכותיות, הלפעמים אלימות, של מוריו, ולא נמנה עם התלמידים המצטיינים. עם זאת, בביתו מלא הספרים התוודע קורבין לעולם הספרות היפה, לשירה, וגם ליצירותיהם של הוגי דעות מהשמאל. 

הוא נכנס לפוליטיקה כבר בגיל 16, אחרי מערכת בחירות שבה נטל חלק לצד הוריו ושהסתיימה בניצחון הלייבור בראשות הארולד ווילסון, אחרי 13 שנים באופוזיציה. קורבין הצעיר הצטרף אז לשורות מפלגת השלטון, בתקופת פריחתה בשנות ה־60. בעודו בתיכון החל גם בפעילות בארגון "הקמפיין נגד חימוש גרעיני". אגב, שניים מאחיו, אנדרו ופירס, הצטרפו למפלגה הקומוניסטית הבריטית. ג'רמי, עם חברותו בלייבור, נחשב לגורם מתון במשפחה. 

ב־1967, עם סיום לימודיו, הצטרף לשירות מתנדבים בחו"ל. זו היתה תקופה משמעותית בהתפתחות השמאל הרדיקלי באירופה: המלחמה בווייטנאם, מלחמת ששת הימים במזרח התיכון, מרד הסטודנטים בפריז והמאבק בדיקטטורות הצבאיות במדינות דרום אירופה ודרום אמריקה. 

ג'רמי הצעיר נסע לג'מייקה, שזמן קצר לפני כן זכתה בעצמאות מבריטניה. השהות באי הטרופי, כמורה לגיאוגרפיה בקולג' לנערים, היתה חוויה מעצבת בעבורו, כשהתוודע להשלכות השלטון הקולוניאליסטי ולניצול המקומיים בידי הבריטים.

באותה תקופה הוא גידל את הזקן שמעטר את פניו עד היום. הוא גם כתב שירים, שאותם שלח לעיתון "New Statesman", המזוהה עם הזרם הסוציאליסטי בבריטניה. כמה מתלמידיו נזכרו לאחרונה כי התקשו להבין אותו בגלל מבטאו "המשונה", לדבריהם. 

בשעות הפנאי עבד קורבין בתיאטרון ניסויי ובמרכז טיפול לחולי פוליו. עם תום תקופת ההתנדבות יצא למסע ארוך בדרום אמריקה, שם התוודע לפועלו של סימון בוליבר נגד הכיבוש הספרדי ולמאבקו של המהפכן המרקסיסטי צ'ה גווארה, השתתף בהפגנה נגד המשטר הצבאי בברזיל וחווה בצ'ילה את הגעתו לשלטון של הנשיא הסוציאליסטי סלבדור איינדה. 

קורבין, דובר הספרדית, נותר קשור מאוד לאמריקה הלטינית: אשתו השנייה ואם שלושת בניו היתה גולה צ'יליאנית. השניים התגרשו בגלל ריב על בית הספר שבו ילמד אחד מבניהם, בנימין. האם רצתה לשלוח אותו לבית ספר יוקרתי, אך ג'רמי התעקש על בית ספר ציבורי, לא מאוד מוצלח, בשכונת מגוריהם, בטענה שהוא "לא יכול להיות צבוע" כלפי ציבור בוחריו. 

לאשתו הנוכחית, לאורה, נישא ב־2013. אחת מבנות זוגו הקודמות היא דיאן אבוט, המועמדת להיות שרת פנים בממשלתו, אם תוקם. אבוט כהת העור, שבסוף שנות ה־70 נסעה עם קורבין למסע אופנועים במזרח גרמניה הקומוניסטית, נחשבת גם היא לאחד הסמנים השמאליים הקיצוניים במפלגת הלייבור.

ב־1972 עבר להתגורר בלונדון. אמו שכנעה אותו להירשם לקורס ללימודי ועדי עובדים במוסד אקדמי בצפון הבירה, אך הוא לא השלים את לימודיו. במקום זה הסתקרן מהקצנה פוליטית ומפעילות המחתרת האירית - הזרוע הצבאית IRA והזרוע הפוליטית "שין פיין", שנלחמו בבריטים בצפון אירלנד. הוא גם גילה את המאבק הפלשתיני, שהחל לצבור אהדה בקרב חוגי הסטודנטים של השמאל הבריטי.

תמיכתו של קורבין בפלשתינים נגועה מאז באנטי־ישראליות, שיש הטוענים כי היא גובלת לעיתים באנטישמיות ממש. בעודו עומד בראש קמפיין הסולידריות עם הפלשתינים, קרא קורבין לחקור את "ההשפעה של קבוצות לובי פרו־ישראליות על מדיניות ממשלת בריטניה". הוא גם טען שישראל "שולטת בארה"ב". 

הקמפיין לסולידריות עם הפלשתינים קורא באופן מוצהר להחרמת ישראל. קורבין הגן על תומכי BDS, מכחישי שואה ומפיצי תיאוריות קונספירציה אנטישמיות, והזמין כמה מהם לאירועים שערך - בכלל זה בפרלמנט הבריטי. הוא הביע באופן ברור את תמיכתו בחמאס ובחיזבאללה וטען שאלה ארגונים "הפועלים למען שלום וצדק". לאחרונה הצהיר שהדבר הראשון שיעשה כשייבחר לראשות הממשלה יהיה להכיר במדינה פלשתינית.

בנו, בנימין קורבין, הוא כיום מאמן כדורגל של קבוצת נוער. בחשבון הפייסבוק שלו אפשר לאתר צילום עם אחד מבכירי תנועת המחתרת לשעבר בצפון אירלנד, ג'רי אדאמס, כשקורבין הצעיר לובש טישרט שעליה כתוב: "פלשתין, סוף כיבוש". בנו הצעיר של ג'רמי, תום, הוא מארגן האירועים של סניף "חברת הסולידריות הפלשתינית" באוניברסיטת יורק, שם הוא לומד הנדסת חשמל. גם הבן הבכור, סבסטיאן, מעורב בפוליטיקה וייעץ לאביו במערכות הבחירות המוצלחות האחרונות. 

עד היום המאבק למען זכויות העובדים הוא אחד הנושאים המרכזיים בסדר היום הפוליטי שלו. החלטתו לרוץ לראשונה לפרלמנט, ב־1983, התקבלה בצל קרע שהתרחש באותה תקופה במפלגת הלייבור. הגעתה של מרגרט תאצ'ר השמרנית לדאונינג 10, ב־1979, סימלה את תחילת קץ עידן מדיניות הרווחה שהנהיגו מפלגות הלייבור בממלכה המאוחדת בשנות ה־60 וה־70, ושהביאה לערעור כלכלתה של בריטניה.

"נוהג" באוטובוס במסיבת עיתונאים. עד היום המאבק למען זכויות העובדים הוא אחד הנושאים המרכזיים בסדר היום הפוליטי שלו // צילום: GettyImages

בדומה למצב היום, התעורר בשורות הלייבור מאבק רעיוני בין האגף השמאלי לאגף המרכזי, שראשיו החליטו לפרוש ולהקים את המפלגה הסוציאל־דמוקרטית. הניסוי הפוליטי לא סחף אחריו המונים, אך במחוז איזלינגטון התפנה מקום למועמד חדש מטעם הלייבור, וקורבין, שקיבל הצעה להעלות את שמו כמועמד, נבחר ברוב זעום. זאת, אף שמצע הבחירות הסוציאליסטי מאוד שלו הוגדר אז כ"מכתב ההתאבדות הארוך ביותר בהיסטוריה". 

קורבין הצליח כבר אז להפתיע, כפי שהפתיע בעת שזכה בבחירות להנהגת הלייבור ב־2015, וכשהוליך את הלייבור לכמעט ניצחון בבחירות הכלליות המוקדמות שנערכו בקיץ 2017. 

"יודע לאסוף אנשים טובים"

מה סוד הקסם של ג'רמי קורבין? סטיב בל, אחד הקריקטוריסטים של היומון "גרדיאן", המזוהה עם השמאל הבריטי, הוציא לאחרונה ספר קומיקס אוהד לקורבין, שעל כריכתו נראה מנהיג הלייבור כישו מרקסיסטי המצליח לגבור על הלגיונרים הרומאים, שמייצגים את ברוני העיתונות השמרנית בממלכה המאוחדת. אלה שמנהלים מאבק לוהט, אך עד כה לא ממש מוצלח, בקורבין. 

"קיים פחד מקורבין", מסביר לי בל, "רוב התקשורת הבריטית לא ממש מנסה להבין מה באמת קורה. מתייחסים אליו כאל קריקטורה - טרוריסט שרוצה להרוס את העולם, מרקסיסט־לניניסט, איש מוזר, בעל דעות מעוותות, מוקצה. הבי.בי.סי מתייחס אליו באופן שלילי. גם ב'גרדיאן' הוא לא זוכה לאהדה מוחלטת. בבחירות האחרונות כולם העריכו שתרזה מיי תחסל אותו. התוצאה היתה מאוד שונה.

"יש לו מחויבות סוציאליסטית גדולה. הלייבור תמיד היה סוג של סוציאליזם, אבל בימי טוני בלייר ויורשיו הסוציאליזם די נמחק מתוכנית המפלגה. בלייר לקח את הלייבור מאוד ימינה. הוא אמנם זכה בשלוש תקופות כהונה, אבל גם הסתבך במלחמות, בעיקר בעיראק, והרפורמות החברתיות שקידם הלכו לאיבוד באווירת השוק החופשי שהוא קידם, ושהיו המשך המדיניות של תאצ'ר. 

"אד מיליבנד, שנבחר להנהיג את הלייבור אחרי שהשמרנים חזרו לשלטון, ניסה לדחוף את המפלגה קלות בחזרה שמאלה. הוא בעיקר הנהיג דמוקרטיזציה בשורות המפלגה, וזה אפשר את ניצחונו של קורבין. 

"קורבין מייצג את התחושות של פעילי השטח במפלגה טוב יותר מקודמיו. הוא ישיר, הוגן וכן, ואומר בדיוק מה שהוא חושב. הוא יודע לנהל טוב מאוד מערכת בחירות. הוא לא נואם מעולה, אבל הרעיונות שהוא מעלה הם טובים וקליטים. מעבר לכך צריך לשפוט אותו על מעשיו. אם ניקח, לדוגמה, את עמדתו לגבי הברקזיט - הוא שומר את כל האופציות פתוחות, וזה טוב. הוא הצליח להפוך את הלייבור שוב למפלגה גדולה".

בל מוסיף שקורבין הוא אנטי־ממסדי. "הוא תמיד היה בשוליים השמאליים של המפלגה, ולא ממש חשבו שהוא ייבחר אי פעם לתפקיד בכיר במפלגה. והנה, הפתעה, הוא מנהיג אותה.

"לא יהיה הוגן להשוות אותו לדונלד טראמפ, עבור שניהם. אפשר לומר שקורבין הוא פופוליסט, אבל גם בלייר היה פופוליסטי, ובסופו של דבר, הרפורמות שהוא הנהיג שירתו רק קבוצה די קטנה של עשירים. מה שאנחנו רואים כרגע הוא שהמפלגה השמרנית מתפרקת לנגד עינינו. היא עדיין בשלטון, אבל זה תלוי על בלימה. יש התחזקות של הלאומנות, שנאה פתוחה של זרים - שבאה לידי ביטוי גם בהצבעה על הברקזיט. בתוך כך, השמאל נעשה יותר רדיקלי. 

"אין לי ספק שקורבין הוא האיש הנכון להנהיג את בריטניה במצב הנוכחי. הוא יודע לאסוף סביבו אנשים טובים. האשימו אותו באנטישמיות. מבחינתי, מדובר במאבק פנימי בלייבור בין ידידי ישראל במפלגה, הציונים, לבין הלא־ציונים הפרו־פלשתינים. הבעיה היא שאם אתה פרו־פלשתיני, מאשימים אותך באנטישמיות. אותי האשימו באנטישמיות בגלל קריקטורות ביקורתיות על ישראל, ואני לא אנטישמי".

"מתייחסים ליהודים כאויב"

דיוויד הירש, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת גולדסמית' בלונדון ומחבר "אנטישמיות שמאלית בת ימינו", רואה בקורבין תוצאה של המשבר שעובר על בריטניה, שכולל גם את משבר הברקזיט. "בהקשר של המשבר סביב הברקזיט", מדגיש הירש, "האנטישמיות בלייבור הופכת לנושא חשוב. משבר הברקזיט מעניק חומר ליצירת תנועת זעם עממית נגד 'בגידה', שהיהודים אחראים לה. 

"אנשים בשמאל הבריטי לומדים להתייחס ליהודים כאל אויב, ובימין יש אנשים שמטיפים לתחושת נבגדות בידי האליטות - אם הברקזיט לא יתרחש. אנשים יחפשו את מי להאשים, ואנטישמיות תהיה התשובה. אם הברקזיט ייכשל, יאשימו את אירופה, צרפת, גרמניה ואת 'הגלובליסטים'. אם קורבין לא יצליח להיות ראש ממשלה - יאשימו את 'הציונים'. 

"אני מאוד חושש מהחדירה של הרעיונות הללו לזרם המרכזי של החברה. השמאל רגיש לאנטישמיות בימין. הימנים רגישים לאנטישמיות בשמאל. איש לא רואה את הבעיה במחנה שלו, וכך שני המחנות מותירים את היהודים פגיעים באמצע. 

"הבעיה עם קורבין היא שהוא לא נתפס כלוחם עקבי באנטישמיות. בריטניה, ככלל, רואה את עצמה כגיבורה של מלחמת העולם השנייה, כמצילת יהודים. אין לה 'אשמת שואה', אלא אשמה קולוניאליסטית. 

"אחד הביטויים לכך הוא הנטייה להאשים את עצמנו בכל, בעיקר בכל הקשור לפלשתינים. המנדט בפלשתינה הוא הקולוניה היחידה שהבריטים מתייחסים אליה בערגה ובחיוב, מאחר שה'ציונים' היו בעיניהם 'הרעים' בסיפור הזה".

eldadbeck@yahoo.deטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו