"יישוב עברי קטן בין כפרים ערבים גדולים מזרחה וצפונה ונגבה. בתיה במקום אחד, שדותיה במקום אחר, ושדות ערבים במעבר, והבעלות על הקרקעות מסובכת" - כך תיאר משה סמילנסקי את ימיה הראשונים של אם המושבות פתח תקווה, במילים שכמו נכתבו בימינו אנו על עפרה, על בית אל ועל גבעת אסף, שמצבן הקרקעי והביטחוני מסובך, אבל טוב בהרבה מזה של "אומלבס" בימיה הראשונים.
סמילנסקי וחבריו לא עסקו בשאלת תרומתה של פתח תקווה לביטחון הצבאי. גם בן־גוריון לא עסק בכך, כשהתעקש להמשיך ולהחזיק ביישובים מרוחקים בהרי ירושלים, בנגב ובגליל המערבי. קיומם של יחיעם וגוש עציון נגד אף הוא את ההיגיון הביטחוני הצרוף והמצומצם, ובכל זאת הציונות נאבקה על קיומם. היא מדדה את ערכם בסרגל רחב יותר, שבו נכללו ערכים ציוניים ולאומיים, רוח העם ושאלת הגבולות. היום מכנים את המכלול הזה בשם "תפיסת הביטחון הלאומי" - והיא אינה נשענת רק על רכיבים ביטחוניים־צבאיים. זו המסגרת הראויה לוויכוח.
מי שאומד עתה את ערכן של ההתנחלויות פגועות הטרור בסרגל הביטחוני בלבד ומנסה לשסות בהן את הציבור בטענה שמחיר הגנתן גבוה, עושה מעשה רמייה ומסייע בעקיפין לטרור. לרוצחים בטרמפיאדות בעפרה ובגבעת אסף היתה מטרה ברורה: לקרב את קיצם של היישובים הללו, לערער את קיומם ועל קיומם. לעקור אותם ממקומם. השמאל יודע היטב שעפרה, בית אל ואלון מורה, ממש כמו מנרה ואביבים ומטולה וקריית שמונה, אינם מסוגלים לעצור טנקים וטילים. ובכל זאת, המדינה "מבזבזת" על הגנתם גדודי חיילים. היא נוהגת כך מכיוון שהאל"ף־בי"ת של הקיום היהודי כאן הוא הקיום עצמו. הביטחון הוא כלי שנועד לשרת את הקיום היהודי, שההתיישבות, בכל הגזרות, היא אחד הביטויים המפוארים שלו.
על פי ההיגיון הביטחוני המצמצם - והעקום, יש לומר - ניתן היה לרכז היום את כל אוכלוסיית ישראל בגוש דן, בירושלים ובחיפה. כל היתר, בצפון, בדרום ובמזרח, הרי אינם מגינים על העיקר, ומי שעושה זאת הוא צה"ל. זו תפישה מעוותת. היא מתעלמת מכך שההתיישבות בארץ היא המהות הציונית ושהביטחון וגם השלום הם יעדים לאומיים חשובים, אבל יעדי עזר וכלי להשגת המטרה העיקרית: יישוב מחדש של עם ישראל בארץ ישראל.
ההתיישבות, שבמקרים רבים - כמו בנגבה ובגוש עציון, בכפר דרום וביד מרדכי ובמשמר העמק - תרמה לביטחון, לא הוקמה כדי לספק ביטחון, אלא כדי לממש את הקיום היהודי ולעצב את גבולות המדינה. כך באצבע הגליל, ובנגב, וגם בבקעת הירדן ובבנימין ובשומרון. במפת ההתיישבות של "העבודה" בתקופת ממשלת רבין הראשונה היו עשרות יישובים יהודיים, ביניהם קדומים, עפרה, קרני שומרון, אלקנה ומעלה אדומים. הם והבאים אחריהם, שנבנו בתקופת ממשלות הליכוד, הוקמו למען מה שיגאל אלון כינה פעם "העברת נקודות חיוניות באזורים שונים של הארץ מבעלות זרה לבעלותו של העם היהודי.
"ככל שהצליחה ההתיישבות להרחיב גבולות ולהעמיק חדור אל אזורי הארץ הפנימיים", הסביר אלון, "כן התרחב בסיס קיומו הכלכלי והחברתי, גדל כוח ההתגוננות של העם השב לציון והתרחב גם בסיס קיומנו הלאומי".
היישובים סופגים חלק גדול מגלי הטרור, זירת הפיגוע בצומת גבעת אסף // צילום: מירי צחי
מילים פשוטות, ישנות וארכאיות, אך כה מדויקות: החקלאי ומחרשתו היו לכלי במאבק למימוש הריבונות, הן בשטחים המפורזים מול סוריה לפני 1967 והן בכרמים ובמטעי הזיתים בשומרון וביהודה. השכונות בירושלים קמו כדי לאחדה מחדש. שם ושם ושם ניסו להרוג בנו כדי לחסל את ההתיישבות, כלומר את הקיום היהודי.
ביו"ש מסייעים היישובים והרצפים ההתיישבותיים לשגרת הפעילות הביטחונית של צה"ל. הם מעניקים לנוכחותנו שם ממד אזרחי של קבע, ולא של חולשה וארעיות שמזמינים טרור. מאות אלפי המתיישבים ביו"ש לא זו בלבד שאינם נטל על צה"ל, אלא שאלמלא הם, צה"ל היה נאלץ להפעיל כוחות בסדרי גודל גדולים פי כמה כדי למנוע את הקמת חמאסטן מול גוש דן, וירי טילים ורקטות אל המותניים הצרים של המדינה.
הוסיפו לכך את העובדה שהיישובים הללו סופגים כבר שנים, בעצם קיומם, חלק גדול מגלי הטרור, ומונעים את הגעתם בתדירות ועוצמה גדולות פי כמה לריכוזי האוכלוסייה במישור החוף, ותבינו מדוע הם תורמים בקיומם הן לביטחון והן לביטחון הלאומי, אף על פי שהוקמו מסיבה פשוטה בהרבה - כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
