אם תזכרו אותי

הוא היה היפה - ואני החנון

"היום לפני 54 שנים, בשנת 1964, הצטרף אלינו לכיתה נער בן 14 מנחלת יהודההמושב נחלת יהודה, אז עדיין קראו לו יגאל בשארי. למדנו בתיכון האמנותי הראשון בארץ, 'רננים', שהיה ממוקם בסוף רחוב לילינבלום בתל אביב. יגאל היה בחור גבוה, נאה, בוגר, 'גזעי' כמו שאמרו אז. ממש 'אלביס הישראלי'. הוא אפילו היה שר לנו שירים של אלביס בקול עמוק ומצמרר, מלווה את עצמו בגיטרה. ואני, החנון הילדותי מנתניה, הסתכלתי עליו בהערצה. והבנות בכלל נמסו, הן נפלו לזרועותיו בזו אחר זו. ואם זה לא מספיק - אז בנוסף לכל זה, יגאל גם היה בחור חם, לבבי וטוב לב.

"זמן קצר לאחר הגעתו לבית הספר הוא הקים צמד, 'יגאל ושלומית' עם שלומית אהרון, שלמדה איתנו בכיתה (וגם עם דובל'ה גליקמן ועוד רבים וטובים), ואני יכול לומר שהיתה לי הזכות לכתוב להם את השיר שפרסם אותם באותה תקופה והושמע ברדיו: 'אנחנו בגיל לא רגיל, בגיל מאוהב, זהו גיל הזהב'. אחחח, הנעורים... הנעורים...

"יותר מאוחר הוא התחתן עם מיקה היפה מלהקת פיקוד מרכז, שבה שרנו יחד את השיר מלא התקווה 'אנחנו עוד נראה את הימים האחרים'. עצב עמוק נפל עלינו כששמענו את הבשורה הקשה. יהי זכרו ברוך".

שרנו יחד מגיל 16

"יגאל ואני התחלנו את הדרך שלנו כזמרים ביחד. למדנו במגמת הדרמה של התיכון והתחלנו לשיר ביחד בהפסקות. בגיל 16, ביוזמתו שלו, התחלנו להופיע באופן מקצועי, כשיגאל היה מלווה אותי בגיטרה על הבמה. אלו היו ההתרגשויות הראשונות שלנו במקצוע, החוויות הכי מוקדמות שיש. והכישרון של יגאל בלט כבר מהרגע הראשון.

"היה לו ביטחון עצמי רב, ועדיין הוא נותר נעים הליכות והרשים את כולם בהופעתו ובקול הגדול והיפה שלו. בשבילי הוא תמיד היה העוגן ומקור לתמיכה מקצועית גדולה.

"אחרי שנתיים של הופעות נפרדנו כל אחד לדרכו, ויגאל פרש כנפיים והתפרסם בענק כסולן. העצב שלי על מותו הוא גדול. פשוט בלתי נתפס. זו תחושה מתסכלת, כי לדעתי היה בו עוד כל כך הרבה לתת למוזיקה הישראלית". 

כתבתי לו שיר וחשבתי שאני נוגע בשמיים

״האימהות של יגאל ושלי הן בנות דודות, ולעיתים היינו נוסעים אליהם לנחלת יהודה כדי להתארח שם בסופי שבוע, אז יצא לי להכיר אותו כילד ואת הוריו. היינו טיפוסים מנוגדים. אני אדם מאוד פתוח, בעוד יגאל הרבה יותר מופנם. שיתוף הפעולה המקצועי הראשון שלנו היה כשהייתי בן 13 וכתבתי עבורו ועבור שלומית אהרון שיר בשם ׳בואו אלי׳. אני זוכר שישבתי ליד הרדיו וחיכיתי, ולפני השמעת השיר הקריין אפילו סיפר עלי, ויצאתי מדעתי. חשבתי שאני נוגע בשמיים. הוא היה בשיאו ולא האמנתי שזה קורה לי.

"בהמשך, לבקשתו, הקלטתי איתו את שיר הנושא של הסרט 'משפחת צנעני', וכשהוא היה עובד על שירים לפסטיבלי הזמר, הוא היה משמיע לי את השירים קודם, כדי שאחווה את דעתי. באחד המפגשים שלנו הוא סחב אותי לשמוע את ׳כמו צועני׳. הוא ממש התלבט לגביו, ואמרתי לו שאם הוא לא לוקח את השיר - אז שיעביר לי אותו. בסופו של דבר הוא לקח אותו לקדם האירוויזיון, ואני הגעתי לתחרות באותה שנה עם 'עולה עולה', והסוף ידוע - ניצחתי את 'כמו צועני' בארבע נקודות הפרש. 

"יגאל היה כוכב בסדר גודל שלא היה במדינת ישראל, אבל היום, כשאתה שואל צעירים מי זה יגאל בשן, הם לא יידעו לענות. להיפרד מבני הדור שלנו בצורה הזאת, אחרי שהיית במרכז הבמה ונזרקת לפינה נשכחת, רק מעצים את האבל והכאב".

בדיחות בלתי נשכחות

"יגאל ואני נפגשנו לאורך השנים בכל מיני אירועים ושיתופי פעולה. כשהוא היה בגיל 17, אחרי שהתפרסם בצמד עם שלומית אהרון, הוא הצטרף אלינו למחזמר 'איי לייק מייק', שזכה להצלחה מסחררת, והוציא שלאגרים כמו 'לחיי העם הזה' שכתבו חיים חפר ודובי זלצר. היינו חלק מכנופיית הנוער, והוא כבר היה זמר השנה הנערץ.

"יגאל תמיד היה נחמד ומוכשר, אבל מעבר לכישרון ולקול, היה לו גם חוש הומור יוצא דופן. אני זוכרת איך יום אחד הוא סיפר לנו איך סבתא שלו הלכה בפעם הראשונה לקולנוע, וכשהיא חזרה משם הוא שאל אותה איך היה. היא ענתה שהסרט אמנם היה מצוין, אבל לא היה נוח. מתברר שהיא פשוט לא הורידה את המושב, ובמשך שעתיים ישבה על הכיסא באולם הקולנוע כשהמושב מקופל וסגור".

אדומים בתוך היסטוריה צהובה

"ב־1977 יגאל בשן שהה במינכן וניהל קריירה די מצליחה בגרמניה, אז נסעתי עם אשתי זהבה והבן אייל לבקר אותו שם. הגענו לעיר בדיוק בשבוע שבו מכבי תל אביב שיחקה נגד וארזה בגמר גביע אירופה בכדורסל. אנחנו שנינו אמנם אוהדי הפועל תל אביב, אבל התקשרו אלינו, הודיעו לנו שיש כרטיסים עבורנו, ושנגיע למשחק בבלגרד, אז נסענו. ראינו את המשחק ההיסטורי מהאולם, וכשמכבי ניצחה וזכתה בפעם הראשונה בגביע, מישהו העביר את המגפון ליגאל והוא שר את 'עושה שלום במרומיו'. בשדה התעופה כתבנו על כרטיס הטיסה שלנו חזרה לגרמניה שיר יפהפה על מכבי תל אביב. צילמתי אותו שר את השיר שאף אחד לא ראה ולא שמע מעולם. אני יכול לכתוב ספר זיכרונות על יגאל. למרות כל מה שמספרים על כל האיתותים, כשזה קרה זה וואו. לקח לי הרבה זמן לעכל. אני מלווה אותו מהפריים הראשון של הקריירה שלו. הבן שלי אייל ואני משחזרים את הארכיון לפי נושאים, ואחת לכמה זמן היינו נפגשים, אז פעם אחת הכנו עבורו סרטון של 40 דקות - הוא נהנה וצחק, וזה שימח אותו מאוד. ככה אני אזכור אותו".

היינו בקשר עד יומו האחרון

"היינו בקשר עד היום האחרון. הכרנו ב־1969 כשהוא הופיע בפסטיבל הזמר החסידי, ואני הייתי שם עם צמד רעים; מני פאר הנחה, וגם עדנה לב הופיעה. כל החבורה הזאת התגבשה לקבוצת חברים מאוד קרובה. יגאל ומיקה, אני ואשתי, יהודה ברקן ועדנה, שהיו אז זוג, וטוביה צפיר. 

"בשלב מסוים אפילו גרנו באותו בניין. הוא היה יורד אלינו, אנחנו היינו עולים אליו, טוביה צפיר היה מגיע והיינו משחקים פוקר, שותים, מבלים. צחקנו המון. התחברתי אליו מאוד מהר כי היה בו שילוב של כריזמה עם המון חן והומור משגע. הוא היה יוצר את הבדיחה תוך כדי הדיבור בינינו.

"לאור התקדמות הקריירה, אבי עופרים, שהיה מפיק גדול בגרמניה, החתים אותו על חוזה. אנשים פה לא יודעים שיגאל הפך ללהיט גדול בזמנו גם בגרמניה וגם באנגליה. הוא זכה להערצה אדירה בארץ בשנות ה־70 וה־80, גם מנשים בכל הגילים. הוא העריך את זה מאוד, אולי זה היה חסר לו בשנים האחרונות.

"מיקה, אשתו, השתייכה למשפחת מרידור - משפחת אצולה. אביה, יעקב, נוסף על היותו איש תעשייה וח"כ ושר, היה איש ארץ ישראל האמיתית. כשהוא פגש לראשונה את משפחת בשארי, הוא חיבק אותם ואמר: 'אני כל כך אוהב את יגאל שלא יכולתי לחשוב על חתן יותר מושלם ממנו'.

"הוא היה בחור רגיש מאוד ובחור פגיע מאוד. הוא היה זמר השנה שלוש שנים ברציפות בשתי הרשתות. אי אפשר לשחזר את זה, ולהוציא היום שלאגרים זה לא פשוט. היה לו קשה לדשדש. להבין שהוא כבר לא בגיל הזה.

"הוא כמעט לא יצא מהבית. היה מוכן לצאת בערב עם מיקה פעם בשלושה שבועות או אל קרלי פאר, אלמנתו של מני, או אל יגאל וזהבה שילון, או אלי - ל'ישראל ושושנה'. זה הכל. היו מכינים לו ארוחת ערב קלה כמו שהוא אהב. כאב לו הגב, כאבו לו הרגליים. איך אומרים, עברו עליו ימים ולילות קשים. הוא לא ישן בלילה, לקח כדור, לא נרדם, כן נרדם. הטרידו אותו הרבה דברים.

"הוא המשיך להופיע, אבל לא באינטנסיביות של פעם, כי היה לו קשה נפשית. שבוע לפני הופעה הוא לא היה ישן, ואף פעם לא ידענו אם יהיו לו הכוחות ללכת להופיע. מיקה תמיד ניסתה להכשיר אותו, כדי שלא יגיד בדקה האחרונה 'אני לא נוסע', כי היה חשש גדול מזה.

"הייתי בהופעה האחרונה לפני כשבועיים, בזאפה, והוא היה מבריק. טיפה כחוש, רזה יותר, אבל מצחיק, מרגש ושר בקול צלול. אני לא חושב שהיה אפשר לראות עליו שזו ההופעה האחרונה בחייו. היה תאריך להופעה הבאה.

"כשהוא דיבר בסקייפ עם הנכד שלו, הבן של אלינור שנמצאת בלונדון, אז בכל פעם שהקטנצ'יק היה קורא לו 'סבא יגאל', מייד היה אפשר לראות אותו מקבל פנים נוצצות של בחור 

בן 20 מ'הופה היי' - הפרצוף המאושר שכולנו זוכרים ושהצחיק כל כך הרבה ילדים. אבל איך שנגמרה השיחה בסקייפ, הוא מייד היה כבה מחדש.

"לא היו לו הכוחות. הוא נהג להסתגר בחדר עם גיטרה וכתב והלחין הרבה שירים שלא קיבלו ביצוע. יש נכס מוזיקלי מדהים שמסתתר במגירה. זה היה מין מקום מפלט עבורו - קצת מנגן, קצת מקליט. זה נתן לו מעט מרגוע. עצוב לי, אבל אפשר לומר שהוא נגאל מייסוריו. ובהחלט היו לו ייסורים. הוא חבר טוב שיחסר לי".

הוא הלך איתי עד הסוף

"בקדם האירוויזיון 1985 יגאל בשן ביצע את 'כמו צועני' שכתב עבורו עוזי חיטמן, והם החליטו שאני אביים את זה. בהתחלה, על פי מה שיגאל תיאר לי את החזון שלו, עוזי היה אמור לעמוד בצד, לנגן בפסנתר. היה ברור לכולם שיגאל צריך להיות הכוכב של השיר, אבל בכל זאת העזתי להציע ששניהם יעשו את זה יחד על הבמה. לא היה לי נוח להציע את זה, ואכן, ברגע הראשון היתה שתיקה רועמת. היה ברור שזה לא פשוט לשום אמן לחלוק את הקטע, אבל למרות זאת הוא אמר 'בסדר', ויצאנו לדרך. הפתיחות שלו בזמן החזרות היתה מדהימה. היו לו הרבה אומץ והעזה ללכת על דברים עד הסוף. הוא הלך איתי עד הסוף, וזה בכלל לא מובן מאליו שהוא יחלוק את השירה עם אנשים נוספים. עד היום אני זוכר את זה מאוד לטובה".

המטרה היתה להתחלק בפדיחה

"עליתי לארץ ב־1981, ודרך איזה נגן בנג'ו בריטי שהיה מקושר לפשנל הוזמנתי לנגן בשיר של אריק לביא בתחרות השירוויזיון. מאחורי הקלעים הכרתי את עוזי חיטמן, שהתלהב מזה שאני עולה חדש שיודע עברית. יום אחד הוא אמר לי: כתבתי עליך שיר, 'כינור שמייבב מרעיד מיתר בלב והוא ממש בנשמתי', ונראה מה יהיה עם זה. ב־85' השיר 'כמו צועני' התקבל לקדם האירוויזיון.

"כיוון שעוזי חשב שהוא לא זמר מספיק טוב לאירוויזיון, הוא פנה עם השיר ליגאל, שהיה קצת חשדן, ואמר: 'אם לא אגיע למקומות הגבוהים בתחרות, זו תהיה פדיחה'. לכן הוא אמר לעוזי: 'תעמוד לידי, ומקסימום נתחלק בפדיחה'. עוזי הסכים, הם מצאו אותי והתחלנו לעשות חזרות על ההעמדה עם צדי צרפתי. 

אחרי שכמעט ניצחנו את יזהר כהן, התחלנו לעבוד על תוכנית. יום אחד הלכנו שלושתנו לבית של דוד קריבושי וכתבנו ביחד את השיר 'אנחנו נשארים בארץ', שזה בעצם השיר היחיד שכתבנו ביחד. 'נפלתי על פניי, אבל אני עוד חי, ככה זה להיות מקום שני'. הוא נבחר לשיר השנה במצעדי הפזמונים והפך להמנון ציוני־ישראלי, למרות שבמקור הוא כולו ירידה על איך שהפסדנו באירוויזיון. בשנה ההיא היו לנו ארבעה שירים במצעד השנתי, היינו בטלוויזיה יותר מרבין. 

"הזמינו אותנו להופיע בפסטיגל 86', ועוזי כתב את 'ארץ הצבר' - לדעתי השיר הכי טוב שהוא כתב לנו. אני ויגאל ביצענו גם את 'אדוני ראש העיר'. בגלל שיגאל היה מוטרד מזוויות הצילום ואיך ייראו השערות שלו והבגדים שלו על המסך, הוא היה נכנס לחדר הבקרה של מפיקי הטלוויזיה. שם הוא דיבר עם ראש מחלקת ילדים בערוץ הראשון, ובתור בדיחה הוא זרק לו: 'מגיעה לנו תוכנית טלוויזיה משלנו'. וככה, למעשה, נולד 'הופה היי', שבכלל היה שיר שיגאל כתב לגידי גוב בערך שנתיים קודם לכן.

"מהרכב שמכוון לקהל של מבוגרים וחיילים הפכנו במהירות לתוכנית הילדים הכי גדולה שכולם זוכרים. ויגאל תמיד היה הפוּשר שדחף את זה קדימה. בהתחלה זה לא היה קל. אני זוכר הופעות של כמו צועני שהיו באים רק 100 איש, ויגאל היה בדיכאון ועצבני שלא יהיה קהל. עשינו שש שנים ברצף עבודה פשוט מטורפת, והן היו חתיכת פרק זמן מחיי. זה כבוד לשמוע כל הזמן שדור שלם גדל עלינו.

"והאמת, אם יש משהו שאני תמיד אזכור ממנו - זה שיגאל תמיד היה מאחר. למשל, היינו קובעים לצאת להופעה בפזנון - המקום ההוא מהשורה בשיר 'מזמזם לי פזמון בפזנון' - ואני ועוזי חיטמן היינו מגיעים בזמן ויושבים ומחכים ומחכים. לפעמים הוא היה מגיע אחרי שעות ואומר להגנתו: 'אני הלהקה, כל היום אני נפגש עם אנשים, אני מדבר, אני סוגר הופעות, אני עובד בשביל הלהקה'. פעם עשיתי חישוב והגעתי למסקנה שביליתי חודשיים מהחיים שלי בלחכות לו".

אם הרעפים בסדר, הכל בסדר

"בתקופה של 'הופה היי' היינו מופיעים בכל הארץ, ובמשך הקיץ היו לנו הופעות בספארי - ארבע פעמים ביום. חום יולי־אוגוסט וכולנו נוטפים זיעה. יגאל היה גבר נאה בטירוף, נראה כמו לורד אנגלי, ולכן תמיד כל מה שעניין אותו זה 'איך נראו הרעפים'. במילה 'רעפים' הכוונה היתה, כמובן, לפוני שלו. הוא היה חתיך על, מוחזק, שמור, מאוד מטופח, ועם החום והלחות של הקיץ השיער שלו היה נדבק ומתפזר. 

"בכל פעם לפני שהוא היה עולה לבמה הוא היה שואל אותי: ׳איך נראים הרעפים, הם בסדר?׳. במשך שנים אחרי, בכל פעם שהייתי פוגשת אותו, מייד הייתי שואלת אותו 'איך הרעפים' כי ידעתי שאם הרעפים בסדר, אז הכל בסדר".

מה שקרה בעפולה

"כשצילמנו את הפרקים של ׳הופה היי׳ היינו מצלמים ממש לאורכה ולרוחבה של המדינה. יום אחד יצאנו לצלם בעפולה. הגענו לשם, פגשנו אלפי ילדים שצרחו את שיר הנושא 'שיר איתנו את ההופה הופה היי', והיתה אווירה מטורפת וכולם היו בעננים. אחרי שעות ארוכות ומתישות של עבודה התקפלנו ונסענו הביתה. השעה היתה משהו כמו שלוש לפנות בוקר, וחזרנו, כמו שאומרים, עייפים אך מרוצים. כעבור חצי שעה, בשעה שלוש וחצי בלילה, צלצל אצלי הטלפון. זה היה המפיק, והוא אמר לי שהיתה איזו בעיה בסאונד, משהו התקלקל וצריך לעשות את הכל מחדש.

"לא ידעתי איך להגיב. צלצלתי ליגאל, שאלתי אותו 'מה עושים עכשיו?' והוא ענה: 'יאללה, אין ברירה. חבל על הזמן, תתלבשי, ניסע ונצלם שוב'. ככה, בלי שום פאניקה, בלי שום בעיה או עניין, הם הגיעו אחרי כמה דקות לאסוף אותי וכולנו נסענו שוב לעפולה בתוך ואן ישן, באמצע הלילה, אחרי יממה של צילומים, רק כדי לצלם את התוכנית שוב. והלב היה בעננים. ככה זה, הנעורים והאושר לעבוד יחד ניצחו כל מרחק וקושי. ועד היום נשארה לי ציפור קטנה בלב".

קודם יושבים, מדברים, מעכלים

"אני אפילו לא זוכר איך התחלתי להופיע עם יגאל בשן, אבל יצא שהופענו יחד - רק אני והוא לבד. הוא מנגן בגיטרה ושר, ואני מלווה אותו. היו לנו הרבה שעות נסיעה ביחד במכונית. הוא איש מצחיק. היינו אוהבים לאכול טוב, וזאת היתה תקופה מהנה. פעם אכלתי איתו ארוחת צהריים, וכשסיימנו רציתי להוריד את הכלים מהשולחן, אבל הוא עצר אותי והטיח בי: 'תגיד לי, מה אתה עושה? חכה. מה פתאום אתה קופץ ישר להרים מהשולחן? יש זמן. קודם יושבים, מדברים, מעכלים. לאט לאט'. הוא היה איש כזה, היו לו מנהגים יפים. ב־1994 הוא רצה שאפיק אלבום שירים, ולי לא היה הרבה ניסיון, אבל היה חשוב לו שאעשה את זה כדי שזה יהיה 'תקליט שיבוא מהגיטרות'. נכנסנו לאולפן והקלטנו את האלבום 'באמצע החיים'. זה תקליט מאוד מרגש. הוא לא כל כך הצליח, אולי שיר אחד הושמע ברדיו. בפעם האחרונה שפגשתי אותו, לפני פחות משנתיים, תומר בירן הפיק לו שיר לרדיו - דווקא שיר שיחסית הצליח ברדיו. באתי לנגן שם, ואז פגשתי את יגאל והעלינו זיכרונות. הוא היה אדם מיוחד, שקשה שלא להתחבר אליו".

המחמאה הכי גדולה

"הקשר שלי עם יגאל בשן התחיל בעצם עוד לפני שנולדתי, מכיוון שאבא שלי, פול רוט, שירת עם יגאל בלהקת פיקוד צפון כשניגן גיטרה, ובגלל זה כבר כילד קטן אני זוכר הרבה תמונות של יגאל באלבומים משפחתיים. כשבערוץ 24 שודרה תוכנית שבה הפגישו שני אמנים להקליט שיר ביחד ('מפגשיר'), לא היו לי ספקות עם מי אני רוצה לעבוד, ונורא שמחתי שיגאל הסכים שנשתף פעולה. לא אשכח את הרגע באולפן שבו הוא החל לשיר. כמה רגש, כמה דיוק, איזו מקצוענות, והכי חשוב - כמה שלווה ונועם הוא השרה עלי. מהרגע שבו החלטתי גם לחטוא בשירה, קיבלתי אינספור פעמים ריקושטים לגבי זה שהקול שלי מזכיר את זה של יגאל בשן, וכמובן שזה מאוד החמיא לי. גם אם לא היינו בקשר רציף, בליבי תמיד הרגשתי קשור אליו, ושיריו צבעו את ילדותי ועיצבו את חיי. יהי זכרו ברוך".