לא פעם אנחנו מתארים את מה שלא ניתן לתאר. המילים מולחמות זו בזו כדי למלא שליחות שידוע מראש שתיכשלנה בה. כשאדם אומר "אין לי מילים" הוא מנסה לקושש אותן כדי להגדיר, לקטלג, למצוא שדה מוכר. כלומר "יש לו" מילים, אבל הוא חושש לגעת בהן, ומבין שהן עלולות לגרום נזק, לחטוא לאמת.
כך גם בכתיבה - אנחנו מנסים לכופף את ההלם, החרדה, התשוקה, העצב והציפייה תחת קורת גג מוכרת ולתת בהם סימנים. אלא שמלכתחילה יש תחושות ורגשות שלא ניתן לכמת אותם ולהעניק להם פנים. הם פשוט שם, רובצים על המצפון, בלתי נגישים לאדם או לאמן או בכלל למילים. ובכל זאת גם אדורנו חזר בו מאמירתו המפורסמת על הברבריות שבכתיבת שירה אחרי אושוויץ, וטען כי הסבל זכאי לייצוג כשם שהמעונה זכאי לצרוח.
על מה לא ניתן לכתוב ספרות? זו שאלה שנותרת פתוחה. לא כי אין לה תשובה, ודאי שיש: ניתן לכתוב על הכל. אך דווקא תשובה זו מגבירה את חוסר הביטחון המושרש באדם הכותב: גם כשכל האפשרויות מונחות לפניו, הוא חושש לפסוע פסע, לפצות פה ולקלקל בבחירתו.
בנובלה הבלתי נשכחת "הנער האבוד" מאת תומס וולף (מאנגלית: עודד וולקשטיין, זיקית 2013), מתוארים זיכרונות של ילדות רחוקה, משותפים לאחים שהם בני משפחה אחת. אלא שהזיכרונות כה אבודים עד שהשחזור מטושטש, שוקע בחזיונות של צל ורוח, זולג למקומות ומחוזות שספק אם בכלל היו או שמא נחלמו, וממזג את העבר וההווה עד כדי התגרות בנצח.
הקריאה ברומן הזה של וולף מתעתעת, ודורשת התעכבות, משום שבמהלכה מובן כי המטרה אינה מציאתו מחדש, בנבכי הזיכרון, של הנער האבוד, אלא ניסיון להגדיר את החיפוש הזה. המספר מנסה בכוח לנבור בשנים הראשונות של ילדותו, שבהן ידוע כי איש אינו זוכר דבר למישרין:
"כי הכול ישוב ויבוא, והרגשתי שלו יכולתי לשבת שם על המדרגות פעם נוספת בהיעדר, ההיעדר של אחר הצהריים, יכולתי להחזיר את זה. וזה יבוא וילך ויבוא שוב עד שזה יחזור אליי, יחזור אליי ויהיה שלי ואוכל לזכור את מה שראיתי והייתי, כשאורו של הזמן עוד האיר לפניי ואלף חיים הדהדו אפופי צללים - את אותו סיכום תמציתי של עצמי, יקום ארבע שנותיי, כה קצר למדידה, כה רחוק, רחוק לבלי־קץ לְזיכרון".
לזכור את מה שראיתי והייתי - זו המשימה הבלתי אפשרית של הכותב. כי זה לא רק הזיכרון הרחוק אלא גם האדם הקרוב שכלוא בתוכו, המבקש לומר דבר־מה ואין לו פה, וכל שביכולתו הוא לעורר בכותב את עצמו, ולצאת אל הדף.