"הם רצחו את הנפש שלנו"

"ראיתי את חברתי נרצחת על ידי בעלה עם גרזן. הוא רצח אותה מול הפנים שלי. יש לי פחד אדיר לצאת מהמקום הזה, כי אני מפחדת שהסוף שלי יהיה כמו שלה. הבעל שלי היה אומר לילדים שלנו 'תסתכלו טוב על אמא שלכם, אולי בפעם הבא היא לא תהיה יותר'".

את הדברים המטלטלים הללו מספרת לנו א', הנמצאת במעון לנשים מוכות בשרון. היא בת 34, אמא לשלושה, ואישה שחיה את האלימות במשפחה במשך שנים. את בעלה הכירה בטיול שחרור מהצבא, והיא מתארת שש שנות זוגיות מאושרות שהפכו עם הזמן לסיוט, בעיקר בשל פערים בהכנסות בין השניים. "אני עבדתי ופרנסתי את הבית, והוא היה מובטל במשך תקופה ארוכה", היא מספרת, "אז הוא מצא את הנחמה באלכוהול, וכמי שנשואה לאלכוהוליסט, היו לעניין הזה השלכות קשות. זה התחיל בקללות ובזלזול, והאלימות הפיזית הראשונה היתה כשהייתי בהריון הראשון, בחודש שביעי. רבנו על הרגלי השתייה שלו והוא התעצבן ובעט לי בבטן. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי בבית החולים והוא עמד לצד המיטה שלי ואיים עליי שאם אני מספרת למישהו שהוא היכה אותי זה הסוף של החיים שלי. אז שתקתי". 

הזוועה שחוותה א' לא הסתיימה. חייה הפכו לסיוט מתמשך, שכלל אלימות מילולית ופיזית יומיומית. "בערב הוא היה יוצא, אז היו לי כמה שעות לנשום ולחייך, אבל כשהוא היה חוזר הוא היה מתחיל לשבור דברים בבית ואני הייתי חוטפת. אם לא הייתי רוצה לשכב איתו הוא היה גוזר לי את המפשעות עם מספריים כדי שאפתח את הרגליים ובסוף הייתי נכנעת. עד היום יש לי צלקות, כאבים וסיוטים מהמספריים שלו". 

לדברי א', לאורך כל הדרך היא שיתפה בכך את אמה, אך זו סירבה לסייע לה. "אני יוצאת העדה האתיופית", היא אומרת, "ואצלנו בעדה מי שמתגרשת זו בושה וחרפה. אמא שלי לא האמינה לי שמכים ואונסים אותי תחת איומים. רק אחרי שהיא נפטרה יכולתי להתלונן במשטרה ולהגיע למקום שבו אני נמצאת היום - מוגנת ומקבלת חום ואהבה שלא הכרתי. הפחד שלי הוא לצאת מהמקום הזה ולאבד את ההגנה, כי בסופו של דבר אחרי שבעלי שוחרר ממעצר הוא מסתובב חופשי. החלום שלי הוא שיגרשו אותו מהארץ". 

"אחרי האלכוהול - מכות"

אישה נוספת שנמצאת במעון היא ר', גם היא אמא לשלושה, שבניגוד לכל כלה אחרת - ביום חתונתה היתה דווקא עצובה. "הייתי ילדה בת 18 ששידכו לה גבר שמבוגר ממנה בעשור", היא מספרת, "לא פגשתי אותו לפני זה כי אצלנו בעדה האתיופית ההורים 'סוגרים עסקה' ואין לך מה לומר. כולם מחאו כפיים בחתונה ושמחו, אבל אני הייתי הרוסה מבפנים. כבר מהתחלה הרגשתי פחד שהשידוך הזה הוא אסון".

החששות של ר' התבררו כמוצדקים, כשמהר מאוד התברר לה כי מי ששודך לה הוא אלכוהוליסט אלים. "המכות הגיעו תמיד אחרי ויכוח, שתמיד היה בעניין האלכוהול. זה היה מתחיל בסטירה וממשיך באגרוף, אבל מסתיים בבבקשת סליחה מצידו ובהבטחה שזה לא יחזור על עצמו". 

אחרי שנים של אלימות שיתפה ר' במצבה הנורא עם חברה לעבודה, שלא נשארה אדישה ודחפה אותה לדווח. "אפילו לא ניסיתי להילחם בו", מספרת ר', "חוויתי השפלות וקשיים על בסיס יומיומי, אבל בכיתי לכרית וחיכיתי שזה יעבור. אותה חברה לעבודה הצילה את חיי ואת חיי ילדיי". 

"האיום הכי מפחיד"

ב', בת 36 ואמא לפעוט, עלתה לארץ לפני שלוש שנים מאוקראינה וחיפשה אהבה. "בן הזוג שלי ידע לחזר אחרי ולתת לי להרגיש הכי טוב שרק אפשר", היא נזכרת, "בדיעבד אני יודעת שכבר מהתחלה היו שם ניצוצות של אלימות, אבל התעלמתי מהם. הייתי מאוהבת. מהר מאוד הוא בודד אותי מהסביבה שלי, הרחיק אותי מהמשפחה ומהחברים וכל הזמן היה צריך להגיד לי כמה אני אמא גרועה ובן אדם אפס. כשהוא היה עובר לידי הוא היה נותן לי סטירה או אגרוף - וצוחק. עד עכשיו, כשמישהו עובר לידי, אני מתכווצת". 

את כמות הפעמים שבהן מצאה את עצמה נזרקת מהבית, נגררת מהגרון בתנועת חניקה, הפסיקה ב' לספור. "הוא כל הזמן הוא איים עליי שאם לא אעשה מה שהוא מבקש, או אלשין למישהו על הקללות והמכות, הוא יחטוף לי את הילד ויעלם איתו למדינה זרה. בשביל אמא, זה האיום הכי גדול ומפחיד שיש. הוא עשה הכל כדי שאהיה תלותית בו והתעלל בי פיזית ורגשית. היה לו גם קטע שהוא לא היה נותן לי לישון. החזיק אותי ערה כל הזמן כדי לבדר אותו. הוא היה עושה את זה בשביל להחליש אותי, וזה עבד. למכות התרגלתי, אבל הוא רצח את הנפש שלי".

מפתיע לגלות שלב' יש שלושה תארים אקדמיים, אחד מהם בקרימינולוגיה. "תראי מה זה", היא אומרת, "אני, שהצטיינתי בקורס על אלימות במשפחה באוניברסיטה, נכשלתי בלזהות אותה בזמן בתוך הבית שלי". 

ב' עברה הרבה עד שעזרה אומץ ושיתפה את אמה, שדחפה אותה לברוח מהבעל המכה באותו הרגע. "אספתי את המטרנה וכמה בגדים בתוך שקית זבל, ברחתי עם הילד לרחוב צדדי והתקשרתי למשטרה", היא נזכרת, "השוטרת היתה כל כך רגישה, נתנה לי תחושה שאני מוגנת. רשויות הרווחה עזרו לי ופה במעון עוזרים לי להשתקם. יש תפיסה שלא מתייחסים לנשים מוכות במדינה שלנו, אבל אני חוויתי בדיוק את ההפך. פגשתי רק אנשים ומטפלים מדהימים, שעזרו לי להרים את הראש ולהיזכר שאני שווה". 

מי שמלווה את הנשים באופן אישי היא מנכ"לית עמותת "לא לאלימות כלפי נשים", יעל גולד (54), שמסבירה לנו כי "נשים אוזרות אומץ לעזוב רק כשהן מבינות שהילדים בסכנה. כל עוד רק הן נמצאות בסכנה, הן בוחרות בדרך כלל להמשיך לספוג. מחקרים אחרונים בעולם הראו כי אישה חווה לפחות שבע פעמים תהליך עזיבה מהבעל המכה, ורק לאחר מכן היא מגיעה להחלטה - הקשה בעבורה - לעזוב סופית. אני פוגשת נשים בנות 60 ואפילו 70, שרק עכשיו מבינות שחוו אלימות כל חייהן. חצי מיליון נשים בישראל שנמצאות במעגל האלימות, ולצערי הרב ברור כשמש שהרצח הבא יגיע מתוכן. חשוב שנשים אלה ידעו לזהות את הסימנים המקדימים ויוכלו להינצל מאסון בלתי הפיך, כמו שידעו לעשות שלוש הגיבורות הללו". 

 

 

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו