לעליית שירת הספוקן־וורד בשנים האחרונות יש משמעות גם מעבר לאופנה, קצב ומאוויים של דור: היא מחדשת את ההבנה כי ספרות כתובה אינה כה שכיחה כפי שאנו סבורים שהיא. בניגוד למוזיקה, שקיימת בצורות שונות ומגוונות בכל חברה על פני כדור הארץ - אף בשבטים הנידחים ביותר - הסיפור הכתוב הוא פריבילגיה של העידן החדש. הסיפור, בעיקרו, הוא אמנות הנמסרת בעל פה, בקול, ולא בכתב.
אלפי שנים לפני הומרוס סופרו סיפורים שעוצבו רק בהמשך לתבנית המסורת האפית המוכרת לנו. הם הועברו מדור לדור על ידי המסרנים, שהיו הכלאה מרתקת בין היסטוריונים פופולריים לשחקנים. הסיפור העממי היה גמיש ופתוח. הוא נמנע ממחויבות וקיבל צורות שונות. ניתן להסיק בהחלט כי הסיפור ההוא היה תלוי בתנועה, בנדידה, בדילוג המתמיד, בטרנספורמציה. הוא התנער מנאמנות; הגדרתו העצמית נמנעה במפגיע מצורה קבועה.
הכתב, עניין חדש למדי, והדפוס החדש עוד יותר, גרמו למקצוע המסרן להיכחד לאיטו (גם אם לא להיעלם, שהרי כולנו מסרנים, מדי יום, לילדינו, לסביבה, אנחנו מסרנים בעל כורחנו). אבל חשוב יותר - הכתב שינה את אופי הסיפור. עתה חותמת הדיו של הסופר שיוותה לדברים תוקף נצחי. הסיפור כמעט חקוק באבן, אין לשנותו. הוא כבר לא פתוח להלכי רוח ופרשנויות כמעין משחק חברתי הפתוח לכל משתתף. הסיפור הוא אישי, קבוע, תחום במסגרת פקידותית.
אלא שדומה כי אלו רק פני השטח. הרי גם בעידן הספר הסיפור משתנה בתוכנו. אנחנו מעצבים אותו מחדש בהתאם לתחנות בחיינו. העיר פעם ולטר בנימין כי "ספר יכול להמתין אלפי שנים מבלי להיקרא, עד שיבוא הקורא הנכון. ספרים אינם ממהרים. אקט של יצירה אינו ממהר. הוא מעניק לנו זכות אינסופית". אפשר לומר שהסיפור הוא כמוסה בהמתנה; אין לדעת מתי ישפיע בצורה האידיאלית על האדם המקבל אותו.
הזכות שלנו על הסיפור נובעת מתוך הזכות שלנו על עצמנו. הסיפור הוא רק כלי המכיל את שאיפותינו, געגועינו ורצונותינו. הוא אמצעי, לא מטרה, ולכן השימוש בו מותר במגוון של אופנים. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמֹר" - הדגש אינו רק בהעברת סיפור יציאת מצרים מן האבות אל הבנים, אלא גם בעצם ה"והגדת" - אמור אתה; ספר את סיפורך שלך, גם אם הוא אינו נאמן בפרטי פרטיו לסיפור הקודם לך.
ולכן הסיפור יישאר גם לאחר הקריאה. בזמן שבו העזרים הטכנולוגיים ומכונות הזיכרון מסוגלים להכיל מיליוני מחשבות בו בזמן, עניין שהאדם אינו מסוגל לו, ייתכן שהכתיבה והקריאה ייעלמו. הן לא יהיו נחוצות כשתימצא דרך אחרת, בדיונית ככל שתהא, למסור את השליחות. זו לא טרגדיה, אלא בשורה טובה, שמסירה מאיתנו אחריות גדולה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו