"אמריקה לא התבגרה בעקבות פרשת לוינסקי"

לגיבורת ספרה החדש של גבריאל זווין קוראים אביבה גרוסמן, אבל היא מאוד מזכירה את מוניקה לוינסקי: יהודייה שמנמנה, העובדת כמתמחה במשרדו של חבר קונגרס רב־כוח, נשוי ומבוגר ממנה בהרבה, ומנהלת איתו רומן. כשהפרשה מתפוצצת - כולל הכתם הלבנבן על החליפה שלה וההכחשה הפומבית שלו, שבה הוא מתייחס אליה כ"האישה הזאת" - היא עוברת שיימינג איום ונורא. היא נתפסת בציבור כמי שפיתתה את חבר הקונגרס המצליח, כ"שרמוטה", כלשונה, וחייה נגמרים למעשה. 

למזלה של אביבה גרוסמן, במקרה שלה הפרשה הסעירה בעיקר את דרום פלורידה ולא את העולם כולו, היא משנה את שמה ל"ג'יין יאנג" ובונה לעצמה חיים חדשים בצפון ארה"ב.

בנקודה הזאת, פחות או יותר, 15 שנה לאחר הפרשה, מתחיל הרומן של זווין, "ג'יין יאנג הצעירה" (הוצאת תכלת, מאנגלית: יעל סלע). 

 

לפקפק בנרטיב

זווין לא יודעת אם מוניקה לוינסקי קראה את "ג'יין יאנג הצעירה", ומה היא חושבת עליו. ממילא, לדבריה, "כאשר סיפור צומח לממדים של פרשת לוינסקי, הוא כבר הרבה יותר מסיפור פרטי, הוא חלק ממה שאנחנו, הנשים, אומרות לעצמנו על הדרך שבה אנחנו צריכות להתנהג, הוא מקודד לתודעה שלנו ומנחה את הבחירות שלנו. זאת הסיבה שרציתי לכתוב את הסיפור הזה, לא רק כדי לחשוף שערורייה רדומה". 

הספר קשור לתנועת #MeToo?

"הספר לא נכתב בעקבות עליית #MeToo - הוא נכתב ופורסם בארה"ב לפני כן. ובכל זאת, אפשר לומר שהספר שלי ו־#MeToo נולדו מאותה 'שפת אם'". 

אבל יש תחושה שבניגוד ל־#MeToo, הספר פחות עוסק ביחסי הניצול ובקורבנות, אלא מציג גיבורה שמאשימה קודם כל את עצמה בכך שעשתה כמה בחירות שהיא מגדירה בדיעבד כ"מטופשות".

"אני לא חושבת ש־#MeToo תופסת נשים כמלאכיות שלא עושות 'בחירות מטופשות'. העניין הוא שמלבד כמה יוצאי דופן, לאורך ההיסטוריה נשים נענשו ונושלו מעמדות כוח הרבה יותר מגברים על 'בחירות מטופשות' דומות או אפילו משותפות. בארה"ב, כשיש שערורייה שנוגעת לאיש ציבור חזק ולאישה, כמעט תמיד הקלון יוטל על האישה. במקרים כאלה, הגבר מתנצל וממשיך בחייו, וחיי האישה למעשה מסתיימים. אני חושבת שתנועת #MeToo היא תיקון הכרחי ואלים למאזן הזה, וזה גם מה שהספר שלי מנסה לעשות. זה ניסיון לומר, 'אבל יש צד נוסף לכל זה'". 

אשתו הנבגדת של חבר הקונגרס אומרת ברומן שהדבר הנורא ביותר הוא להיות בעמדה של אשת הפוליטיקאי, זו שעשו לה עוול. 

"אני חושבת שתפקידן של נשות פוליטיקאים בזמן שערורייה כזאת הוא להשתתף בתיאטרון פוליטי: הגבר חוטא והאישה מובאת אל הבמה כדי למחול לו, והמחילה שלה אמורה לייצג את המחילה של כלל הציבור. כל העניין מגוחך. לדעתי גם מחוץ לשערוריות, דמותה של אשת הפוליטיקאי בארה"ב צריכה לעבור שינוי. אנחנו מצפים ממנה למלא תפקיד, ולא נותנים לה דבר בתמורה. היא סוג של שפחה. אין אף אחד בבית הלבן, אולי חוץ מהמתמחים שעובדים בחינם, שמרוויח פחות מהגברת הראשונה".

את חושבת שהחברה האמריקנית שונה היום, אולי בוגרת יותר מאשר ב־1998, כשהתפוצצה פרשת לוינסקי?

"אני לא מרגישה שאמריקה התבגרה. נעשינו אולי יותר מורכבים, אבל מבחינות אחרות נסוגונו אחורה. עם זאת, אני חושבת שסיפור מוניקה לוינסקי היה מתפתח היום באופן שונה לגמרי מאשר לפני שני עשורים. אני חושבת שאנשים היו מפקפקים בנרטיב שנמסר להם. אני חושבת שהם לא היו הולכים שבי אחרי הייצוג של מוניקה כפתיינית וקלינטון כקורבן שלה".

 

גבריאל זווין // צילום: Hans Canosa

 

"הטוויטר - שודד ניואנסים"

זווין (41) אומרת על עצמה שהיא תמיד נראית זרה. "בכל מקום שאני נמצאת, אנשים בטוחים שאני לא משם". אביה הוא יהודי־אמריקני ממוצא רוסי, ליטאי ופולני. אמה, ילידת קוריאה, הגיעה לאמריקה בגיל 9 ולמדה אנגלית דרך רומנים. שני הוריה עבדו במחשבים. 

זווין עצמה ילידת ניו יורק, אבל כמו גיבורת ספרה, אביבה גרוסמן, גם היא הלכה לתיכון בעיר בוקה רטון שבדרום פלורידה, ופעם היא התמודדה שם על תפקיד יו"ר מועצת התלמידים - והפסידה. "אני חושבת שהפסדתי כי החלטתי ללבוש דווקא חליפה מחויטת גברית ביום הנאומים", היא אומרת. 

"מעולם לא היתה לי עבודה מלבד כתיבה", היא מעידה על עצמה. עבודת הכתיבה הראשונה שלה היתה כמבקרת מוזיקה לעיתון גדול בדרום פלורידה, כשהיתה בת 14. מאוחר יותר למדה באוניברסיטת הרווארד ספרות אנגלית ואמריקנית, והיום היא חיה בקליפורניה עם בן זוגה, העוסק בקולנוע, ושני כלבים (ללא ילדים). 

אביבה גרוסמן היא מודל לחיקוי?

"לא כתבתי אותה כמודל לחיקוי, אבל כן, אני חושבת שהיא כזאת".

זהו ספר שנון ומבדר, מתובל ביידיש (פקאקטע, אלטֶער קאקֶער, בּובֵּע מַייסֵע), והגיבורה שלך חזקה ורהוטה. נוצר מתח בין הקלילות של הכתיבה לחוויה הטראומתית שאת עוסקת בה. 

"כן, במידה מסוימת זו האסטרטגיה של הספר. זה קשור, לדעתי, גם במגבלה שלי עצמי. בזמן האחרון שמתי לב שאני צוחקת יותר מדי כשאני מתראיינת. אפילו כשהייתי אומרת משהו רציני, הייתי מתבלת את התשובה שלי בצחוק. הומור הוא העדשה שדרכה אני רואה את העולם".

 

כריכת הספר "ג'יין יאנג הצעירה"

 

הספר מתרחש בראשית ימי האינטרנט, ואביבה פותחת בלוג שמתעד את הרומן עם חבר הקונגרס בלי להבין את ההשלכות ההרסניות. 

"אני חושבת שאנחנו עדיין מאוד תמימים לגבי ההשפעות של האינטרנט והמדיה החברתית. אנחנו תינוקות של עידן האינטרנט. אבל האינטרנט לא הולך להיעלם ואנחנו חייבים להפוך חכמים יותר לגבי השימוש בו. אישית, אני אוהבת אותו ושונאת אותו. את טוויטר, למשל, עזבתי השנה. אף פעם לא הייתי טובה במדיה הזאת, כי לוקח לי זמן לדעת מה אני חושבת. אני חושבת על טוויטר כשודד־ניואנסים".

הספר מחולק לחמישה פרקים שונים, המסופרים מפי חמש נשים שונות (או ארבע, אם סופרים את אביבה גרוסמן וג'יין יאנג כאותה אישה). כל הנשים - כולל אמה של אביבה גרוסמן, בתה ואשתו הנבגדת של חבר הקונגרס - משלמות מחירים כבדים מאוד על הסקנדל, והקשרים ביניהן מתנתקים.

היחיד שלכאורה נחלץ מהעניין הוא הגבר. אני שואלת את זווין אם אפשר לקרוא את הרומן כניסיון לאחד מחדש בין נקודות המבט הנשיות שהתרחקו זו מזו, לשוב ולצרף את הפרספקטיבות המבודדות לסיפור אחד שלם. 

"אני חושבת שאחד הדברים הטובים שתנועת #MeToo עשתה הוא שהיא הביאה נשים להבין שהן לא לבד. ברומן שלי, הנשים מאמינות שהן לבד אבל הן לא. אם הן רק היו יכולות לשתף את הכאב שלהן זו עם זו, החיים שלהן היו שונים בתכלית". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו