דמיינו באוזני רוחכם מהו שיר החנוכה האהוב ביותר עלינו הישראלים, כזה ששום אירוע של הדלקת נרות לא מושלם בלעדיו. האם אתם במחנה "מעוז צור" הקלאסי או שאתם מעדיפים את "באנו חושך לגרש" הדרמטי? אולי אתם בכלל מעדיפים את שירי האינדי החתרניים, כמו "כד קטן" או "סביבון סוב סוב סוב"? האמת היא שהשיר הישראלי המזוהה ביותר עם חנוכה עבורי הוא שיר הצקצוק. הוא ריתמי וקליט ואני לא יכול לדמיין חג חנוכה בלעדיו. הבית משתנה מדי שנה אבל הפזמון הוא תמיד זהה. כל מה שצריך כדי לבצע אותו זה להרים את הלשון לגובה קו השיניים העליונות ולהטיל אותה מטה תוך כדי שהיא נצמדת ומתנתקת בזריזות על הרווח בין השיניים ויוצרת את אותו צליל נפלא, שלאחריו יש להוסיף את המשפט "תראו מה נהיה מהפסטיגל, איפה מופעי החנוכה כשאנחנו היינו ילדים?".
את האובססיה התקשורתית סביב מופעי החנוכה קל מאוד להבין וגם אני בעצמי חטאתי בה. לפני מספר שנים, בעוד שכיהנתי בתפקיד עורך תוכנית בוקר בטלוויזיה, חיפשתי אייטמים לתוכנית שלמחרת, וכמדי יום נשאר חלל בליינאפ בין האייטמים הפותחים שתמיד עוסקים באקטואליה קשה, לבין האייטם שסוגר את התוכנית, שהוא בדרך כלל בסגנון ארנב ששבר שיא בקליעה לסל או מתכון לטוסט קרמבו (שכה יהיה לי טוב, אייטמים אמיתיים). ולפתע, כמו בת קול משמיים, שמעתי ממכשיר הטלוויזיה שמאחורי את המילים הבאות מוקראות על ידי עודד בן עמי, באותה רצינות ששמורה בדרך כלל לטקסטים כמו "על השחיטה" של ביאליק:
"קניתי טלפון חדש, משמע שהוא 'דנדש', מותק/ מצלם את עצמי בפוזות, יש לך עותק, מותק/ מותק, תנסי, החיים שלי זה סלפי/ מת על עצמי, אני מת על עצמי. וואלק אחי, אני מת על עצמי"
פעם לא היה יותר טוב. "שיר הסלפי" // צילום מסך
המילים הללו לקוחות מתוך "שיר הסלפי" שעורר מחאת הורים לפני ארבע שנים, בגין חשיפת הזאטוטים לטקסטים שטחיים ומביכים בפסטיגל. תוך כדי שהאייטם אצל עודד בן עמי שודר, אני כבר צעקתי לתחקירנים בנחישות שלא הייתה כדוגמתה מאז הקרב על המתלה: "סגרו לי את כותב 'שיר הסלפי' ואת ילדת הפסטיגל לילך הג'ינג'ית!".
האייטם למחרת אכן היה מוצלח מאוד ולא בכדי, שכן הוא הצליח לאגד בתוכו את כל מה שהמסך הקטן אוהב: עיסוק צדקני בעתיד הנוער, התרפקות על העבר, המון ויזואליה צבעונית של כוכבי הילדים מפזזים בתלבושות קצרצרות וגרסאות כיסוי שלא עומדות בסטנדרט של השיר המקורי, גם אם השיר המקורי הוא "נומה נומה היי", הזכור לרעה. היום אני יודע שעלי להכות על חטא, יהיה האייטם ההוא מוצלח מבחינה תקשורתית טוב ככל שיהיה.
אנשי תוכן יודעים זאת היטב, חנוכה טוב חוגגים עם שמן טרי ואייטמים ממוחזרים. אך המחאה הזאת ממוחזרת לעייפה וממש לא רלוונטית. בשנות ה-90, בתחילת ימי ערוץ הילדים, אינספור כתבי תרבות בכו שבעוד שבעבר יהורם גאון וחווה אלברשטיין הנחו את הפסטיגל, הרי שכעת כל מיני דוגמגישות הפכו להיות כוכבות הילדים. בשנת 2011, במקביל למחאה החברתית, החלה מחאת אימהות נגד המחירים המופקעים של הכרטיסים למופעי החנוכה, שנה לאחר מכן הזדעקו ההורים על ההשתתפות בפסטיגל של הראפר איזי שבשירו הוא משתמש לא עלינו במילים גסות. בשנת 2014, כאמור, "שיר הסלפי" השטני התסיס את דמם של הורים מודאגים, ובשנה שעברה, בעקבות דרישתו של הזמר עומר אדם לא לקיים את המופע בשבתות, קם כנגד המופע גל של ארגונים נגד הדתה.
הדתה, או פשוט מופע חנוכה? // צילום: פיני סילוק
אין דרך להכחיש שהמילים לשירי הפסטיגלים כיום די מטופשות, אבל האם הסטנדרט מלפני כמעט יובל שנים היה גבוה יותר? ובכן התשובה החד משמעית היא: "לא".
אל תתנו לשטן העיסוק העצמי לבלבל אתכם. לא כל השירים מפעם היו עמוקים ויפים כמו "הדרך אל הכפר" של רבקה זוהר או "אמא" של שולה חן, ולמעשה גם פעם היו שירים מטופשים לא פחות, כמו למשל "הקוסם" של ציפי שביט מפסטיבל שירי הילדים מתחילת שנות ה-70 עם הפזמון המורכב: "לפטי בפטי בללללפטי בינגלה לופלופלוף לפטי בפטי בללללפטי ג'ינגלה לוף".
זה לא רק המלל המגוחך, גם עומק לא תמיד היה שם, כמו במקרה של השיר "קשה להיות זוהרת" בביצוע חנה לסלאו מפסטיבל בצבעים 1986 שכלל את המילים:
"ותמיד זה ברור/ יש מקום לשיפור/ בעזרת האיפור/ האיפור הארור/ איפור העיניים איפור הלחיים/ יישור השיניים גימור השפתיים/ לקרב מוכנה תוך דקה או שתיים/ ורוב הזמן יום כיפור/ בגלל המותניים"
לא ממש המנון העצמה נשי, אבל מה זה בעצם משנה. גם אז וגם היום, הצגות החנוכה סוחפות את כל ישראל ומפוצצות אולמות. לראייה, כל הכרטיסים לפסטיגל מודל 2018 נגמרו מבעוד מועד, וההפקה הוסיפה הצגות ללו"ז הצפוף ממילא.
ולמה לא, בעצם? מי קבע שמופעי החנוכה צריכים להיות משהו מעבר להנאה גדולה לילדים? אף ילד לא החל לגלות עניין נרקיסיסטי בצילום אובססיבי במכשיר הנייד בגלל "שיר הסלפי", אלא בגלל הורים שאפשרו לו לקבל מכשיר סלולרי בגיל צעיר ולא נתנו לו הדרכה הורית ראויה. באותו האופן, הילדים לא הולכים ללמוד קללות בגלל שמשתתף במופע איזה טאלנט שקילל בעבר, סיכוי סביר יותר הוא שאת הקללות הם שמעו בפקק בכניסה לחניון.
תנו לילדים את החוויה הזאת כמו שהיא, מצועצעת, מגוחכת ומטופשת, כי בסופו של דבר מופעי חנוכה באו להעלות חיוך על הפנים, ואם את זה הם הצליחו לעשות למשך שעתיים רצופות, אשריהם. חינוך לא מגיע מהבמות, הוא מגיע מהבית. וגם אם בניגוד אלי, עוד עשר שנים הם לא יזכרו אפילו שיר אחד מהמופע, הם בכל זאת יזכרו שהם ישבו לצדכם כל המופע ואחזו לכם ביד בדרך הביתה. וזה יותר חזק מכל סלפי.
• לא אייל: הזמר שאילנית ואלירז רוצים בחתונה
• עקפו את ביונסה: המוזיקאיות המרוויחות בעולם
• 2,800 אמנים נגד חוק "נאמנות בתרבות"
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו