טיפת מזל

פעמיים קיבל קובי אפללו את חייו במתנה, ופעמיים זה קרה לו בנוכחות אופנוע. "ב־29 באפריל האחרון חציתי את הכביש בהרצליה", משחזר בפנים רציניות הזמר שידוע בחוש ההומור שלו. "אשתי אמילי והבת אריאל חיכו לי בחניון סמוך, כי היינו בדרך להופעה שלי באירוע גדול בעיר. 

"עברתי מאחורי רכב, ואופנוען שהגיע במהירות של 50-40 קמ"ש לא ראה אותי. ראיתי אותו מגיע וניסיתי לברוח ממנו. הספקתי לעשות צעד ולהסתובב, והוא נכנס לי ברגל ובגב. עפתי כמה מטרים הצידה, התגלגלתי, נחַתי לצד הכביש. נפגעתי בצוואר וברגל, אבל לא בצורה משמעותית.

"עשיתי טעות ולא חציתי במעבר חציה. אמילי לא ראתה את התאונה, אבל שמעה אותה, ואמרה שזה נשמע כמו רכב שהתנגש ברכב. ברגע שהיא הבינה שקרה משהו, היא רצה לכיווני. היינו בשוק.

"האנשים שראו את התאונה רצו קודם לאופנוען, שגם הוא התגלגל על הכביש ונפצע קל. אולי לא ראו אותי. התיישבתי על המדרכה בצד, בהלם. הרגשתי בהזיה, כאילו אף אחד לא התייחס אלי. רק כשהגיע אמבולנס והחובש שאל מי עוד נפגע בתאונה, הרמתי יד ואמרתי שזה אני.

"אחר כך הגיע שוטר ואמר לי, 'אה, זה אתה, אני צריך לאבטח עוד מעט את ההופעה שלך פה ליד'. אמרתי לו, 'בוא נראה שתהיה הופעה'. העמיסו אותי על אלונקה והסיעו אותי לבית החולים עם האופנוען. באמבולנס הוא זיהה אותי ואמר לי, 'אתה לא הזמר הזה? אז בחייאת, תשיר לי משהו'.

"במיון בדקו, צילמו, והרופא אמר לי, 'היה לך מזל גדול'. שאלתי אותו, 'דוקטור, יש לי הופעה עוד שעתיים, אני אגיע אליה?' הוא אמר לי שאני אהיה בסדר, ואחרי חצי שעה שחררו אותי. יצאתי מאיכילוב ומיהרתי בחזרה להרצליה. כשעליתי לבמה, התגובות היו חמות מאוד.

"רק אחר כך במקלחת בבית, כשחזרו לי הכאבים, התחלתי להבין ולעכל מה עבר עלי. בלילה לא הצלחתי לישון. בכל פעם שעצמתי את העיניים ראיתי את האופנוע הזה בא מולי, נכנס בי שוב. הטראומה ליוותה אותי במשך תקופה אחר כך. פתאום קיבלתי פרופורציות אחרות לחיים".

האירוע הזכיר לו גם את התאונה שקרתה לו בגיל 17: "גרנו במעלות והייתי אז בשיא המרד שלי, שיער ארוך, רוק כבד והבי מטאל, ואופנוע שהייתי קורע איתו את כבישי הגליל. יום אחד ניסיתי לעקוף רכב שסטה בפתאומיות למסלול העקיפה שלי בגלל צמיג שהיה על הכביש. 

"נכנסתי בו מאחורה והתעופפתי באוויר. למזלי, לא נחתי על הכביש אלא על שיחים שהיו בשוליים. הברך זזה לי מהמקום, סדקתי את הקרסול שהתעקם. אחרי יומיים בבית חולים חזרתי הביתה, ומאז לא נגעתי באופנוע". 

והכלי? 

"טוטאל לוסט, נזרק למגרש גרוטאות".

אפללו, 42, הוא הבכור של דוד, בעל חברת הסעות, ואריאלה, מורה לספרות יוצאת קיבוץ ניר אליהו. בילדותו עברה המשפחה למעלות־תרשיחא. אחריו נולדו זוהר, עורכת דין, ושירן, אשת הייטק.

"היינו משפחה מלוכדת ושמחה", הוא נזכר. "הבית תמיד היה פתוח לחברים. בסופי שבוע ובחגים היינו מארחים המון חברים. היו אצלנו מפגשים של חבר'ה עם כלי נגינה, גיטרות, ואני ואמא שלי היינו שרים. כשהייתי יוצא לבלות עם החבר'ה, היו מתכנסים אצלי ויוצאים מכאן לבילויים.

"אבל את רוב הילדות העברתי כשחקן כדורגל. בהתחלה הייתי חלוץ, אבל הייתי סופג כרטיסים אדומים כי הייתי דוחף בחזרה את הבלמים שהיו דוחפים אותי. אז הורידו אותי לשחק מאחורי החלוצים בקישור. עם הקבוצה של מכבי מעלות עלינו לליגה הלאומית, ואחר כך כששיחקתי בנהריה היתה להם קבוצה בליגה הארצית לבוגרים. שיחקתי עד שדפקתי את הרגל בתאונה".

"אני לא מתחבא, אבל אני לא כוכב ריאליטי שחושף את חייו. יש לי משהו אחר לתת, אמנות". על הבמה // צילום: קוקו

את מחיר התאונה שילם גם בצבא: "התגייסתי לגרעין נח"ל שהלך לקיבוץ בית גוברין, והייתי במסלול שמיועד לשירות קרבי. כבר בטירונות כשהתחילו העומסים צצו לי בעיות ברגליים, נקעים חוזרים, והברך כאבה לי נורא. עד שאבחנו אצלי שברי מאמץ והורידו לי פרופיל. עברתי לפיקוד ושירתי בבית־ליד כג'ובניק כולבויניק. נהג, מש"ק, מה שצריך. כל מה שעניין אותי אז זה לסיים את השירות".

מתי התחלת עם המוזיקה?

"מגיל הנעורים הייתי סביב מוזיקה וגיטרה. שרתי באירועים משפחתיים, בגרעין, בצבא, שירים של שלמה ארצי, אהוד בנאי, דיפ פרפל. לכתוב שירים משלי התחלתי רק בגיל 22-23, בתקופה שעבדתי כקב"ט בבית מלון באילת, שנה של ניתוק מהמציאות, מהאקטואליה, אולי התקופה הכי יפה שהיתה לי בחיים".

למה, בעצם?

"זה היה סוג של בריחה מישראל, הרגשתי כמו בחו"ל, תחושת חופש מאוד גדולה. פשוט להיות בלי מחשבות על העתיד וחפירות על ההווה. גרנו כמה אנשי ביטחון יחד בדירה גדולה באילת. הכרתי אנשים מכל הארץ והתחלתי לכתוב שירים יותר ברצינות. קיבלתי גם יותר ביטחון לשיר כי שמעו אותי לא רק חברי הילדות. אחר כך עבדתי בעסק של אבא שלי בתור נהג ופקיד במשרד". 

•  •  •

הוא פרץ לתודעה לפני 11 שנה כזמר שיוצר את שיריו, עם האלבום "בא מן השתיקה", שכלל לצד שיר הנושא המצליח גם את "ים הרחמים", "מה שהלב בחר" ו"שיר געגועים". הפריצה כללה מכירות בהיקף של אלבום זהב, תואר "זמר השנה" בגלגלצ ותואר "תגלית השנה" של אקו"ם. 

לימים, נמכר האלבום הזה בהיקף של אלבום פלטינה. כמוהו גם אלבומו השני, "ביום הכי בהיר", שיצא שנתיים אחר כך. ההצלחה נמשכה בלהיט הענק "מכתב לאחי" עם עילי בוטנר ובאלבומים "שמע" (2012) ו"מראות" (2015), ששניהם הגיעו למעמד אלבום זהב וכללו להיטים כמו "שמרי עלי", "שמע" ו"לצידך" ואת הקאברים ל"עוד ניפגש" (אריק איינשטיין) ו"מהן המילים" (שלמה ארצי).

למרות ההצלחה והפרסום שנלווה אליה, נראה כי אפללו קצת מתוסכל מכך שלא כולם מזהים אותו ברחוב, מתקשים לחבר את השם לפנים. מתחילת הקריירה, הוא אומר לי, זה מלווה אותו. 

אנחנו נפגשים בקפה־מסעדה "שלו" בגבעתיים, מקום שבו הוא יושב קבוע כבר שמונה שנים, ויש בתפריט קפה על שמו, "אמריקובי" (טעמנו, מדובר באמריקנו שגרתי). גם שם, פדיחה, המלצרית החדשה לא מבינה את גודל המעמד. לשמחתו, חלק מיושבי השולחנות הסמוכים מזהים אותו היטב וניגשים ללחוץ את ידו של הכוכב. 

"יש כאלה שלא מזהים אותי, וזה נותן לי אחלה סיפורים לספר בהופעות", הוא שומר על פאסון. "אבל באופן כללי, כל נושא הסלביות לא היה חשוב לי. לפני כמה שנים יצאתי במשך כמה חודשים עם אגם רודברג, ולפניה יצאתי עם קרין מגריזו, גם כן כמה חודשים, ולא הוצאתי שום אייטם לתקשורת. 

"אגם ואני שמרנו על הקשר בסוד, כי אייטמים ברכילות זה לא מה שיגרום לקהל לאהוב את השירים שלי ולבוא להופעות. מה שמצחיק זה שעל הזוגיות עם אגם כתבו שאנחנו יחד אחרי שזה כבר נגמר. זה קרע אותי מצחוק. ואחרי שבוע כבר לא היתה להם ברירה וכתבו שנפרדנו".

מצד אחד מטריד אותך שלא מזהים אותך, מצד אחר אתה נמנע מרכילות.

"אני לא מתחבא, אבל אני לא כוכב ריאליטי שחושף את חייו. יש לי משהו אחר לתת מעצמי, אמנות".

ואיך הכרת את אמילי, אשתך?

"היא רקדנית, בת 34, שרקדה במחזמר 'שיער' ושם הכירה את השחקנית מירב פלדמן, שהיא חברה גם שלי. מירב הביאה אותה ליציאה משותפת לבילוי עם עוד חברים. אמילי מצאה חן בעיניי, אבל אז עוד היה לה חבר אז לא התקרבתי אליה, כי היתה לי מדיניות שאני לא מתחיל עם תפוסות. שנה אחר כך נפגשנו בים, היא היתה פנויה, והתחברנו. יצאנו כמה פעמים, ובתוך חודשיים היא עברה לגור איתי. לפניה לא גרתי עם אף אחת. עד לפני שלוש שנים בכלל לא חשבתי שאתחתן. לאחרונה כתבתי עליה את השורה 'עד שהגעת אלי, לא ידעתי מה חי', כי באמת לא ידעתי".

ואיך היתה החתונה?

"אמילי כבר היתה בהיריון בחודש השישי. בגלל זה לא עשינו חתונה גדולה בארץ, אלא טסנו להתחתן באיטליה בווילה באגם ג'וליה שליד רומא, עם משפחה וחברים קרובים, 50-60 איש. זה היה רעיון של אמילי. רצינו משהו קטן ולא לחוץ ושנוכל לשלב בו נופש. מי שחיתן אותנו שם היה הרב דוד איפרגן, שהגיע איתנו מהארץ, בא עם המשפחה שלו במיוחד לאיטליה".

הקמת משפחה.

"כן, אמילי ואריאל נכנסו לחיי בתוך שנה, ואני רוצה לפחות עוד ילד אחד. הפכתי אחראי יותר ושקול, פחות מתפזר, אבל האבהות גם הפכה לי את העולם. זה היה לי קשה. קודם כל חוסר השינה. זה הופך לי לגמרי את כל המערכת הגופנית. אני נהיה עייף ולא מרוכז, קשה לי לשיר ואני מאבד חשק לכתוב. 

"בכל פעם שאריאל התעוררה, גם אם אמילי היתה קמה אליה, הייתי מתעורר. ניסיתי לשים אטמי אוזניים, וזה רק הכניס אותי ליותר לחץ שאם יקרה משהו אני לא אשמע אותה. מצאתי את עצמי במצבים קיצוניים עולה להופיע מסטול מעייפות אחרי שעתיים שינה, במקום שש־שבע השעות הרגילות.

"מצד שני, זו אהבה פסיכית. ההורות יצאה ממני באופן טבעי ולא מוסבר. האינסטינקט המגונן, המטפל. למדתי להאכיל, לחתל, לקלח. חוץ מלהניק עשיתי הכל. אני אבא מעורב מאוד, משתדל להוציא אותה מהגן, וכתבתי על אריאל שיר שאולי ייכנס לאלבום הבא. היא אוהבת לרקוד כמו אמא שלה ומוזיקלית מאוד כמוני, אבל אני לא הייתי רוצה שהיא תהיה במקצוע שלי, שהוא מאוד קשה ומלחיץ".

נשמע שההורות הכניסה אותך לחרדות.

"בטח. בכלל, אני חרדתי. סבלתי מהתקפי חרדה בעיקר בסמוך לפריצה שלי. הלכתי אז לשיחות עם פסיכולוג, וגם לדיקור סיני, שעד היום אני עושה. זה מפחית חרדות ומוריד כאבים שאני מקבל מהאימונים בחדר הכושר. אני גם היפוכונדר. כשמתחיל לכאוב לי משהו, אני ישר רואה את הסוף. אני אומר מייד שאולי מדובר באיזו מחלה סופנית. ככה אני. הייתי הולך לרופא על כל דבר קטן, עד שבשלב מסוים הוא אמר לי, 'עשה לי טובה, יש לי חולים אמיתיים'".

"לפניה לא גרתי עם אף אחת". אפללו עם אמילי 

אימוני הכושר שעליהם הוא מדבר ניכרים עליו. "אני נראה כמו שומר הראש של עצמי", הוא צוחק, "מתאמן לפחות ארבע פעמים בשבוע, שעה וחצי כל אימון, עם משקולות של 12-14 ק"ג בכל יד וגם אירובי. שומע מוזיקה באוזניות ותופס קצב. האימונים מצילים אותי מבחינת המאבק במשקל. 

"אני שוקל כיום 86-87 ק"ג. בתקופת האלבום השני, לפני תשע שנים, עליתי 13 ק"ג, שקלתי 98, ורק לפני שלוש שנים הורדתי אותם. מאז בכל יום אני נאבק. אני אוהב לאכול ויש לי מוח ואופי של אדם שמן. מסוגל לאכול כמויות, ולא נרגע עד שאני מתפוצץ. אני אוהב בעיקר קינוחים, יכול לחיות רק עליהם. אם אפסיק להתאמן ואוכל כמו שאני רגיל, אתחיל לתפוח. זה גם משמח, אנדורפינים וכל זה".

זה הגילטי פלז'ר שלך, חדר כושר? 

"כן. לפני הרבה שנים הייתי מעשן מדי פעם ג'וינטים, עד שבגיל 24-25 היתה פעם אחת שזה עשה לי רע, והפסקתי לגמרי. היום אני אוהב לשתות קצת וויסקי איכותי, אבל לא מגזים בכמויות".

•  •  •

בימים האחרונים עלה אפללו לכותרות בעקבות פרסומים, שלפיהם הוא עומד להופיע ביום הולדתה של שרה נתניהו, מה שלא קרה לבסוף. 

"פנו אלי להופיע ביום ההולדת של אשת ראש הממשלה שרה נתניהו", הוא מספר. "שאלתי את המפיקה שפנתה אלי אם ההופעה היא בהתנדבות, והיא אמרה שבשום אופן לא, כי זה בניגוד לחוק והם חייבים לשלם. אמרתי לה שהיא צריכה לעבור דרך הצינורות המקובלים וקישרתי אותה לחברת הבוקינג שלי.

"הם דיברו עם המשרד, ובסופו של דבר מהמשרד הודיעו לי שההופעה לא תצא לפועל. אני לא בקיא בפרטים למה זה לא קרה, וגם לא שאלתי.

"אני חושב שנוצר פה רעש מיותר וסילוף עובדות. קיבלתי כל מיני הודעות בפייסבוק, שמוחות על כך שאני מופיע באירוע. אנשים כתבו לי 'איך אתה יכול לעשות דבר כזה. עד היום אהבתי אותך'.

"מבחינתי, אין לי בכלל שום נגיעה לפוליטיקה. אני בקושי רואה חדשות. אני אמן שמופיע, ומי שרוצה לשמוע אותי ולפרגן, זו מחמאה גדולה עבורי. זה הכל".

אבל רוב הזמן הוא שומר על שקט תעשייתי. בשלוש השנים האחרונות כמעט לא הוציא שירים חדשים, "אבל הופעתי כל הזמן. בניתי קונספט של מופע שבו אני מספר לקהל סיפורים מהקריירה ומהחיים בין השירים. מאוד משעשע אותם לשמוע על המפגש שלי עם הרחוב הישראלי. למשל, לישראלי הממוצע לא אכפת שאתה אוכל כרגע. הוא יכול לחטוף אותך לסלפי באמצע הביס, גם אם באותו רגע יוצאת לך חסה מהפה. זה קורה לי הרבה, אבל אני לוקח את זה בהומור. בכלל, ההומור אצלי הוא דרך להתמודדות עם החיים בכלל".

עם מה, למשל?

"עם דחיות וזלזול. באתי ממעלות, ממציאות פריפריאלית מאוד, בלי מרכזי אמנויות, בלי סצנה שנתנה לי חשיפה. לקח המון זמן עד שהתחילו להסתכל עלי ברצינות. נדחיתי על ידי חברות תקליטים, על ידי הרדיו. ראו 'אפללו' על העטיפה של הסינגל, חשבו שזו מוזיקה מזרחית ושמו בצד. 

"פעם אחת הייתי כל כך נואש, שהתקשרתי בעצמי לרשת ג' לתוכנית של בקשות מאזינים וביקשתי שישמיעו שיר של קובי אפללו. מי שענה לי אמר, 'אתה לא חושב שאתה חוצפן?' ומרוב בהלה ניתקתי. עד שיואב קוטנר הקרין בערוץ 24 את הקליפ ל'בא מן השתיקה' והצלחתי לפרוץ.

"אחרי שהתפרסמתי זה גם קרה לי הפוך, ששדרן מפורסם של מוזיקה מזרחית לא רצה להשמיע שירים שלי ואמר לי, 'אתה לא משלנו'. נעלבתי. תעשיית המוזיקה היא כמו זירת אגרוף, שבה אתה נלחם עם עצמך, עם הפופולריות שלך, עם החיים. היא גובה מחירים נפשיים. גם היום אני מרגיש שאני נלחם על המקום שלי, כי לא באמת רואים מי אני עד הסוף.

"לפני שנתיים הוצאתי שיר רוקיסטי בשם 'אני לא רק'. שרתי בו, 'אני לא רק שם, לא רק שפה, לא רק דעה והשקפה, לא רק צבע, מין או דת. אני אדם, תקשיב לנשמה שבי מעט'. המילים היו מאוד חזקות, וכמעט לא התייחסו אליו. בכל פעם שואלים אותי למה אני לא כותב שירים עם אמירה. אז הנה, אני כותב, אבל לא משמיעים אותם. מיתגו אותי כזמר שקט ורגיש ששר בלדות, אבל יש בי הרבה מעבר".

נפגעת כשהשיר הזה לא חובק על ידי הרדיו?

"מאוד. זה כמו לגשת לאודישן ולא להתקבל. זה גרם לי להיות עצוב, אפילו לבכות, להתכנס בתוך עצמי, להרגיש בודד, שלא מבינים אותי. אני מרגיש במלכוד. מצד אחד, סימנו אותי כזמר של שירי נשמה ונחמה ואם אני מוציא שיר רוק, מייד שואלים איפה קובי אפללו שאנחנו אוהבים, שהתאהבנו בו. מצד שני, אם אני מוציא בלדה יפה, אומרים שאני עושה את מה שכבר עשיתי, שאני לא מגוון". 

•  •  •

"אני משתדל להיות אמן ופחות בדרן שנכנע לטעם הקהל, אבל התחרות על טעם הקהל גדולה היום הרבה יותר", מוסיף אפללו, שהוציא בימים אלה את הסינגל "צונח מלמעלה" ויופיע ב־10.11 בברלה שבלהבות חביבה, ב־17.11 בזאפה תל אביב וב־24.11 בזאפה חיפה.

"כמעט כל חיי נתקלתי בדעה קדומה כלפיי רק בגלל איך שאני נראה, שם המשפחה שלי או המקום שממנו באתי". אפללו // צילום: פיני מ. סילוק

לדבריו, הוא השקיע בשיר החדש כ־70 אלף שקלים. "זה התקציב של אולפן הקלטות, צילומי קליפ וקמפיינים במדיה וברשתות החברתיות, שנכנסתי אליהן רק לאחרונה אחרי שהייתי רדום. אני משקיע היום בשיר בודד כמעט כמו מה שהשקעתי בעבר באלבום שלם".

מתסכל אותך שאתה משקיע עשרות אלפי שקלים ובסוף לא נכנס לפלייליסט של גלגלצ?

"כן, כי לא באמת מכבדים את המעמד שעבדתי קשה כדי להגיע אליו. אני יכול להיות סולד אאוט אחרי סולד אאוט באמפי שוני, למלא מועדונים בכל הארץ, ועדיין לא ישמיעו אותי. פעם היה קל יותר להיכנס לפלייליסט, כי לא היו כאלה כמויות, ברשימת ההמתנה שם יש כיום 50 שירים. ולמרות זאת חייבים להמשיך להוציא שירים, גם אם הם לא נכנסים לגלגלצ".

אפרופו אמנות, מה דעתך על חוק "נאמנות בתרבות" של השרה מירי רגב?

"אני בעד חופש ביטוי, אבל לא מסתדר לי שהמדינה צריכה לממן הצגות או סרטים שפוגעים בחיילי צה"ל או בסמלי המדינה. אם אתה רוצה לשרוף את הדגל, אל תצפה שהמדינה תקנה לך אותו. שיעשו את זה מהכסף שלהם. זה לא הגיוני לממן משהו שמלכלך עליך. לא רואה את משרד ההגנה האמריקני מממן הצגה נגד המארינס".

כלכלית אתה מסודר?

"לא, אבל אני מתנהל בסדר, משתדל להיות שקול. אנחנו גרים בשכירות ובמקביל קניתי דירה להשקעה בהרצליה בבניין שכרגע נמצא בבנייה. מה שאני מרוויח בהופעות, מעבר למחיה, הולך להשקעה בקריירה במוזיקה. החלום שלי הוא בית עם גינה בסביבה כפרית". 

על מה מחית ב"אני לא רק"?

"על הדעות הקדומות שכולנו נגועים בהן. כמעט כל חיי נתקלתי בדעה קדומה כלפיי רק בגלל איך שאני נראה, שם המשפחה שלי או המקום שממנו באתי. זה קרה לי במעבר לתיכון, בצבא. בכל נקודת שינוי בחיים שלי שפטו אותי עוד לפני שהכירו, והיה לי קשה מאוד. 

"הכי נפגעתי כשניסיתי לפרוץ בהתחלה ואפילו לא הקשיבו לשירים שלי. למזלי, אמא שלי חינכה אותי שמי שלא רוצה אותי, לא ראוי לי. זה הרים לי את הביטחון ונשאר נכון מבחינתי גם בקריירה וגם עם בחורות שחיזרתי אחריהן. לכן גם אין סיכוי שמישהי אי פעם תבוא ותגיד שכפיתי את עצמי עליה באיזושהי צורה. כי לאורך השנים, אם לא הייתי רואה שהיא רוצה אותי, לא הייתי מתקרב בכלל.

"חלק אחר במחאה של השיר מתייחס לזה שאנחנו חברה שסובלת מהפרעת קשב, רוצים להשמיע את הדעה שלנו ולא מקשיבים לדעות של הצד השני, כמו שלא הקשיבו לשיר כשהוא יצא". 

איזה שסע בחברה הישראלית הכי מפריע לך?

"בין דתיים לחילונים. נולדתי במושב חוסן, שהיו בו גם דתיים וגם חילונים, בלי זריקות אבנים על מכוניות בשבת ובלי זעקות על הדתה כשבונים סוכה. אהבנו את טנק המצוות של חב"ד שהיה מגיע למושב, היינו רצים אחריו ומקבלים ספרונים על פרשת השבוע. חוויתי את הדת כחגיגה ולא כמשהו אלים. אחר כך במעלות התבגרתי בחברה מסורתית־דתית, והיו החילונים של כפר ורדים והערבים מתרשיחא, וכולם חיו בשקט. לא היו גם תיוגים עדתיים, ראינו אותם רק בסרטי בורקס. כשהגעתי בגיל 30 למרכז הארץ, התחלתי לשמוע שמחלקים אנשים לפי עדות ואומרים עלי שאני מרוקאי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו