כל האמצעים כשרים

אולי זאת מחמאה קצת מוזרה, אבל אחרי חמש שעות בסלון של משפחת מיר בצפת התחשק לי לחבק אותם ולומר: רק שתדעו שאתם הרבה יותר נחמדים מזוג הדוסים שגונבים את הפוקוס ב"MKR המטבח המנצח".

"אני מצטיירת בתוכנית כדמות קשוחה, אבל זה לא בא מהתנשאות ורוע", אסתר מנסה להסביר, "אנשים יצאו מפרופורציות, שכחו שמדובר בתוכנית ריאליטי ערוכה. אני עומדת מאחורי המילים שלי שם, אבל בעריכה בחרו להקצין את הצד הביקורתי שבי ולהצניע צדדים אחרים. לי אין בעיה עם זה, אבל לאחרים כנראה יש".

אילו תגובות את מקבלת?

"נוראיות. 'דתייה מסריחה', 'מכשפה', 'ערסית'. מישהו אפילו צעק לי ברחוב, 'תפסיקי לאכול הכל מהצלחת ולהתלונן בסוף, יא שמנה'. אני לא קוראת טוקבקים מרצוני החופשי. אנשים שולחים לנו הודעות קשות ברשתות החברתיות, מפרסמים על הדפים האישיים שלנו בפייסבוק כל מיני תגובות".

יהונתן, בעלה, הרבה פחות אדיש למצב: "לא מכובד שאנשים רואים אותנו על המסך וחושבים שהם יכולים לכתוב כל מה שהם רוצים על זוג נשוי". 

אסתר: "אני מבינה שנתתי רשות לכולם לחדור לחיי, למחשבות שלי ולרצונות שלי. אבל קצת פספסו שזאת תחרות בישול ושבאנו להתחרות על המקום הראשון.

"משמח אותי שאני מוצגת כבעלת ביטחון, אחת שיודעת מה היא אומרת ומה היא עושה, כי זה צד שלא ידעתי שקיים אצלי. מטבעי אני אדם חששן, פחדן ולא בטוח. מאחורי הקלעים שקשקתי, בכיתי מהבוקר עד הלילה. היה לי קשה בצילומים. זה היה לפני שמונה חודשים, בתחילת ההיריון, והייתי ממש פצצת הורמונים. נפשית זה היה קשוח".

לפחות השתפרתם בבישול בעקבות החוויה?

אסתר מתפוצצת מצחוק. "הוא השתפר. הוא פשוט הפסיק לשים קארי בכל דבר. אני לא סובלת קארי. אני אוהבת ריחות וטעמים, אבל חושבת שלכל חומר גלם צריך לתת את הכבוד הראוי. לא צריך להוסיף קארי או פפריקה לכל דבר".

•  •  •

הדירה שלהם ממוקמת בסמטאות העיר העתיקה בצפת, ממש ליד קבר האר"י הקדוש - המורה הרוחני של תורת הקבלה העולמית. על הקיר מול דלת הכניסה לבית מתנוסס המשפט "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן", המיוחס לרבי נחמן מברסלב. רוח סתיו חודרת מהדלת הפתוחה לרווחה אל תוך סלון הבית. בפינה טלוויזיה, ומאחוריה ספרייה מלאה בספרי קודש. הנוף: הר מירון במלוא הדרו.

אסתר (29), בחודש התשיעי להריונה, מנהלת את הבית מקצה הספה. היא מתנצלת שלא בישלה כלום וממלאת את השולחן בעוגיות. כיסוי הראש מכסה ברישול את שיערה, השמלה אפילו לא מנסה להסתיר את הקעקוע שעל שוק רגל ימין.

היא ילידת בת ים, בת בכורה להורים חילונים מעוטי יכולת הנתמכים על ידי הביטוח הלאומי. "אבא היה צבע ועבר תאונת עבודה. אמא עובדת במעדנייה בסופר. חותכת גבינות לאנשים ואומרת, 'הבת שלי בטלוויזיה'.

"הייתי ילדה ממש חכמה, בוגרת ואחראית, שמחה וחייכנית, עם המון מוטיבציה ופוטנציאל. שלחו אותי לתוכנית למחוננים באוניברסיטת תל אביב, אבל להוריי לא היו האמצעים להביא אותי לשם.

"בגיל 12 עברתי אונס על ידי חבר קרוב מאוד של המשפחה. היתה לו בת בגילי, גדלנו יחד. לבת המצווה הוא קנה לי את הסלולרי הראשון שלי, והוא היה רשום בטלפון שלי בשם 'אבא 2'. גדלתי איתו מגיל אפס, באמת אהבתי אותו, והוא שימש לי דמות אב. הוא בא לאסוף אותי מבת מצווה כדי להחזיר אותי הביתה. בדרך עצר בחולות ראשון ואנס אותי ברכב. כמובן שלא יכולתי להתנגד, כוח פיזי של בת 12 לא משתווה לכוח של בן 40 פלוס.

"אני זוכרת הכל. את כל הסיטואציה, כאבים פיזיים שהם בלתי נסבלים עד היום. התחושה היחידה שהרגשתי באותם רגעים היתה הפרדה מאוד ברורה בין גוף לנפש. הגוף נמצא שם, והנפש לא.

"ביום ההוא כבו בי כל האורות. הפסקתי ללמוד, הפכתי לילדה המוזרה של בית הספר. הייתי מתלבשת בבגדים רחבים, כאילו להסתיר את המיניות שלי. לא סיפרתי לאף אחד. פחדתי איך ההורים יקבלו את זה.

"מיניות לא דוברה אצלנו בבית, זה היה טאבו, ובינתיים המשכתי לראות את האיש הזה בא אלינו הביתה מדי ערב עם כל החברים של אבא ואמא. הוא היה נכנס לסלון ושולח לי נשיקות באוויר, כאילו הכל בסדר. אני רק רציתי לברוח מהבית, ואמא היתה נלחמת בי שלא אצא. הוא היה אומר להם, 'עזבו אותה, זה גיל ההתבגרות, תנו לה ללכת, היא תירגע ותחזור'.

"הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. תכונה כזאת של פדופילים, מתברר".

בגיל 16 היא שיתפה את מי שהיה בן זוגה באותה תקופה, ויחד החליטו שהיא תגיש תלונה. "לא יכולתי לסחוב יותר, אבל לא יכולתי להתלונן במשטרה מבלי שיספרו להוריי, כי הייתי קטינה. אז החבר שלי עזר לי לספר להם. ביקשתי שלא ישנו את היחס כלפיי ולא ירחמו עלי. לקח לי עוד המון שנים עד שבאמת הצלחתי לשבת ולדבר איתם על זה באופן פתוח".

המשפט התנהל במשך כמה שנים, ו"היה נוראי ומזעזע. עברתי את זה בלי התמיכה שיש היום לנפגעות תקיפה מינית. הייתי נערה, והם נכנסו לי לתוך התחתונים ושאלו שאלות קשות. על דוכן העדים, הסנגור שלו אמר לי, 'היית ילדה מתירנית', ואני אפילו לא ידעתי מה המשמעות של המילה הזאת. בגיל 12 היו לי צמה וקשת, לא ידעתי מה זה 'מיניות'.

"המשפט הסתיים בגזר דין מאכזב - 18 חודשים בעסקת טיעון, אבל אני הרגשתי הקלה עצומה. עד אז לא היו בי מספיק כוח ורצון להילחם על כלום, כי האשמתי את עצמי שאני לא ראויה ולא מוערכת, ופתאום נסגר מעגל החושך של האצבע המאשימה שלי כלפי עצמי, והחלטתי שאני מתחילה פרק חדש בלי האונס הזה שמרחף לי מעל הראש.

"כשהבנתי שהכל בידיים שלי, שמה שאני עושה עם החיים שלי זה מה שיכריע איפה אהיה, זה עזר לי להיות הרבה יותר ממוקדת. לכן אני מרגישה היום שמבחינתי, התוכנית הזאת היא ההזדמנות שלי להגשים את הפוטנציאל שלי עם מה שאני באמת יודעת לעשות".

נתקלת באיש הזה אחרי שהוא השתחרר מהכלא?

"לא. ההורים שלי ניתקו איתו כל קשר אחרי שסיפרתי להם, והוא לא יצר קשר מעולם ולא ביקש סליחה. במשפט צריך להביע חרטה, אז הוא אמר שהוא מתחרט. אני לא יודעת כמה זה אמיתי.

"אחרי שהגשתי את התלונה, הבת שלו באה להרביץ לי בבית הספר. בסדר, באה. לא הצליחה. אבל זה עשה הרבה רעש, כי אז כולם הבינו שהתלוננתי על מישהו שאנס אותי. בתקופה ההיא לא דיברו על זה בפתיחות. שתבין, עשו עלי חרם בבית הספר בגלל שעברתי אונס. זה מטורף.

"היום קמפיין MeToo# נותן את מלוא התמיכה שאפשר לקבל בתור נער או נערה שנפגעו מינית. כל נפגע חייב את הרגע הזה שבו אומרים לו, 'תירגע, אתה לא אשם. לא קרה שום דבר'".

•  •  •

ליהונתן (35) בכלל קראו אמין כשהוא נולד בבאקו, אזרבייג'ן. אמו יהודייה, אתיאיסטית, מורה לאנגלית. אביו קווקזי־מוסלמי, מהנדס, עסק בבאקו בקידוחי נפט וביבוא מכוניות. בבית לא היתה שום זיקה לדת.

"הייתי ילד חנון, שגדל בשכונה קווקזית־רוסית עם ערכים סובייטיים נוקשים של לשמור על הפה שלך. בגיל 9 עברתי ברית מילה, כי זה היה מקובל בסביבה".

בשנת 1995 עלה יהונתן ארצה עם משפחתו. הם התמקמו בבת ים: "בביקורת הגבולות ישב רב שהחליט לעברת את השם שלי מאמין לאמיל, וזרמתי. בתוך חודשיים למדתי עברית, אבל הייתי בין העולמות. הרוסים קטלגו אותי בתור אחד שבגד בהם, והישראלים קטלגו אותי כרוסי. קראו לי 'אמיל הקווקזי'. קיללו אותי 'אמא'שך רוסייה', ואני הגבתי בקיצוניות - דחיפות, צעקות, ריבים".

שום תיכון לא רצה לקבל אותו, כי היה לו ג' בהתנהגות. "המערכת לא הבינה אותי, ואני לא הבנתי את הפתיחות הישראלית. עד היום אני לא מבין אותה, בני אדם צריכים לנהוג בכבוד. אז הלכתי לאורט ניצנה עם כל החבר'ה מהשכונה. לא באנו לבית הספר כדי ללמוד, אלא כדי להעביר את הזמן. אוכלים נקניקייה בקיוסק, עושים כמה סיגריות והולכים לים לגלוש עד הערב.

"חודשיים לפני כיתה י' עזבתי את בית הספר כי התחלתי לעבוד בצ'יינג' בתל אביב, אצל אבא של חברה שלי. הרווחתי המון כסף, המון. הייתי הולך עם חברים למסעדות, מזמינים תה, ואני שם 200 שקל טיפ".

אסתר: "למה שתית תה במסעדה?"

יהונתן: "כי היו מלצריות כוסיות, רצינו להביא אותן. ואחרי שדפקת 700 באנגים ואכלת 700 שקיות ביסלי, בא לך תה.

"זו היתה שנה וחצי מטורפת. הייתי מעביר בין צ'יינג'ים מאות אלפי שקלים במזומן, עלי בכיסים. כל הסביבה היתה מורכבת מהעבריינים הכי מוכרים בארץ, ולאט־לאט חלקם התחילו להיעלם או להתפוצץ. והם היו מפזרים עלי כספים. 'קח 400 שקל, תביא סיגריות ושמור את העודף'. כנער אתה מסתכל על המעמד של העבריינים האלה, ובא לך את הכסף והדאווין ואת המועדונים ואת הסרטים שאתה מספר לעצמך. מצד שני, אני לא אלך לרצוח ולגנוב".

יהונתן ואסתר, בתקופה שקראו להם אמיל ואתי. "אנחנו לא יכולים להסתתר מהעבר שלנו"

בגיל 16 הלך יהונתן לראשונה לשיעור תורה. "שמתי לב שכשאני מניח תפילין, המוח שלי צלול יותר". כעבור שנתיים החל לשמור שבת. "הייתי מעשן, רואה טלוויזיה והולך לתפילה. גרתי בבית חילוני. רק שתבין, בסדר פסח אצל סבתא שלי יש על השולחן מצות, לחם, יין תוצרת גויים וכבש בשמנת".

כשהיה בן 18 נרצח חבר שלו, אפרים, מי שקירב אותו לדת. "הוא מת בקטטה באולם שמחות. בשבעה שלו היה קשה, ועשיתי שם צעד גדול קדימה בחיבור ליהדות.

"חלמתי להתגייס ליחידה קרבית, להיות לוחם מורעל ולחתום קבע, או לצאת לתפקיד בשב"כ. אבל שוב, הממסד לא הבין אותי". 

קצת לפני הגיוס התחבר לצעירה, שסיפרה לו בדמעות כי היא חולה במחלה וזקוקה לתרופות יקרות, שהיא לא יכולה להשיג. "הגעתי לרעיון שאני מסוגל לארגן לה את הכסף. אמרתי 'וואלק, מה, אני לא יכול לעשות שוד בשבילה?' - וכמו ילד מפגר, עשיתי את זה חודש לפני הגיוס.

"רשמתי על פתק 'יש לי פה מספיק חומר נפץ בשביל שנינו'. קשרתי סביב הגוף שלי דיסקים בעזרת חוט, נכנסתי לבנק בפנים גלויות, שמתי את הפתק על הדלפק ואמרתי לפקידה: 'שימי לי בשקית 50 אלף שקל'. יצאתי עם 3,500 שקל והרגשתי מלך העולם.

"מצלמת אבטחה אחת קלטה לי חצי פנים, ואחרי שלושה ימים באו אלי שוטרים הביתה ועצרו אותי. בחור מבת ים 'פתח' עלי בחקירה שלו, הוא חושב שאני לא יודע. עברתי בין אגפים באבו כביר. היתה לי היתקלות עם כמה רוסים, שבסוף נהיו חברים שלי. התגלגלתי לחדר עם עבריין בכיר, שהכיר אותי מהצ'יינג' ואמר לכולם בתא: זה בחור שלי.

"כשנעצרתי, רצו לבקש עלי עונש של חמש שנים בפנים, וזה הרתיע אותי. למזלי, השופט צבי גורפינקל שחרר אותי למעצר בית, כי הוא הבין שאני לא עבריין אלא ילד שטעה בדרך. שילמתי את הכסף, וקיבלתי קצינת מבחן לשנתיים. אחרי חודש נכנסתי ללשכת הגיוס ואמרתי למנהלת: אני מצטער על מה שעשיתי, אני רוצה להיות לוחם ולקבל נשק ולהרוג מחבלים. אמרה לי שתחשוב על זה, ואחרי שבוע קיבלתי פטור. פוצצו לי את החלום, ועד היום אני אוכל את הלב.

"בינתיים פניתי לבחורה, אמרתי לה שאני רוצה בחזרה את ה־3,500 שנתתי לה מהשוד, והיא נפנפה אותי. התקשרתי לחבר מאבו כביר, שהלך לחפש אותה. ותראה מה זה קארמה: באותו יום ממש שדדו לה את האוטו, גנבו לה את הטלפון, הארנק, הכסף והכל.

"אחרי ארבע שנים ראיתי אותה בחוף עם בחור. אמרתי לו: 'אחי, אתה יודע שהיה לי בלאגן איתה'. והוא אמר: 'באמת? כבר חצי שנה היא מספרת לי שהיא חולה, ואני מזרים לה כסף'. ככה הם נפרדו, אחרי שתפרה אותו חצי שנה. בגללה כמעט שמו אותי בכלא לחמש שנים. הייתי נהיה עבריין אורגינל, עם תעוזה וביצים וגב. הייתי יוצא משם פסיכופת.

"עד היום יושב לי על הלב שהפקידה מבנק לאומי נזקקה לטיפול פסיכיאטרי בעקבות השוד, אז אני רוצה לבקש ממנה סליחה".

•  •  •

בגיל 21 העביר יהונתן כמה חודשים בישיבה בירושלים, אחר כך חזר לגלים של חוף בת ים, ואז הצפין לישיבה ביבנאל. שם קיבל שידוך, אבל שבועיים לפני החתונה החליט לבטל. "הבחורה יצאה לא אמינה, תפסתי אותה על שקרים, ולא רציתי לחיות ככה".

אחרי שנה ביבנאל חזר לבת ים, החליף למכנסיים קצרים ויצא לגלוש. "ירדתי בדרגת החרדיות שלי. נהייתה לי חברה, כיפה, ג'ינס. חייתי את החיים. עשיתי את כל הסמים האפשריים, חוץ מזריקות. הכל. MD, אקסטות, קוקאין, LSD, עישונים, מסיבות אסיד, מועדונים, זרימה. נראה טוב".

אסתר: "גם אני הייתי נראית טוב, זורמת".

יהונתן: "הייתי חזיר בסמים. הייתי מריח בלילה ב־3,000 שקל. פעם זה עשה לי טוב, פעם פחות טוב. שנה וחצי פרקתי כל עול. לא שמרתי שבת, הלכתי הארד־קור. בילויים מהבוקר עד הלילה, בחורות. הכל, חוץ מלאכול בשר וחלב".

אסתר: "אמא שלך תהרוג אותך. כל החברות שלה המורות יקראו את זה".

יהונתן: "שיקראו, אין לי מה להסתיר".

בשלב מסוים, הוא מספר, התחיל לחוש ריקנות. "עמדתי במועדון ואמרתי לה', חאלס, לא טוב לי, תציל אותי. שוב התקרבתי לדת. החלפתי שם כי הרגשתי שאמיל הקווקזי זה כבר לא אני. לקח לי חצי שנה להרגיל את כולם לקרוא לי יהונתן. אמרו לי, 'מה אתה משחק אותה דתי שמחליף שמות'. חבר'ה, שחררו. אנשים עוברים תהפוכות, תנו להם לבחור מה הם רוצים לעצמם".

בגיל 26 עזב יהונתן את בית ההורים ועבר לדירה שכורה מעבר לכביש, סמוך לביתה של אסתר - אתי, כמו שקראה לעצמה אז.

"ידעתי מי הוא", היא משחזרת, "הוא היה יהונתן, הגולש החתיך. יום אחד הזמנתי את עצמי אליו כדי לראות איך הוא עיצב את הדירה, ונשארתי לישון שם".

יהונתן: "הלכתי לעבודה, חזרתי - ואני מוצא אותה ישנה במיטה. ואני בכלל יש לי עוד בחורות. יאללה שחררי, כולה אני מכיר אותך יום. אבל מה - היתה עושה לי קניות, מנקה לי את הבית, מסדרת.

"היא עבדה בחנות ממתקים בדיזנגוף סנטר, ובכל ערב חזרה עם סנדוויצ'ים. ואני בכלל חי במועדוני לילה ומבלה עם דוגמניות. תכלס הייתי ילד מניאק - חוזר אליה כדי שתהיה לצידי במשברים, ואז הולך וחי את החיים. בשנה הראשונה בכלל לא ידענו שאנחנו זוג".

אסתר: "כל אחד חי את החיים שלו. הייתי נערה מאוהבת בת 17. בחורה עצמאית שיש לה הכל. תמיד היה לי כסף, תמיד היו לי סיגריות, תמיד היה לי חשיש. והוא באותה תקופה היה גמור. כשהיה יוצא עם חברים, הייתי דוחפת לו קצת כסף לכיס, ויאללה ביי.

"כתבתי עליו ביומן שלי באותן שנים. ראיתי בו 'מקרה סעד', ציפור פגועה שזקוקה לעזרה, ורציתי להיות שם בשבילו. מעבר ליחסים שלנו כבני זוג לא מוצהרים, היו לנו הרבה שיחות טובות. ופתאום את מגלה שיהונתן החתיך והקשוח, שמביא בחורות בקליק, הוא בן אדם עם נפש גמורה, שפגוע מכל מה שעבר בחיים. התרגשתי ממנו בכל פעם מחדש. התאהבתי בו.

"הבנתי שהוא לא בנוי לקשר, ולא רציתי שיישבר לי הלב. אז אמרתי, 'אלך לגור אצל סבתא שלי בנתיבות, אשכח ממנו ואחזור. יעבור לי'. כתבתי לו הודעה ארוכה שהוא מהמם, ושאני נוסעת קצת להתרחק. ארזתי תיק והתכוננתי לנסוע, ובערב הוא דפק בדלת".

יהונתן: "לא היה לי רגש רומנטי, אלא תלות שפיתחתי בה. אמרתי לה, 'אל תיסעי'. נהיינו זוג לא רשמי. זאת אומרת, מולה אני זוג וסבבה, אבל מאחורי הגב זרמתי עם בנות אחרות. 

"עבדתי אז כטבח במסעדות וניסיתי לפתוח מחסן למוצרי פרפומריה עם שותף. נתתי לו צ'קים שלי, והבן אדם, שהיה מהמר, פיזר אותי 700 אלף שקל בשוק האפור וברח. הייתי נאיבי מדי, והוא סיבך אותי. התחילו לבוא אלי עבריינים ולדרוש את הכסף. רצו ממני 20 אלף שקל ריבית כל חודש וכל יום מאיימים עלי עם נשקים וסרטים. בשיא הבלאגן אסתר נכנסה להיריון, וחשבתי לעצמי שזה יכול להיות הפוש שיחזיר אותי לחיים. הצעתי לה נישואים בכותל. אחרי חודשיים התחתנו, כשהיא היתה בחודש הרביעי".

אסתר: "לא התחתנו בגלל אהבה גדולה, אלא מתוך מקום של לקיחת אחריות על התענוגות שלנו".

יהונתן: "אני בעיקר קפצתי על המציאה. הבנתי שאם אפספס את ההזדמנות איתה, אני גמור. קופידונים ורגשות זה אהבה של ילדים. אהבה אמיתית נבנית בין בני זוג אחרי שחיים ביחד חמש־שש שנים".

איך היה המעבר לחיי משפחה?

"לא נפל לי האסימון שאני נשוי ושיש לי ילד לפרנס. ריחפתי, טיילתי במועדונים, זרמתי עם בנות. אחרי שנה הלכנו לרבנות וביקשנו להתגרש. קבעו לנו דיון לעוד שלושה חודשים. הלכתי לרב שלי ואמרתי: 'אין מצב שאני מחכה כל כך הרבה זמן'. נתן לי מכתב, ואחרי שבועיים אמרו לנו, 'יש לכם דיון'".

אסתר: "כשאת יולדת ילד של גבר, את מצפה שהוא יישא איתך באחריות, ולא ימשיך לחיות כמו רווק. היו לנו ריבים, פצצות. אז אוקיי, יש ילד בן חמישה חודשים, אבל עדיף שיגדל בריא, עם אבא ואמא בנפרד".

ברגע האחרון יהונתן שינה את דעתו. "עשיתי חשבון נפש והבנתי שנקשרתי רגשית אל הילד ואליה. שאני צריך אותה והיא צריכה אותי, וכדאי לעבוד על זה. יום לפני מועד הדיון משכנו את הבקשה וניצלנו מהגט".

•  •  •

בינתיים, הסתבכו העניינים עם השוק האפור. כל ההכנסות של יהונתן ואסתר מעבודות מזדמנות שלו, כמו שיפוצים או מכירת ספרים בקברות צדיקים, הועברו לכיסוי הריביות ולקיזוז החובות.

"שנת 2011, יום ראשון, אני צריך לשלם עוד 20 אלף, ואין לי שקל", הוא משחזר, "מהבוקר - טלפונים מעבריינים שרוצים את הכסף. רצתי לבית המשפט המחוזי והגשתי בקשה לפשיטת רגל. דחו אותי. אמרו לי, 'אתה מחרטט אותנו, עקצת את הבנקים'.

"פחדתי שאם אני חוזר לבת ים בלי הכסף, ידקרו אותי וזה ייגמר ברצח. מישהו שלימד אותי בכולל חיבר אותי לעבריין שחזר בתשובה, שהציע לעזור אם אשלם לו 20 אלף. הוא רצה להביא עבריינים שלו כדי שיריבו עם העבריינים שמאיימים עלי. מלחמת עולם.

"ברחתי. השעה היתה שתיים בלילה. נסעתי למקובל חכם מרמת גן, שהסתכל עלי ואמר: 'סע לצפת, תטבול באר"י במשך 40 יום'. אני בא הביתה ואומר לאסתר, 'הוא אמר לי לנסוע לצפת'. והיא אומרת: 'וואלה? בוא'".

אסתר: "לא אמרתי 'בוא' בקטע שהתלהבתי, אלא במובן של אני איתך באש ובמים".

"התחרות חיברה בינינו מחדש". בתוכנית "MKR המטבח המנצח" // צילום: דניאל ישראל

הם עלו לצפון עם ילד בן כמעט שנתיים, כשאסתר בהיריון שני. תחילה גרו בדירה השייכת למשפחה של חבר, וכעבור שבועיים נאלצו לעזוב והתגלגלו ברחובות העיר עם 50 שקלים אחרונים בכיס.

"ואני כבר בוכה, אומרת לו, 'בוא נלך לישון בתחנה המרכזית, נעביר שם את הלילה ונחזור בבוקר לבת ים. מה, אתה גנוב? אין לך כסף, אין לך כלום פה".

יהונתן: "אמרתי לה, אין מצב, אני לבת ים לא חוזר. הלכנו והלכנו, ואחרי שני קילומטר ראינו צימר. חדר עלה 250 שקל. אז נתתי לבעלת המקום את ה־50 שקל, ובבוקר הייתי צריך לייצר כסף".

אסתר: "הוא קנה לי שמנת וקרקרים, והלך".

יהונתן: "דיברתי עם השם, אמרתי לו, 'הבאת אותי לפה - עכשיו סדר את העניינים, כי אין לי סבלנות'. נכנסתי לחנות דברי קדושה, והתברר שלבעלים יש בסטה בקבר רבי יהודה בר אלעאי, והוא צריך מישהו שיעבוד איתו".

אסתר: "בעלת הצימר קלטה שאנחנו במצוקה. כל בוקר היא היתה מכינה לי חביתה, שוקו ולחם, כדי שיהיה לי ולילד אוכל לחלוק. יהונתן אכל מים".

יהונתן: "ירדתי 10 קילו. היה חם. שלושה שבועות שתיתי מים ואכלתי פרוסת לחם. סופ"ש אחד הלכנו לעשות שבת אצל הבחור מהחנות, ובעלת הצימר חשבה שעזבנו והשכירה את החדר. שוב נזרקנו לרחוב. גרתי חודש וחצי עם הבוס שלי במשרד שלו, ואסתר והילד ישנו אצלו בבית עם אשתו. הייתי מתקלח במקווה, הולך לשירותים בבית הכנסת וישן במשרד".

אסתר: "בחיים לא הייתי בשפל כזה. בחיים לא הייתי תלויה במישהו בצורה כזאת".

יהונתן: "בינתיים הוריי גילו את סיפור החובות. בהתחלה אבא לא רצה לעזור. אמר לי, 'אכלת לי את הראש כל החיים, עכשיו תתמודד'. יום אחד איימו עלי בטלפון: 'נגיע עד צפת, או שנפגע בהורים שלך'.

"הטלפון הבא שלי היה לאבא. הוא אמר, 'תן לי את הטלפונים והשמות של האנשים שאתה חייב להם'. הוא הלך אליהם למשרד, שאל מי הבחור הכי גנגסטר, ואמר לו, 'יאללה, מה אתם מאיימים על הבן שלי. תחתכו את החוב בחצי, ואני משלם אותו היום. אם לא, אתם בבעיה בעצמכם'. החוב עמד אז על 200 אלף. 

"חבר שהיה שם סיפר שהוא בחיים לא ראה את העבריינים האלה בכזה לחץ, ואלה אנשים שהורידו אנשים וישבו בבית סוהר. אבא שלי עשה להם טרור. הוא שילם להם כמה ששילם, ולי ירדה אבן מהלב. נשארו לי רק החובות לבנקים. כמובן שעם הזמן החזרתי לאבא חלק מהכסף".

•  •  •

אחרי שהתאפסו על עצמם, הם מצאו דירה זולה בצפת והתחילו לבנות את חייהם מחדש. "באותן שנים לא עשיתי כלום, רק שימשתי בתור מכונת ילודה", אומרת אסתר, "הייתי עקרת בית, נכנסתי להיריון השלישי, ולא היתה לי עבודה.

"אחרי הלידה החלטנו למכור סנדוויצ'ים ברחוב. היינו מתעוררים בחמש בבוקר, הייתי לשה בצק, יהונתן טיגן חצילים, והיינו עוברים מעסק לעסק ומוכרים סנדוויצ'ים מפרנה חמה ב־20 שקל. עם הזמן הכנסנו גם אוכל מבושל. שקשוקה, קוסקוס, אבל לא ידענו לתמחר ולהרוויח כסף. שכרנו בית דו־קומתי בעיר העתיקה בצפת והדלת תמיד היתה פתוחה. הריח מהסירים היה מגיע למרחקים ואנשים באו לאכול אצלנו בבית.

"אחרי שלושה חודשים קלטתי שאין לי כסף לשלם חשבונות. את מה שהכנסנו בשביל המסעדה, היינו מוציאים בשביל המסעדה. וכשהבנתי שזה בא על חשבון הילדים, נעלתי את הדלת. אמרתי ליהונתן, לא פותחת יותר. היה לנו משבר מטורף. בדיוק לפני שנה".

יהונתן: "חודש שלם פיצוצים. הפסקתי לבשל. אמרתי, זהו, אני עם מטבחים סיימתי. לא מתקרב לזה יותר".

אסתר: "אמרתי לו, נצא שנינו לעבוד בחוץ, תמצא לי דירה יותר זולה, וזהו. יצאתי לנקות בתים וצימרים, עד לפני שבועיים עוד עבדתי בזה. המסעדה עשתה בינינו בלאגן. יהונתן רצה להמשיך, ואני הייתי נחושה לסגור".

יהונתן: "כשהיא נחושה היא נחושה".

אסתר: "כשאני נחושה אני נחשה".

יהונתן: "הם רואים את זה על המסך".

אסתר: "איזה מניאק אתה, יא טוקבקיסט חרא".

עכשיו הם גרים בדירה חדשה, אחרי שלוו כסף מגמ"חים. יהונתן התחיל לעבוד במסעדה בצפת, ואסתר במשק בית, עם ילד רביעי בדרך. "אנחנו רק רוצים לסיים עם פשיטת הרגל", הוא אומר, "נשאר לי חוב של 34 אלף שקל לבנקים כדי להיות חופשי".

אסתר: "יש לנו את הכסף הזה במזומן, אבל אנחנו תקועים, כי מאז מארס 2017 לא עמדנו באף תנאי של תוכנית הפירעון. לא מבחינת הגשת דו"חות ולא מבחינת תשלומים חודשיים. אני מרגישה שמנסים לשים לנו רגל בכוח. לא הצלחנו לעמוד בהסדר גם בגלל התסבוכת עם המסעדה וגם בגלל הקשיים בזוגיות". 

•  •  •

לטלוויזיה הם הגיעו דרך פוסט בפייסבוק על אודישנים לתוכנית. "אף פעם לא ראיתי את עצמי משתתפת בתוכנית בישול", מודה אסתר. 

יהונתן: "אני, בניגוד אליה, יותר אופטימי. נלחם על כל נקודה בחיים, גם אם היא נראית לאנשים כמו כישלון. בתחרות הרגשתי ביטחון גדול ואמרתי שאם כבר נבחרנו לתוכנית, אז אני בא לשם עם ראש מורם והולך להגיע רחוק".

"המטבח המנצח" (קשת 12, ראשון-שלישי, 21:00) מבוססת על פורמט אוסטרלי. במשך העונה מתחרים ביניהם זוגות בבישול ובהגשה, וגם מדרגים זה את זה, בליווי השופטים חיים כהן ורותי ברודו. אסתר ויהונתן מוזכרים בין הפייבוריטים לזכייה בתוכנית, שצפויה להסתיים בעוד כחודשיים. "התחרות חיברה בינינו מחדש", אומרת אסתר, "היא החזירה את אש הבישול ליהונתן, ואת האש הטובה ביני לבינו". 

יהונתן מדליק לעצמו סיגריה ולוקח שאיפה ארוכה. "לכאורה היו איתנו בתוכנית זוגות שהפוכים מאיתנו, אבל יצאנו חברים טובים. אנחנו שומרים על קשר טלפוני ונפגשים. הלב היהודי הוא הלב היהודי".

"לא התחתנו בגלל אהבה גדולה, אלא מתוך מקום של לקיחת אחריות על התענוגות שלנו". המירים // צילום: אנצ'ו גוש ג'יני, צולם ביקב אבוהב, צפת

בעוד יהונתן מגדיר את עצמו "יהודי שמשתדל לשמור מצוות", אסתר אומרת שהיא "חילונית שומרת מצוות". 

"הדת לא זרה לי, באתי מבית מסורתי. את הבן הבכור ילדנו בתור חילונים לגמרי. כשיהונתן נכנס לתהליך האחרון של החזרה בתשובה והתחיל לגדל פאות, אני עוד הלכתי עם שורט וגופייה. השינוי חל לפני שעלינו לצפת. קלטתי שמשהו טוב קורה ליהונתן. הוא נעשה סובלני ורגיש יותר, ורציתי גם מהדבר הזה. אז הלכתי לשיעורי תורה כדי לשמח אותו, ואז התחלתי לשנות קצת את הלבוש ולהקפיד יותר בשבת וכשרויות.

"חזרתי בתשובה בגלל יהונתן ובשביל המשפחה שלי. לא ראיתי איזה אור גדול מתנפץ, לא היה חסר לי משהו בלב. הגענו לצפת עם חזות דתית. הילדים גדלו לתוך השינוי. בדרך כלל בערים מתחרדות מתחלקים לקהילות וחיים בתוכן. יש רב של הקהילה, והולכים בדרכו. אנחנו לא משתייכים לשום קהילה, אנחנו מתפללים איפה שבא לנו.

"טוב, אני בכלל לא הולכת לבית כנסת, אבל יהונתן הולך עם הילדים לאיפה שמאיר להם באותה שבת ללכת. ואם לא מאיר, אז לא חייבים ללכת. אנחנו חיים בשכונה עם המון זוגות צעירים כמונו, חוזרים בתשובה, אבל לא בצורה קיצונית, שאוהבים את האחר וממשיכים לאהוב אותו גם אם הוא לא מתנהג על פי דרכם.

"הילדים שלנו לומדים בבית ספר ממלכתי־חרדי. תלמוד תורה חרדי שנותן את כל לימודי התורה וגם לימודי ליבה, ובסוף עושים בגרויות, אז מרוויחים משני העולמות. עשינו את זה, כי אני לא יודעת באיזו דרך ילדיי יבחרו, ולכן אנחנו רוצים שתהיה להם האופציה.

"אני לא יכולה להסתתר מהעבר שלי, נשמה. יש לילדים סבא מוסלמי וסבתא אתיאיסטית, ועוד סבא וסבתא שלא שומרים שבת, ואמא ואבא עם קעקועים. אני לא יכולה לשקר את הילדים שלי.

"אני רוצה לתת לילדים את האפשרות לשני הצמתים. אם מחר הבן שלי ייצא בשאלה, שלא יהיה בור ועם הארץ שלא יודע אנגלית ומתמטיקה. הוא צופה בנטפליקס בטלפון שלי, הוא מעריץ של 'יומנו של חנון'. מת על רונאלדו.

"הייתי בתחנת אוטובוס פה, ואני שמה חולצה עם שרוול קצר וחצאית עד הברך. עמדה שם משפחה חרדית, והאבא הסתיר עם הידיים את העיניים של הילדים. חשבתי שיש שם בחורה עירומה, ואני מסתובבת ורואה שאני היחידה. אני העירומה. למזלי, אלוהים שלח לי את האוטובוס. ניצלתי את ההזדמנות וניגשתי לחרדי המלחיץ ואמרתי לו, 'ברכותיי, אתה מגדל פה דור חדש של מכורים לפורנוגרפיה', ועליתי לאוטובוס. כי זה מה שקורה כשאתה לוקח דברים לקיצוניות כזאת".

תרצו לפתח קריירה בעולם הקולינריה?

אסתר: "הגענו לתחרות בישול כי אנחנו רוצים להתעסק בבישול ולהאכיל אנשים, זאת המהות שלנו. אם נזכה, והפרס יהיה מספק כדי לפתוח מסעדה - זו תהיה הגשמה של החלום המשותף שלנו".

יהונתן: "אולי לא מסעדה, כי אני יודע כמה התחום קשה. אבל אני חושב על ארוחות פרטיות, קייטרינג. אם יגיע שותף שירצה להשקיע בנו - נשמח מאוד, כי לבד לא נוכל. אין לנו את הסכומים האלה. אבל אם נזכה, אולי נוכל לסגור את כל החובות, להתחיל דף חדש בחיים וסוף־סוף לממש את הפוטנציאל שלנו".

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו