לא פחות מחמישה חיילים מגדוד המילואים "חצב" תרמו כליה לאדם שאותו לא הכירו, כולל מפקד הגדוד בעצמו. ככל הנראה מדובר בשיא בצה"ל, שכן ההסתברות שגדוד אחר יגיע למספר כזה של תורמים כמעט אפסי. שלושה מתוך תורמי הכליה עדיין משרתים בגדוד, ואפילו ביצעו בשבוע שעבר תרגיל, שהוכיח שהם בהחלט מסוגלים להמשיך לשרת כלוחמים, ושניים נוספים עזבו מאז תרומתם את הגדוד.
"זו החלטה לא פשוטה", מודה ידידיה ונגרובר (30), לוחם בגדוד שמתגורר במטולה, בשיחה עם "ישראל היום". הוא סיפר כי למד את הנושא מכל זווית, לאחר שגיסו תרם כליה, ולבסוף החליט גם הוא להציל חיי אדם דרך ארגון 'מתנת חיים'. "למדתי שההשלכות לא כל כך גדולות ושאין לזה הגבלות. אני עדיין יכול לשרת במילואים ואין בעיה עם פעילויות אקסטרים וספורט". רק לאחר שתרם כליה, התברר לו שאינו היחיד בגדוד, ושקדם לו עדן יהודה (26), לוחם נוסף שמשרת איתו. "הוא שמר על זה יותר בסוד".
תקופה קצרה לאחר תרומתו של ונגרובר, החליט גם המג"ד, רס"ן (מיל') ידידיה צוקרמן (38), ללכת בעקבותיו. "יום אחד התקשר אלי החייל, סיפר שהוא תרם כליה ושהוא לא רוצה שזה יפגע לו בשירות בגדוד", סיפר צוקרמן לאחרונה באתר צה"ל. "זה הפיל לי אסימון - נרתעתי מהתרומה רק כי פחדתי ששירות המילואים שלי יפגע. אחרי בירורים מאוד מעמיקים הבנתי שיתאפשר לי להמשיך את השירות הפעיל גם לאחר ניתוח מהסוג הזה".
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
צוקרמן תרם לפני חודשים ספורים כליה לילד בן 7, שאותו לא הכיר, ובכך הציל את חייו. "סיימתי את האימון בריא ושלם, ולצד זה הכליה נקלטה בנתרם באופן מושלם. הוא הפך להיות ילד מאושר, כמו שכל ילד צריך להיות. חייו של אדם הזקוק לתרומת כליה אינם חיים, רק תרומה מאדם חי יכולה לסייע לכך. המחיר שאתה משלם הוא מחיר פעוט של אי נוחות, אבל הסיכונים הם מושכלים וסבירים - לא הייתי צריך לחפש תירוץ לא לעשות זאת, המשמעות גדולה מדי", ציין.
ונגרובר, מצדו, ממשיך להפיץ את הבשורה ומספר לכל אחד שהוא תרם כליה, בתקווה שיצליח לעודד גם אחרים לעשות זאת. "ככל שהמודעות בסביבה עולה, ואנשים תורמים, זו גורם לאחרים לחשוב על כך כאופציה", הוא מציין. למעשה, כלל לא בטוח שהתורם יכיר את האיש שהציל את חייו. רק אם שני הצדדים מסכימים להיחשף, מתקיימת פגישה בניהם. "רק בשלבים האחרונים, ממש לפני הניתוח, יצא לי לפגוש את האדם שקיבל אותו", הוא מספר.
התרומה המשותפת יצרה חיבור מיוחד בין המג"ד לבין פקודו, בשל ההתמודדות עם שאלות דומות. "היו לנו תנאים לא פשוטים בתרגיל, ולכן בכל פעם שנפגשנו דאגנו לברר שהשני שותה מספיק מים", מספר ונגובר בחיוך. בתשובה לשאלה האם הוא מרגיש שהוא מיוחד, הוא משיב בשלילה. "אני לא מרגיש מיוחד, ולמעשה לוקח לי זמן להיזכר שתרמתי כליה אם מישהו אומר לי כל הכבוד או משהו דומה. בסוף חוזרים לשגרת החיים".
ויש לו גם מסר לתורמים פוטנציאלים. "אני מקווה שעוד אנשים ילכו בעקבותיי במילואים, ובכלל במדינת ישראל. יש הרבה ממתינים לכליה, וגורמים אלטרואיסטים שמחליטים לתרום מקצרים באופן משמעותי את התור. אם אדם נוסף בגדוד יתרום בזכותי, עשיתי את שלי".