דו"ח שפרסם ארגון המדינות המפותחות לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD) בשבוע שעבר ערך השוואה בין הפערים החברתיים בתוך הערים שב-35 המדינות החברות בארגון. ישראל הצטרפה לארגון לפני 8 שנים ולפי הפרסום הזה הפערים בישראל התרבו בשנה האחרונה והפכו להיות גדולים פי שלושה יותר מהמדינה הבאה במידת הפערים שבה – קנדה.
לא מדובר באפיון חדש של ישראל בארגון, אלא שהפער שגדל בישראל ב-5.5% בשנה האחרונה, גדל מסיבה שהגדרתה – טובה, או רעה – לכל הפחות שנויה במחלוקת. לפי הדו"ח, מצבה של האוכלוסייה החלשה, או במקומות שמצבם רע יותר, לא הידרדר והפער נבע מהתחזקות האוכלוסייה החזקה. הדו"ח לא מנתח את הסיבות, אלא כאמור עורך השוואה בין יישובים במדינה. אך ברור שמדובר בעיקר בהתחזקות ענפי הטכנולוגיה העילית – אוכלוסייה המתקרבת ל-9% מכוח העבודה בארץ ומובילה את טבלת השכר. מעניין לציין שהדו"ח מראה, באופן שמוצג כביכול כציון לשבח, כי מאז 2008 הפערים החברתיים במדינות החברות בארגון הלכו והצטמצמו. כמובן שמדובר בחיתוך חד בעושר של השכבות החזקות, שהביא לצמצום הפער ולא משינוי כלשהו לטובה של האוכלוסיות החלשות שם. לא רק זו – בשנות המשבר הראשונות גם התוצר המקומי הגולמי שלהן צנח ולכן גם הסכומים שהושקעו בתקציבים החברתיים שם.
ישראל גבוהה במדד הזיהום
בשונה מכפי שהוצג המחקר במספר כלי תקשורת בארץ ובעולם, מי שמביט בנתוני הדו"ח בלבד, ללא הפרשנות, יופתע לגלות מגוון נתונים בהם ישראל מצטיינת: שיעור האבטלה (2017) בישראל, לפי הדו"ח, הוא 4.9% בעוד ממוצע האבטלה במדינות החברות ב-OECD עמד על 5.5%. תוחלת החיים בישראל עמדה על 82.4 שנים וביתר המדינות, בממוצע, על 80.4 שנים. במדד הסובייקטיבי – סקר התושבים – מידת שביעות הרצון מהחיים בכלל במדינות ה-OECD היא 6.8 ובישראל הציון הממוצע הוא 7.3. ישראל מובילה גם במדד ה"חינוך" – שיעור מסיימי התיכון, לפחות, עומד באותן מדינות על 81.7% ובישראל על 89.7%.
המדדים בהם ישראל חלשה, יחסית לממוצע החברות בארגון, הוא מדד איכות הסביבה – רמת זיהום של 21.9, לעומת 12.4. בישראל עדין שורפים פחם בתחנת כוח בלב האוכלוסייה, בחדרה, בעוד במדינות המפותחות מזמן עברו לאנרגיות נקיות כמו גז טבעי, אנרגיה אטומית ואנרגיות מתחדשות. גם ברמת הביטחון האישי ישראל נמוכה מעט מהממוצע, כשמספר מקרי הרצח בישראל עומד על 1.5 לכל 100 אלף איש לעומת ממוצע של 1.3 במדינות ה-OECD.
הנתון המאכזב: הכנסה ממוצעת לנפש
במדד האזורי, תל אביב נמצאת בין 20% המדינות המובילות במחקר הזה במונחים של תעסוקה ושביעות רצון כללית. השונות הגדולה ביותר בין המקומות השונים בארץ נמצאה בסעיפי ה"תעסוקה" ו"גישה לשירותים" ו"קהילה". יש לציין שישראל מתמודדת עם אתגר שלא מוכר למרבית המדינות החברות באותו ארגון, כמדינה הטרוגנית ש-20% מאוכלוסייתה בעלת תרבות שונה ובחלקה עוינת למדינה. 12% מהאוכלוסייה הם חרדים שהאפיון הכלכלי שלהם לא מתאים למאפיינים סוציולוגיים אחרים המקושרים במדינות אחרות. לכן המצב ה"סוציואקונומי" בישראל מורכב יותר. קשה לחשוב על אוכלוסייה במדינה אחרת, בשיעור כזה, שבמוצהר אין לה נכונות לעבוד ולהרוויח יותר.
הנתון המאכזב ביותר, כמו ביתר דוחות הארגון הוא זה של ההכנסה הממוצעת לנפש, שבהתאמה לכוח קנייה עומדת באותן מדינות בממוצע שנתי על 17,695 דולרים. בישראל היא עומדת על 11,391 דולרים בלבד. מהפער הזה ומהכורח בהוצאות ביטחוניות בסדרי גודל שונים לחלוטין, נגזרת גם ההוצאה הציבורית לנפש, שעומדת במדינות הארגון על 1,278 דולרים לנפש, לעומת 633 דולר בישראל. נתון מעניין נוסף, שקשור במבנה השלטוני, מצביע על כך שבישראל 69% מההוצאה האזרחית מוקצית באמצעות השלטון המקומי, לעומת 56.9% במדינות ה-OECD.
בהוצאה האזרחית באמצעות השלטון המקומי, ישראל מוציאה יותר על חינוך – 36%, לעומת 25% בממוצע המדינות החברות בארגון. על תמיכות חברתיות ישראל מוציאה 17%, לעומת 14% במדינות הארגון. בשירותים חברתיים ישראל מוציאה 12%, לעומת 14% בארגון ועל בריאות ישראל מוציאה 0.3% באמצעות השלטון המקומי, לעומת 18% במדינות הארגון. במחקר זה מוסקות מסקנות מהפער בין המדינות בסעיפים אלה, למרות שברור שהעניין קשור למבנה ארגוני של המדינות ולא בהכרח לאיכות השירותים להם זוכה האזרח, או למידת קיומם בכלל.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
