רפיון הידיים של הממשלה וראשי הצבא בטיפול בטרור המתעצם ברצועת עזה מאפשר לכל יריביו של נתניהו, בעיקר ממחנה השמאל, לעקוף אותו לרגע מימין. השבוע לבשו פעם נוספת אבי גבאי, ציפי לבני, יאיר לפיד ואפילו כמה מחברי מרצ את מעילי הרוח הקרביים, ביקרו את הממשלה על הטיפול הרופס בערביי הרצועה, והשיאו עצות לוחמניות לראשי הצבא.
ביקורת האופוזיציה, ושל הבית היהודי מהקואליציה, על פעולות הממשלה בעזה - נופלת לרוב על אוזניים כרויות. זה לא משנה כמה פעמים יסביר נתניהו שהזירה האמיתית היא איראן והתבססותה בסוריה ולכן יש להתרכז שם, ולא יעזור לליברמן שמדבר על תוכנית ארוכת טווח למיטוט שלטון חמאס באמצעות מרי אזרחי מקומי, תפקידם של המנהיגים בעת הזאת היא בראש ובראשונה לדאוג לביטחון. וכעת הביטחון הזה נעדר. גם ביישובים הסמוכים לרצועה, גם בבאר שבע, ואפילו בתל אביב - למרות שהטיל שכוון אליה השבוע הגיע בסופו של דבר לים.
מאז נבחר לתפקידו, ואולי אפילו בניגוד גמור לתדמית שמנסים להדביק לו בשמאל, נתניהו ממש לא שש אלי קרב כשמדובר ברצועת עזה. לפני כמה שנים שקל ברצינות להפציץ את הכור הגרעיני בשטח איראן, בסוריה הוא ממשיך להורות על הפגזות (כולל בימים אלה, כפי שגילה בנאומו בכנסת), אבל מעזה הוא ממשיך להתרחק כמו מאש. מדיניות של שלושת הקופים: לא לשמוע, לא לראות ולא להגיב. על הגדרות מתנהלת מלחמה של ממש, אבל הצבא ניצב כמעט בחיבוק ידיים. גם כמגיבים קשה להבחין שמדובר יותר ברצון להפיס את דעת הקהל הישראלית מאשר רצון להילחם בערבים ולנצח את האויב.
חוסר המעש הישראלי ברצועה גורם נזק פוליטי לנתניהו, אבל לא ממוטט את שלטונו. אפילו לא קרוב לזה. שני דברים משחקים לטובתו. הראשון קשור בצה"ל. בניגוד למקרים דומים בעבר, הפעם נראה כי לא רק נתניהו לא מעוניין בפעולה צבאית ממשית ברצועה אלא גם מטה המטכ"ל. בהקשר הזה - נתניהו, ליברמן והצבא רואים עין בעין ומגבים זה את זה בהחלטה שלא לפעול.
יתרה מכך, הצבא הוא שדוחף לחוסר פעולה יותר אפילו מהדרג המדיני. בתקופה שקדמה למבצע חומת מגן, ביהודה ושומרון צעקו אנשי הימין לראש הממשלה אריאל שרון ושר הביטחון בנימין בן־אליעזר: "תנו לצה"ל לנצח". הפער בין רצון הצבא לצאת למבצע רחב היקף ולחזור לשלוט באזורים שפונו בעקבות הסכמי אוסלו, לבין הדרג המדיני שמנע זאת, היה ניכר. זה לא המצב עכשיו. אין אף אחד בצמרת הפיקוד של צה"ל שדוחף לפעולה מעבר לפעולות המינוריות הקיימות.
הדבר השני שמועיל לנתניהו לצלוח את הביקורת שייך לזהות מבקריו. זה נכון שגבאי ולבני יכולים להתחפש לאנשי ימין ולקבוע שהיו מתנהלים ביד קשה יותר מול חמאס. אבל כשבמקביל להצהרות הקרביות ממשיכים ראשי האופוזיציה להכריז כי בכוונתם לחזור על החטא הקדמון ברצועה, ההתנתקות, וליישם אותו גם ביהודה ושומרון, פה הם איבדו את מרבית העם. מה שווה ההבטחה לטיפול נאות ברצועה כשהיא באה עם התחייבות לחזור על הטעות שגרמה לכך גם במקומות אחרים. תרתי דסתרי. מכאן רווחת המחשבה שאם הם האלטרנטיבה, אז כבר עדיף נתניהו.
חוקים בדרך לגניזה
לצד הביקורת על נתניהו בהקשר של הרצועה, נפלה לידי האופוזיציה כפרי בשל הנזיפה הלעגנית של ראש הממשלה כלפי תושבת קריית שמונה במהלך אירוע חניכת חדר מיון בעיר. הגערה באזרחית היא סוג של אובדן עשתונות. מצופה מראש ממשלה לשלוט בעצמו בכל מצב. אגב, לפי מחיאות הכפיים שלהן זכה נתניהו אחרי שעשה זאת, נראה כי כל מי שמילא את האולם רצה כבר לסתום לה את הפה, מה שרק ממחיש את העובדה שנתניהו קפץ על אותה גברת מוקדם מדי. עוד רגע היתה מגורשת ממילא מהמקום על ידי אחרים.
מכאן ועד להררי הביקורת שנחתה על ראשו, המרחק רב. מבקריו הקבועים של נתניהו הוסיפו את התקרית לרשימת הדוגמאות ההולכת ומתארכת לחיזוק טענותיהם כי נתניהו הפך את שלטונו לארוך ומסואב, מושחת ובשל כך מסוכן. ראשי ממשלה ופוליטיקאים רבים מעדו בעבר כשאיבדו את הסבלנות מול קריאות ביניים והצקות מהקהל. אהוד אולמרט המשיך גם כראש ממשלה להתנהג כתגרן בשוק. ציפי לבני איבדה עשתונות מול המצלמות כשגערה בילדים דרוזים שחילקו סוכריות לנוכחים בזמן נאומה. יצחק הרצוג נתפס בעדשה צווח על אנשי לשכתו. דווקא נתניהו נתפס כמאופק מבין כולם.
לכן, הביקורת עליו בהקשר הזה לא צפויה לתפוס יתר על המידה. הסיבוב שעשה אבי גבאי על גבו, כשהתקשר לגברת פרץ הנזופה ואמר לה שבניגוד לנתניהו אותו היא דווקא מעניינת, כמו גם הציוצים והפוסטים של חבריו בעבודה שסנטו בנתניהו על התנשאותו, מחוללים לכל היותר נזק מינורי למעמדו של ראש הממשלה.
הקפיצה שלהם על התקרית כמוצאי שלל רב מפליאה - נוכח העובדה שהתמיכה הגדולה של נתניהו בציבור לא נסדקה בגלל החקירות או בשל קמפיין הסיאוב השלטוני של האופוזיציה והתקשורת בחודשים האחרונים. לכן, לא ברור מה הם מצאו בתקרית הזאת שעשוי לשרתם.
התמיכה בנתניהו אינה נובעת בגלל שמישהו חושב שהוא נחמד או נוהג בהצנע לכת. עצם המחשבה על כך שניתן יהיה להפריד בין נתניהו למצביעיו בשל תכונות אופי - היא־היא ההתנשאות. רבים בשמאל באמת ובתמים מאמינים שתומכי נתניהו הם לא יותר מעדר חסר בינה הנוהר אחרי המנהיג בעיניים עצומות ומלאות הערצה. לכן הדרך להפריד ביניהם היא לפקוח את עיניהם, לחלצם מבורותם, ולהצביע על כשליו ופגמיו.
בונה על ביטחוניסטים. אבי גבאי // צילום: אורן בן חקון
רבים מהם לא מצליחים אפילו להעלות על בדל מחשבתם כי התמיכה בנתניהו נובעת בשל התמיכה בדרכו המדינית, אל מול תוכניתם המסוכנת להתנתקות נוספת ביהודה ושומרון. זה בלי קשר לכך שהשיחה המצולמת של גבאי לתושבת קריית שמונה לא היתה גם היא חפה מניצול והתנשאות. למרות הנחמדות הנוטפת והאמפתיה השופעת.
תגובות מוגזמות גם לנאום נתניהו בפתיחת המושב. כך זה כשכל עקיצה של נתניהו לאופוזיציה או לתקשורת הופכת ל"הסתה" ו"מתקפה". איפה הימים שבהם יכול היה ראש הממשלה לומר על ראש האופוזיציה, "הוא היטלריסטי מובהק. אני רואה בו סכנה חמורה למצב הפנימי והחיצוני של ישראל", ולא להיות מואשם בהסתה והמרדה (בן־גוריון על מנחם בגין, 1963).
ראשי האופוזיציה, וגם הקואליציה, למען האמת, סברו בשבועות האחרונים כי פתיחת המושב תהיה גם פתיחת מערכת הבחירות הבאה עלינו לטובה. אבל האוויר יצא מהבלון עם הרוח הפייסנית שנשבה מכיוון מועצת גדולי התורה לגבי חוק הגיוס. כעת, ההערכות שוב מדברות על כמה חודשים של שקט בתוך מושב החורף שנועד להיות סוער וקצרצר.
אבל יש לזה מחיר. הקואליציה היא לא אותה קואליציה. על פי ההנחיות החדשות, בשל המצב הרגיש והרצון להימנע ככל היותר מזעזועים, הונחו ראשי המפלגות שלא להעביר חוקים שנויים במחלוקת. אם אין חוקים, אין גיוסים להצבעות. יתרה מזאת, דיונים בוועדות שנועדו לקידום חוקים שכבר עברו שלבי חקיקה כאלה ואחרים הוקפאו עד להודעה חדשה. על חוקים עם עלות תקציבית אין בכלל על מה לדבר. חוקים כאלה, לא משנה באיזה מצב צבירה, עוברים בימים אלה ישר לגניזה. לפחות עד אחרי הבחירות המוניציפליות המצב הנוכחי יימשך, אחרי כן תתקיים הערכת מצב חדשה אם הולכים לבחירות או ממשיכים תקופה נוספת באותה מתכונת.
התיאבון של גנץ
בתוך המפלגות אווירת הבחירות כבר כאן. במפלגת העבודה המצוקה גוברת נוכח המצב העגום בסקרים ולמרות ששלטונו של גבאי נראה יציב, הניסיונות להצר את צעדיו רק החלו. על פי החוקה החדשה שהעביר, יכול גבאי לשריין ארבעה מועמדים חדשים בשתי העשיריות הראשונות ברשימת העבודה לכנסת, וזאת בלי להוסיף את ששת חברי התנועה בראשות ציפי לבני שישוריינו גם הם עד המקום ה־25 ברשימה. אם מורידים גם שריון לאישה ושריון למזכ"ל - מגלים שמעט מאוד מקום נותר לחברי כנסת מכהנים במקומות ריאליים.
השבוע החלה החתמה של חברי מפלגה, בשיתוף כמה חברי כנסת, כדי לכנס את המרכז ולבטל את השריונים של גבאי ושל לבני, למעט את זה של לבני עצמה במקום השני ברשימה. גבאי כבר הודיע שיסכים לוותר על שני שריונים שלו, כלומר יסתפק בשניים בלבד, אבל לא הצליח לרצות את מובילי המהלך.
דמות מפתח שעשויה להכריע את הכף היא שלי יחימוביץ', הנחשבת לכוח מוביל במרכז הנוכחי. אמנם אחרי שבחר גבאי בלבני לתפקיד יו"ר האופוזיציה מיהרה יחימוביץ' לברכה, אך גורמים בעבודה אומרים כי יחסי יחימוביץ' וגבאי עומדים בפני המבחן הגדול ביותר שלהם, אחרי התמיכה הגורפת שלה במועמדותו, והתייצבותה לצידו מהרגע הראשון ועד העת האחרונה.
באחרונה החליטה המפלגה להסיר את תמיכתה מאחד המועמדים המוניציפליים בבחירות לרשויות המקומיות. כששאל המועמד את גבאי מה הסיבה להסרת התמיכה, השיב לו גבאי: "כי הגענו למסקנה שאין לך סיכוי". המועמד הביט בגבאי ואמר לו: "ולך יש?"
גבאי עדיין בונה על קבוצת ביטחוניסטים, כמו אהוד ברק או בני גנץ שיבואו להציל את המצב. זו לא הערכה מופרכת. חיבור כזה יכול להזניק את המחנה הציוני בדיוק כפי שאירע לקראת הבחירות האחרונות עם החיבור של הרצוג ולבני. אבל כל עוד גנץ מוביל בסקרים על פני גבאי, סביר להניח שגם תאבונו יגבר. רוטציה, התחייבות לשר הביטחון וכן הלאה, אלה דרישות לגיטימיות מצד גנץ בסיטואציה הנוכחית. ספק אם אלו מחירים שגבאי יהיה מוכן לשלם. אם הסקרים ימשיכו להיות כאלה, כנראה שכן.
גם בבית היהודי לא מאוד שקט. שלטונו של בנט לא ייפגע והיחידה היכולה לערער עליו, איילת שקד, בכלל לא בכיוון של התמודדות לראשות המפלגה. אבל בכל זאת, השבוע במהלך ישיבת הוועידה שאישרה העברת סמכויות נוספות בידי היו"ר, נפל דבר. גם ותיקי המפלגה לא זוכרים מצב שבו עומד היו"ר על הבמה ונואם כשברקע קריאות "בוז" מהקהל.
כמה דקות קודם לכן נחלץ בנט מהשפלה קשה עוד יותר - כשספג התנגדות בהיקפים שלא חזה בהצבעה שהוביל לשינוי החוקה. בסופו של דבר הרוב הדרוש הושג, ובנט יצא כשידו על העליונה, אבל משהו בתדמית הבלתי מנוצח שדבקה בו מאז כבש את כס היו"ר לפני שש שנים ייתכן שנסדק השבוע.
לא ערביות, אי־יהדות
שיח נוסף שיצא משליטה נגע להחלטתם של השחקן צחי הלוי והעיתונאית לוסי אהריש, יהודי וערבייה, לחיות זה לצד זה בחיי זוגיות משותפים. הטענה כאילו ההתנגדות להחלטתם של הידוענים היא גזענות זו טענה מגוחכת. ההתנגדות לנישואי תערובת והתבוללות לא רק שהיתה לב המאבק בתוך עם ישראל במשך אלפי שנים, והגורם המרכזי לכך שעם ישראל עודנו קיים גם אחרי גלות של קרוב לאלפיים שנה, אלא אף היתה היסוד שעליו הוקמה התנועה הרפורמית - שלראשונה העזה לוותר על ההלכה כדרך חיים, ובלבד שתצליח לשמור על הקהילתיות היהודית. קל להשליך את ההתנגדות למחוזות הגזענות, אבל תהיה זו החטאה של האמת. לא ערביותה של האישה היא הבעיה, אלא אי־יהדותה.
סדק בתדמית? נפתלי בנט // צילום: זיו קורן
היחיד שהעז לומר זאת בקול רם בקרב חוגי הליברליים, המרכז והשמאל, הוא יאיר לפיד. יו"ר יש עתיד היה יכול לשתוק. גם כשנשאל ישירות היה יכול לגמגם תשובה בלתי מחייבת, כפי שהוא נוהג לעשות בשאלות מדיניות וביטחוניות. אבל הוא בחר לומר את האמת; שהיא בלתי פופולרית כנראה בקרב חלק גדול מקהל מצביעיו.
קשה להבין את ההאשמה בגזענות בהקשר של הלוי ואהריש מאותם אנשי שמאל - שמטיפים לחלוקת הארץ על רקע גזעני בכל תוכנית מדינית שיצאה תחת ידם בעת האחרונה. מהי האמירה "לשמור על ישראל מדינה יהודית", או "תוכנית ההיפרדות", אם לא ביטוי עז להפרדה בין יהודים וערבים. בכלל, איך אפשר לעודד שמירה על ישראל יהודית באמצעות חלוקת הארץ מצד אחד, ולעודד התבוללות מצד שני. להם כנראה הפתרונים.
הבובה והמושך בחוטים
איך שהדברים נראים כרגע, נראה כי ארבעת המועמדים שהגיעו עד כה במרוץ לראשות עיריית ירושלים, ימשיכו עד לקו הגמר. הישארותו של המועמד החרדי יוסי דייטש במשחק משרתת בראש ובראשונה את המועמד היחיד שאינו חובש כיפה, עופר ברקוביץ, שעשוי לנצל את הפיצול בקול הדתי והחרדי ולהגיע ראשון ללא סיבוב שני.
אבל יש גם תרחיש נוסף שבו מי שעולה לסיבוב השני הוא ברקוביץ מול משה ליאון. למרות הסקרים המיטיבים עם אלקין. במקרה כזה יישארו החרדים המריצים את דייטש, הפלג החסידי אגודת ישראל, חסרי כל. ליאון כבר מחויב בהסכמים והתחייבויות לדרעי ולמשה גפני. לחסידים, שבינתיים הולכים עם הראש בקיר עם דייטש, לא יישאר כלום. היכולת של אריה דרעי להורות לליאון שלא להגיע לעימות רדיו בתחנת קול ברמה רק מפני שמדובר בתחנה המבקרת את ש"ס - עשויה להתגלות כהרסנית. אחרי שעבדו קשה להתנער מתדמית השולט והנשלט, הבובה והמושך בחוטים, הגיע רגע אחד מדהים שבו נחשפה לעין כל הצייתנות הבלתי מהוססת של ליאון לפקודותיו של דרעי. אם כך הם פני הדברים, במהלך הקמפיין ועוד על דבר כה פעוט כראיון ברדיו, מה יהיה אם ליאון ייבחר לראש העיר ואינטרס רגעי של דרעי יתנגש באינטרס העירוני או בהיגיון הבריא.
למרבה האבסורד, דווקא מצביעי ברקוביץ, שמנסים בכל כוחם להרחיק את שליטת החרדים ממוקדי קבלת ההחלטות העירונית, עשויים למצוא את אריה דרעי מנהיג את ירושלים ביד רמה באמצעות משה ליאון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו