במשך כל הקריירה המרשימה שלו, הבמאי הבריטי פול גרינגראס נוהג לנוע בין דוקו־דרמות אינטנסיביות וקשות לצפייה שעוסקות באירועים אמיתיים (כמו "בלאדי סאנדיי", "טיסה 93" ו"קפטן פיליפס") לבין בידור הוליוודי בעל גוון אסקפיסטי יותר (כמו שלושת הפרקים שביים בסדרת ג'ייסון בורן). "22 ביולי", סרטו החדש של גרינגראס שעולה היום בנטפליקס, שייך בבירור לקבוצה הראשונה.
הסרט משחזר שני פיגועי טרור מזעזעים שבוצעו בנורבגיה ב־22 ביולי 2011 בידי פעיל ימין קיצוני ששמו אנדרס ברינג ברייוויק. למרבה המזל, המתקפות עצמן, שבמהלכן רצח ברייוויק 77 בני אדם (שמונה בפיצוץ במרכז אוסלו, ועוד 69 שנטבחו על האי המבודד אוטיה, שם התקיים באותו זמן מחנה קיץ לילדים מטעם מפלגת השלטון הנורבגית), תופסות רק את חלקו הראשון של הסרט. יתר הזמן מוקדש למשפטו המתוקשר והסוער של הרוצח, ולתהליכי השיקום הארוכים והתובעניים של כמה מהניצולים הצעירים.
"המתקפות עצמן הן רק חלק קטן מהסיפור", אומר גרינגראס בן ה־63 במהלך ראיון איתו שמתקיים בפסטיבל ונציה, שם הוקרן הסרט במסגרת התחרות הרשמית, "עבורי, הסרט הזה עוסק בכל מה שקרה בעקבות המתקפות. חשוב שנבין כיצד נורבגיה נלחמה על הדמוקרטיה שלה ב־2011. זה הסיפור שרציתי להביא לקהל הרחב, במיוחד בתקופה שבה הימין הקיצוני מתחזק בכל רחבי אירופה".
איך בעצם ניגשים לעשות סרט שעוסק באירועים כל כך טרגיים וכל כך טריים?
"צריך לבקש רשות. זה הדבר הראשון שצריך לעשות. נפגשתי עם קבוצה גדולה של ניצולים ועם המשפחות שלהם, הסברתי להם את התוכנית שלי, וביקשתי רשות. הסברתי להם שאני מרגיש שמה שקרה בנורבגיה רלוונטי למה שקורה כיום בעולם. הימין הקיצוני הוא איום גדול יותר היום מכפי שהיה ב־2011. הם הסכימו איתי".
אירועי 22 ביולי עמדו גם במרכזו של הסרט הנורבגי "אוטיה", שיצא לאקרנים מוקדם יותר השנה. אך שם, בניגוד אלייך, הבמאי נמנע מלהציג את ברייוויק. היו לך התלבטויות אם לכלול את הרוצח בסרטך? מה תגיד לאנשים שיטענו שהסרט שלך מעניק לו ולרעיונות שלו פלטפורמה?
"תמיד ידעתי שחייבים לכלול את ברייוויק בסרט. זו לא היתה שאלה בכלל. אי אפשר לעשות סרט על הנושא הזה מבלי לכלול את האדם שנגדו נלחמים. זו בעצם השאלה שעומדת במרכז הפרויקט הזה: מה גרוע יותר, להציג את הרטוריקה של הימין הקיצוני או להתעלם ממנה? אני, מצידי, בטוח שהסכנה רק גדלה כשמתנהגים כאילו הרעיונות האלה לא קיימים. הכוחות האלה מתחזקים בכל רחבי אירופה. אי אפשר לעצום את העיניים.
"למעשה, זו בדיוק הסיבה שהחלטתי לעשות את הסרט. קראתי את העדות שברייוויק נתן במהלך המשפט שלו, ופשוט נדהמתי מכך שבשנים שחלפו מאז האירועים - הרעיונות שלו הפכו למיינסטרים. הכל מתחיל מרעיונות. ממילים. צריך להתמודד עם זה. צריך להילחם. זו מלחמה על דרך החיים שלנו, על הדמוקרטיה".
איך הניצולים והמשפחות שלהם הגיבו לסרט?
"היה להם קשה מאוד לצפות בסרט, כמובן. אני לא רוצה לדבר בשמם, אבל קיבלתי את התחושה שהם מרגישים שעמדתי במילה שלי, שעשיתי את מה שאמרתי שאעשה. מצד שני, מישהו אמר לי אתמול: מספר הדעות על הסרט שלך שווה למספר האנשים שחיים בנורבגיה. אז אני מניח שחלק יאהבו את הסרט, וחלק לא. אבל כך או כך, אני לא חושב שאפשר להפריד את הקולנוע ממה שמתרחש בעולם. אני יודע שעשינו את הסרט בדרך הנכונה - באופן אחראי, רציני ומכובד".