מאז חודש מרץ בחמאס מנסים לגרור את ישראל להסדרה, זאת תחת לחץ של טרור מוסווה במרי אזרחי על הגדר, ובתוספת בלוני תבערה. פיקוד הדרום מנסה להכיל את האירועים, ובעוטף ממשיכים לסבול. ולמרות כל זאת נמנעת ישראל מהבלתי נמנע, שהוא מיטוט חמאס.
בשנת 2008 שינה חמאס את המשוואה. לאחר זריקתם של נציגי הפתח מהגגות תרתי משמע, השתלטות אלימה על הרצועה, ופריצת מעבר רפיח, שלט חמאס באירועים וגרר את ישראל מידי פעם על-פי גחמותיו. פעם לתהדיה (הסדרה קצרת טווח), ופעם למבצע.
בחנוכה הקרוב נסמן עשר שנים למבצע "עופרת יצוקה", הפעם הראשונה בה ישראל הפעילה מאמץ צבאי חסר תקדים מסביב ולתוך הרצועה, מאמץ שטלטל את חמאס, אך נעצר באיבו. בפרספקטיבה הייתה זו הזדמנות לעשות שינוי משמעותי ולסיים את הפורענות, אך ישראל בראשות אולמרט, לבני וברק קיבלה רגליים קרות וברחה החוצה מהרצועה מבלי שמשהו משמעותי ברמה האסטרטגית קרה.
מה קרה מאז?
ישראל פיתחה מענה חלקי לבעיית הרקטות, ובסיוע "כיפת ברזל" הצליחה לצמצם את האיומים. ועם זאת קיבלנו רקטות בעלות טווח ארוך יותר, ומנהרות עמוקות יותר. פרקטית המצב לא השתנה מיסודו בעשור האחרון. ישובי עוטף עזה ממשיכים לסבול מתוקפנות חמאס והדרום לא יציב בעליל. ברמה המדינית זכינו לשותף בדמות א-סיסי שבהחלט מסייע להצרת מהלכי חמאס, בדגש על השליטה בציר "פילדלפי" ומרחב מעבר רפיח, בו הצטמצמה יכולת ההברחות של הארגון. אך שוב, בהסתכלות כוללת, לא חל שינוי דרמטי בדרום.
כך, מאז חודש מרץ פרוס צה"ל בעוצמות משתנות מול תעלולי חמאס, פעם עם הפגנות, פעם עם מטענים, ומידי פעם הסלמה של 48-24 שעות שמגיעה גם לירי רקטות לעבר ישובים. חמאס ניסה לגרור את ישראל לתהדייה נוספת, אך ככל הנראה המאמץ הזה אינו נושא פרי. מכאן שאנו עתידים לצפות בהסלמה נוספת בטווח הקרוב, ושוב נדרש לשאול – מה הולך להשתנות?
נתנה מענה חלקי לאיום, סוללת כיפת ברזל // צילום: דודו גרינשפן
התשובה לא תפתיע – דבר לא הולך להשתנות, אלא אם הפעם, ישראל תחליט שהיא הולכת למהלך מאסיבי שסוף-סוף ישנה את המצב מיסודו. חמאס חייב להבין שהעימות הבא הוא העימות האחרון שלו. לא תהיה לו תוחלת. וישראל מצידה חייבת להיות ערוכה לסיים את המלאכה שלפני עשור בוצעה חלקית. צה"ל בהחלט ערוך לכך, יש יכולת, השאלה היא אם יש רצון.
מהלך עמוק ויסודי יתבצע במספר מדרגות. הראשונה תכוון לבידוד אזורים מאויימים, וסגירת נתיבי המילוט של מחבלי חמאס. השנייה תדרש כניסה מאסיבית לתוך האזורים האלו, כולל לתוך הערים עזה, חאן יונס ורפיח, והשמדת קיני הטרור שם. שני המהלכים האלו יידרשו שבועות ספורים, ולא יהיה פשוטים, אך לאחר מכן יגיע שלב מבצעי הייצוב, שתכליתו השלמה של טיהור השטח ממחבלים ותשתיות, תוך השלטת מערכת הסדרית שתכלול גם יצירת יכולות מודיעיניות בשטח. התהליך בכללותו ייערך לא יותר משנה, אך הוא בהחלט ישנה את המצב מן היסוד. בסופו תהיה לישראל יכולת אחרת להתמודד עם כל התפתחות, והיא זו שתקבע את כללי המשחק, מה שהיום הפוך לחלוטין – אנחנו הם אלו שנדרשים לספוג את תעתועי חמאס.
האם קיים רצון ללכת למהלך מסוג זה?
ספק אם רמטכ"ל שמסיים תפקיד בסוף דצמבר יידחף לפעולה כזו, ספק אם יש לו את הכוח והמוטיבציה להוביל מערכה ארוכה ומשמעותית. ההגיון אומר שזה לא יקרה, אך הגיע להזמן להבין – פעולה כזו היא בלתי נמנעת. מדובר בעניין של זמן.
החשוב מכל הוא שאם יוחלט על הפעולה הזו, כדאי שפתיחתה תהיה יזומה ומפתיעה, ולא תוצאה של היגררות. ב"עופרת יצוקה" האלוף גלנט, כיום שר הבינוי, הוביל מהלך מפתיע ומטלטל. ראוי ללמוד מהפתיחה הזו של אותו מבצע, רק שהפעם, כאמור, הסיום צריך להיות אחר לחלוטין.
הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום דוקטורנט החוקר יחסי צבא וחברה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו