זיכרון מאוחר

מאות אנשים יתכנסו בשבוע הבא בבית העלמין הצבאי בכפר סבא, לאזכרה במלאת 80 שנה לנפילתו של אדם שהם לא הכירו מעולם, וספק אם למישהו מהם יש קשר כלשהו אליו. תהיה זו האזכרה לבן-ציון גרדיס, שחי ומת כאלמוני כמעט מוחלט. ספק אם מישהו אמר עליו אי פעם קדיש, או הניח זר על קברו. המצבה המיושנת שכיסתה על קברו במשך עשרות שנים העידה על עזובה וחוסר עניין: היה קבור מתחתיה אדם שהיה ונשכח. מישהו שחוץ מאשר בסטטיסטיקה היבשה של הנופלים לא היה חשוב לאיש.

גרדיס נולד ב-1917 בעיירה קטנה בשם קרוסטפילס שבלטביה. בן זקונים להוריו, הצעיר מבין שישה אחים. כשהיה בן שלוש נפטר אביו והמשפחה עברה לריגה, בניסיון לשפר את איכות חייה. כנער, הצטרף גרדיס לתנועת הנוער הציונית ונסע מטעמה להכשרה באחת מעיירות המחוז, שם למד להיות חקלאי.

כאשר חזר לריגה, הודיע גרדיס למשפחתו כי החליט לעלות לישראל. ב-1935 עלה לבדו ונדד בין קיבוצים שונים, עד שהגיע למשק קלמניה, סמוך לכפר סבא. שם, הוא גם הכיר את מפקד הפלמ"ח יצחק שדה, ולאחר שכמה מחבריו, שעבדו עימו במשק, נרצחו בידי פורעים, הוא החליט להתגייס להגנה.

ב-1938 הצטרף גרדיס כנוטר להגנה. ששה שבועות בלבד עברו מגיוסו ועד שנפצע קשה בתאונת נשק. כל המאמצים להצילו כשלו, והוא נפטר כעבור כמה שעות מפצעיו, בגיל 21. עיתוני אותה התקופה, כדרכם, דיווחו על האירוע בתמציתיות: "אתמול בשעה 6.30 אחר הצהריים נפצע פצעי מוות הנוטר בן-ציון גרדיס מכפר סבא", נכתב באחת הידיעות. "במצב של גסיסה הביאו אותו לרופא, הדר' בורג, שהגיש לו עזרה רפואית וגם המכונית של 'מגן דוד אדום' מפתח תקווה הגיעה למקום, אולם בינתיים נפח קורבן התאונה את נשמתו". 

בעיתון אחר פורסמה מודעת אבל צנועה: "אבלים והלומי יגון אנו עומדים לפני קברו הרענן של חברנו בהגנה ובעבודה בן-ציון גרדיס, ומשתתפים בצער המשפחה. עובדי משק קלמניה".

על ההלוויה דווח אז במלים הללו: "אבלים והלומי יגון קודר הביאו אתמול הנוטרים והעובדים במשק קלמניה, חבריו של בן-ציון גרדיס, את גוויתו למשק קלמניה. הארון הועמד מאחורי בריכת המים ומסביבו נוטרים וחברים לעבודה. ב-8 הובא הארון לכפר סבא. בכניסה לבית מוסדות ההסתדרות התכנסו מאות מתושבי המושבה ושליחי פלוגות הנוטרים מכל רחבי השרון ועמק חיפר (כך במקור – י"ל) שם הושם הארון על המכונית (טנדר) של הפלוגה כשהוא מכוסה דגלים וזרי פרחים... ליד הקבר הפתוח נפרד מהחלל במלים חמות ש' קולודני בשם פועלי קלמניה".

בן־ציון גרדיס. סיפור של דור שלם

גרדיס נהג להעביר מדי חודש חלק ממשכורתו הדלה למשפחתו בריגה, כדי לעזור בפרנסתה. לאחר מותו אסף יצחק שדה את חפציו, הוסיף קצת כסף, ושלח הכל למשפחה. אימו של גרדיס עוד ניסתה לתבוע פיצויים, אבל דרישתה נדחתה. ב-1941 היא נלקחה – אחרי כמה חודשים בגטו ריגה – ביחד עם שתיים מבנותיה, כלתה ושבעה מנכדיה ליער רומבולה, בפאתי ריגה, שם הם הוצאו להורג.

אחד מאחיו של גרדיס נשלח באותה תקופה למחנה כפיה, ובהמשך לכמה מחנות ריכוז; הוא שרד את השואה, ובסיום המלחמה – שבמהלכה איבד אשה ושלושה ילדים – חזר לריגה, התחתן שוב (עם אלמנת מלחמה) אבל נפטר בגיל צעיר. אח אחר עבר לארצות הברית, שינה את שמו והקשר עימו ניתק.

היעלמותה של המשפחה במלחמת העולם השניה גם השכיחה את גרדיס. חוץ מבאתר הנופלים הרשמי של משרד הביטחון כמעט ולא היה לו כל זכר, ואיש גם לא הביע בו עניין. גרדיס, כמו מאות חללים אחרים – בעיקר כאלה שעלו לבדם ונפלו לפני קום המדינה או במלחמת העצמאות – נותר אנונימי במותו.

"פלטה מוזנחת, בקושי מצבה"

אסי ניסלסן-לוריא, בן 33, נולד וגדל בנהריה. בן לאם ממוצא רוסי ואב שמוצאו מלטביה. הצעיר הישראלי, שמתפרנס למחייתו במספרה, החל לפני כעשור לגלות עניין בשורשי משפחתו. "התחלתי עם זה כי רציתי למצוא פרטים על סבא וסבתא שלי ששרדו את השואה אבל לא הסכימו לספר לנו כלום על משפחותיהם", הוא משחזר.

ניסלסן-לוריא פתח קבוצה בפייסבוק שנקראת "יהודי לטביה", והתחיל לחפש מידע. הוא התחבר לארכיונים והפך לחוקר והיסטוריון פרטי. לאט-לאט התקבצו סביבו אנשים, ומידע התחיל להצטבר. הוא החליט לנסות ולבנות אילן יוחסין של יהודי לטביה, שערב השואה מנו כמאה אלף איש; כיום, מונה אילן היוחסין הזה יותר מ-40 אלף שמות, ובאמצעותו גילו רבים קרובי משפחה ופרטים לא ידועים על עברם, כולל מסמכים ותמונות. ניסלסן-לוריא גם איתר את זהות אביו של הזמר אריק לביא, שנחשפה בשנה שעברה בסרט "למה לא אמרת לי", שעשתה בתו יעל.

"תוך כדי העבודה על אילן היוחסין גיליתי שהיה אדם בשם בן-ציון גרדיס", מספר ניסלסן-לוריא. "התברר לי שהמשפחה שלו גרה בריגה מול הבית של אבא שלי ושהם היו קרובי משפחה רחוקים". ניסלסן-לוריא התחיל לחפור במאגרים כדי לנסות ולגלות מה עלה בגורלו של אותו קרוב-רחוק, עד שמצא כי הוא קבור בכפר סבא.

"החלטתי לנסוע לקבר שלו. הגעתי ברכבת מנהריה, ונכנסתי לבית העלמין. לא הייתי פה מעולם קודם, וכל מה שהיה לי זה תמונה ישנה מהאינטרנט", הוא מספר. "התחלתי לחפש, שורה אחרי שורה, עד שמצאתי את הקבר. זאת היתה פלטה ישנה, מוזנחת, קשה לקרוא לזה אפילו מצבה. הבאתי איתי פחית צבע, וצבעתי את האותיות שעל המצבה, והלכתי משם".

אבל סיפורו של הנוטר שנשכח לא נתן מנוח לצעיר מנהריה. הוא פנה למשרד הביטחון בבקשה שישקמו את קברו ונענה בתשובה לקונית שעל-פי הנוהל הקיים, קברים של מי שנפלו לפני קום המדינה נחשבים אזרחיים ולא צבאיים, ולכן הם באחריות בני המשפחה. גם פניה נוספת, להסב את הקבר לצבאי, נדחתה.

ניסלסן-לוריא לא התייאש: "לפני כמה שבועות ראיתי שהאזכרה שלו מתקרבת, 80 שנה לנפילתו, ואמרתי לעצמי שאם משרד הביטחון לא עושה כלום, אני אארגן לו אזכרה. כתבתי על כך בקבוצת הפייסבוק של כפר סבא, וקיבלתי תגובות מהמון אנשים שאמרו שהם מתכוונים להגיע".

אחת התגובות היתה מארגון בשם "לתת פנים לנופלים", שמנציח בעיקר את מי שנפלו לפני קום המדינה ומסייע באיתור והשלמת פרטים לא ידועים על אודותיהם. בארגון הבטיחו לסייע, ובעקבות זאת גם "יד לבנים" הצטרף. זמן קצר אחר-כך פורסמה ידיעה בנושא ב"ידיעות השרון". בעקבות פניית הכתבת, שינה משרד הביטחון את מדיניותו והודיע שאם תגיע פניה מסודרת – תישקל הסבת הקבר לצבאי.

ניסלסן-לוריא שיגר למשרד הביטחון מכתב, וכעבור זמן קצר התבשר כי בקשתו התקבלה. כמה ימים לפני ראש השנה האחרון כבר הונחה על הקבר מצבה חדשה לגמרי. "בן ציון גרדיס", נכתב עליה, לצד סמל ההגנה. "בן חנה רחל ואליעזר. נולד בלטביה התרע"ז 1917, עלה ב-התרצ"ה 1935, נפל בעת מילוי תפקידו א' במרחשוון התרצ"ט, 26.10.1938. בן 21 בנופלו תנצב"ה".

לתת חיים לסיפור

גרדיס הוא סיפורו של דור. יש כמוהו רבים שנפלו ואיש מעולם לא חיפש או זכר. המצבה שסמוכה לשלו, גם היא בחלקה הצבאית של בית העלמין בכפר סבא, לא הוחלפה; ברוב בתי העלמין בארץ המצב דומה. לא ברור מדוע יש בכלל הבדל בין מצבות של חללים "ישנים", שנפלו טרום הקמת המדינה, למצבות של חללים "חדשים", שנפלו במלחמת העצמאות ואילך. כולם אמנם מוגדרים חללים, אבל העיקרון שבבתי העלמין הצבאיים יש דין אחד לרב-אלוף ולרב-טוראי לא חל במקרה הזה.

משרד הביטחון כמעט ולא נדרש לעסוק בנושא, וכאשר נדרש, פעל בעיקר הצהרתית אבל לא מעשית. כך, ב-1977, ביוזמתו של שר הביטחון דאז עזר ויצמן, ובאישורו של ראש הממשלה מנחם בגין, הוחלט כי יש מקום להנציח את החללים אשר נפלו לפני מלחמת העצמאות. ההחלטה אז היתה ערכית בלבד, ללא נגיעה במצבות החללים עצמן. עד לאותה החלטה, חללים אשר נפלו לפני קום המדינה הובאו לקבורה אזרחית ונבנתה להם מצבה אזרחית, לפי בחירת המשפחה.

בעקבות סיפורו של גרדיס, והמפגש עם ניסלסן-לוריא, פנה "ישראל היום" למשרד הביטחון. הפניה הזאת הובילה לשינוי נוסף, דרמטי, במדיניות. "נושא מצבות החללים שנפלו לפני קום המדינה - נושא בעל רגישות ומשמעות ערכית רבה - עלה שוב והתקבלה החלטה עקרונית לטפל ולהקים מצבות אחידות לכלל הנופלים", מסרה דוברת המשרד ל"ישראל היום". "ההחלטה תועלה לדיון בישיבתה הקרובה של המועצה הציבורית להנצחת החייל (ועדה שמורכבת מנציגי המשפחות השכולות), אשר תפקידה לייעץ לשר הביטחון בענייני הנצחה".

סביר שההחלטה תאושר. אין סיבה ערכית או הגיונית שלא. זה יעלה קצת כסף, אבל זה מתחייב. המשמעות היא שבתוך כמה חודשים יוחלפו כל המצבות הישנות בכלל בתי העלמין הצבאיים, אבל זה לא ישנה את העובדה שרבים מהקברים ימשיכו לעמוד מיותמים, מבלי שאיש יפקוד אותם ויזכור את מי שקבור בהם.

זה לא יהיה המקרה של גרדיס. 80 שנה אחרי שנפל, העניק לו ניסלסן-לוריא חיים חדשים. הוא גילה פרטים רבים על עברו, מצא תמונות שלו, וכעת עסוק בארגון האזכרה, שתתקיים ב-9 באוקטובר ב-17:30 בכפר סבא. "לקחתי על עצמי כמשימה להמשיך אותו, וזה מה שאני עושה – חי אותו", אומר ניסלסן-לוריא, שמצר על כך שאין כמעט עיסוק בנופלים מ"הדור ההוא" – אלה ששילמו בחייהם לפני קום המדינה (וגם רבים מהנופלים במלחמת העצמאות, שעלו לארץ לבדם מהשואה, בלי משפחה, חברים או שפה). "אני רואה טלוויזיה וקורא עיתונים בכל יום הזיכרון, ואף אחד לא מדבר עליהם. זה לא שמי שנפל אחר-כך לא חשוב, אבל יש כאן סיפורים חשובים, מרגשים, שהם חלק מרכזי בהיסטוריה של המדינה ושל העם שלנו, וזה מגיע להם, בוודאי לאלה שלא נותר אחריהם שום זכר".

על הדרך, הוא מנסה לעורר גם את זכרה של יהדות לטביה. זאת משימת חייו, שעליה הוא גם כותב כעת ספר. "כמעט אף-פעם לא מזכירים את קהילת לטביה, שאיבדה 70 אחוז מחבריה בשואה", הוא אומר. "היתה שם קהילה יהודית חזקה, שורשית. את תנועת בית"ר הקימו שם. לא נשאר מזה כמעט כלום, ואני לקחתי על עצמי להנציח, לגלות, להזכיר".

בעקבות פעילותו של ניסלסן-לוריא החלה התעוררות אצל יהודי לטביה ויורשיהם. אנשים מחפשים שורשים, היסטוריה, זיכרון, מידע. הספר מנהריה ("יש לי עבודה שמפרנסת אותי כדי שאוכל לעשות את מה שאני באמת אוהב") עוזר להם למצוא את עברם. הוא נובר באתרים, מתקשר, מנדנד – עד שהוא מגיע למטרה. "זה מרגש", הוא אומר. "היכולת לתת חיים לסיפור, להמשיך את דרכם של מי שאינם פה. מבחינתי זה עולם ומלואו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו