סוד המשפחה הגרעינית

במשרדי היחידה לשיתוף פעולה של חיל האוויר בקריה מודבק על הקיר סטיקר - "פחות דיבורים, יותר מעשים". בצד שמאל למטה משורבט השם מנו. למי שלא הכיר את הנווט עמנואל לוי ז"ל, המשפט הזה אינו אומר דבר. לבני משפחתו ולחבריו הרבים מהמעגלים השונים, המשפט הזה הוא הכל. מייצג נאמנה את מנו, את האדם שהיה. 

ביחידה שבה שירת החליטו להנציח אותו באמצעות הדפסת הסלוגן הזה והדבקתו על הקיר לא רק אצלם, אלא גם ביחידות אחרות של החיל. גם אחיו הצעיר, רס"ן אבשלום (אבשה) לוי, סמג"ד 532 בחטיבת 460 של חיל השריון, אימץ לעצמו את הסלוגן הזה כדרך חיים. "זה משפט שלקחתי לעצמי וזה גם היה המוטו שלי בכל מיני זירות שהייתי בהן" הוא מספר, "בפלוגה, בגדוד, תמיד אני כותב למטה: פחות דיבורים, יותר מעשים. אנשים לא יודעים מהיכן המשפט הזה, אבל אני יודע והוא מכווין אותי. הוא מודל לחיים עבורי".

פגשנו אותו בשבוע שעבר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ליד קבר אחיו הגדול, שבחודש הבא היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה־38, אך נהרג ב־10 בנובמבר 2010, בדיוק חודש לאחר יום הולדתו ה־30, בתאונת אימונים. יחד איתו נהרג הטייס רס"ן עמיחי איטקיס, כשמטוסם התרסק במכתש רמון. 

"מה שהכי חסר לי לפעמים זה פשוט האפשרות להתייעץ איתו", רס"ן אבשלום לוי על קבר אחיו, השבוע // צילום: נעם ריבקין פנטון

"זו היתה טיסת אימון שגרתית, השלישית באותו יום. הם טסו בלילה במכתש רמון, היה להם ורטיגו והמטוס התנגש בקרקע", מספר אבשה, שקיבל את הבשורה הקשה כשהיה בקורס מפקדים, שמונה חודשים לאחר שהתגייס לצבא.

בחודש מארס השנה קיבל המשפט "פחות דיבורים יותר מעשים" משמעות נוספת, עמוקה ביותר, עבור אבשה ושאר בני משפחתו של מנו ז"ל - כשנחשפו לראשונה לאחת הפעולות המרכזיות והאמיצות שביצע מנו עם חבריו לטייסת ושעל קיומה ועל חלקו הגדול של מנו בה לא ידעו כמעט דבר.

"על הצד הטוב ביותר"

ככל שהתקרב מועד גיוסו של מנו לצה"ל הבין שהוא רוצה להתגייס ליחידה קרבית והתמקד במטרה זו. הוא התקבל לפלחה"ן צנחנים, סיים את המסלול ובהמשך יצא לקורס קצינים ונלחם כמפקד צוות אימון מתקדם במבצע חומת מגן. 

זמן קצר לפני שחרורו מצה"ל, החליט כי הוא רוצה להגשים חלום ישן. "הוא לא התייעץ עם אף אחד, פשוט החליט שזה מה שהוא רוצה, הלך למיונים, התקבל ורק אז הודיע לנו שהוא הולך לקורס טיס", מספר אבשה. מנו סיים את קורס הטייס כנווט קרב, מבוגר בשלוש ארבע שנים משאר החניכים, והוצב בטייסת 119, טייסת "העטלף" של מטוסי F-16. 

אל"מ (מיל') כ', מפקד הטייסת בשנים 2008-2006, מספר על הבחור המיוחד שהגיע אליו לטייסת. "מנו היה יחסית צעיר בטייסת ונווט צעיר בוותק הטיסתי שלו, אבל אדם בוגר", אומר כ', "היה לו רקע של קצין בצנחנים והוא בדיוק סיים את הכשרתו המבצעית ודרש מייד להשתתף במלחמת לבנון השנייה, כאחד הלוחמים. הוא לקח חלק במלחמה והוכיח את עצמו מהר מאוד כנווט מקצועי. לוחם שעושה את הדברים על הצד הטוב ביותר. 

הכור בסוריה, לפני ואחרי התקיפה // צילום: דובר צה"ל

"במהלך החודשים שאחר כך למדתי להכיר אותו, לא רק כנווט אלא גם כבן אדם שקט צנוע, שמשפיע על האנשים שסביבו. פחות דיבורים - יותר מעשים. ממש ככה. הוא היה בן אדם מיוחד על כל מה שמשתמע מזה. חבר טוב, אחד שעוזר לאנשים שסביבו ומאוד בולט ודומיננטי בכישוריו - המקצועיים והחברתיים. כקצין הוא היה אחד שאפשר להטיל עליו משימות ולדעת שהוא לוקח אותן בשתי ידיים, עם אחריות מלאה, מסירות וכל מה שיוצא מזה. אחד שאפשר לסמוך עליו, למרות 'גילו הטיסתי' היחסית צעיר. אפשר היה לסמוך עליו כמו על בחור מנוסה ומיומן".

זמן קצר לאחר מכן קיבל מנו תפקיד חדש. הוא הוצב ביחידה לשיתוף פעולה של חיל האוויר, האחראית על התיאום בין חיל האוויר לחיל היבשה, והמשיך לטוס באופן קבוע בטייסת הבית שלו.

כ' זיהה את הפוטנציאל שבו, וכשנקרתה בפניו ההזדמנות "זרק" אותה לעבר מנו ללא היסוס. "כעבור מספר חודשים, כשהטילו עלינו את משימת תקיפת הכור בסוריה, בחרתי אותו להיות קצין התכנון של המשימה", הוא מספר, "מנו היה איש הקשר מול המטה המבצעי, זה שאחראי על התכנון, על הנתיבים, על תכנוני הדלק, על איך תתבצע המשימה, על התדרוכים. 

"צריך לזכור שהוא היה אחד משותפי הסוד הבודדים שידעו על המטרה ועל מהות המשימה, והוא היה צריך להכין את אנשי הטייסת ולתדרך אותם למשימה כשהם עצמם לא ידעו למה הם מתכוננים. הוא היה צריך ליצור תוכנית אימונים מתאימה, עם כל המעטפת של זה וכל מה שקשור למשימה המורכבת הזאת ולחשיבות האסטרטגית שלה, ועשה הכל בצורה מאוד מקצועית ועמוקה ותוך התחשבות בפרטים הקטנים ביותר.

"הוא בילה לילות כימים בטייסת וכמעט שלא יצא הביתה בחודשים שבהם עבדנו על התוכנית. הוא עשה את תפקידו בצורה מצוינת ובסופו של דבר, כשהייתי צריך לבחור את אותה קבוצה מצומצמת של אנשי צוות אוויר שישתתפו בפועל במבצע, בחרתי לאייש אותו". 

משתתפי המבצע עם ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר דאז // צילום: דובר צה"ל

ב־6 בספטמבר 2007 ניתן האות לתקיפה. כ' זוכר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בכל מי שנבחר ליטול חלק במשימה. "גם כשנערכנו למבצע עצמו לא ידענו מתי זה יקרה. אף אחד לא ידע. מצד אחד, כולנו היינו מרוכזים בצד המקצועי ומצד שני היתה הבנה שזו לא עוד גיחה", הוא נזכר, "מנו התרגש כמו כולנו, אבל היה מאוד ממוקד בדברים המקצועיים שהוא נדרש לעשות ובהכנה האישית המקצועית שהיה צריך לעבור לקראת היציאה לגיחה. 

"הצטלמנו כולנו ביחד, צילום קבוצתי של כל מי שנטל חלק בגיחה, ומפה כל אחד התמקד במה שעמד לפניו ויצא למטוס. מהרגע שיצאנו למשימה היתה דממה. לא היה בינינו שיח. הכל התנהל בצורה שקטה ואחרי הנחיתה בארץ התחבקנו. היתה תחושת סיפוק אדירה על שלקחנו חלק במבצע משמעותי וגדול".

"אמונה חזקה באנשים"

מבצע התקיפה נשמר כמובן בסוד על ידי כל מי שהיה מעורב בתכנונו ונטל בו חלק. גם משפחתו של מנו לא ידעה על כך דבר באותם ימים. "ידענו באופן כללי מה הוא עושה בטייסת או ביחידה לשיתוף פעולה", מספר אבשה, "מנו היה משתף אותנו בתרגילים ובאימונים, אבל בכל מה שקשור לתכנון תקיפת הכור ולמשימה עצמה הוא לא סיפר לנו דבר. אף אחד במשפחה לא ידע על כך. הוא שמר על זה בדיסקרטיות מוחלטת. רק אחרי שהוא נהרג הבנו איכשהו שהוא היה קשור לאירוע". 

לאחר מותו של מנו שמעה המשפחה חלקי ספורים מחבריו והבינה שטייסת העטלף היתה ככל הנראה קשורה לתקיפה, ועדיין, לא ידעו על חלקו המשמעותי הן בתכנון והן בתקיפה.

במארס השנה התירה הצנזורה הצבאית לפרסם כי ישראל היא שתקפה את הכור בסוריה. כחודשיים לפני כן נערך טקס הוקרה למשתתפים במבצע ורק אז שמעה המשפחה לראשונה על חלקו של מנו במשימה. מפקד הטייסת לשעבר, כ', אשר שומר כל השנים האלה על קשר הדוק עם המשפחה ובעיקר עם אהובה, האם, עדכן אותה בחלקו של בנה במשימה. "ישבתי איתה באופן אינטימי וסיפרתי לה על חלקו של מנו בתקיפה", הוא מספר, "זו היתה הפעם הראשונה שהיא נחשפה למשהו שהבן שלה עשה וכמובן שזה מילא אותה בגאווה אדירה". 

ואכן, הידיעה על השתתפותו של מנו בגיחה ועל החלק המשמעותי שנטל בתכנון המשימה מילאה ועדין ממלאת את המשפחה בגאווה. "בתור אחיו הקטן, יחד עם זאת שהיום אני איש צבא ומבין את המשמעות של מה שהם עשו, אני מאוד גאה באחי הגדול", אומר אבשה, שאת מורשת אחיו הוא דואג להעביר כבר כמה שנים לחיילים שלו – טירונים, לוחמים וקצינים - שאותם הוא נוהג להביא לסיור בהר הרצל. 

למעלה מ־150 חיילים כבר נחשפו על ידו לדמותו המיוחדת של מנו, לפעילותו בשירותו הצבאי, ולתכונות המרכזיות שלו. "כשאני מביא לוחמים שלי לקבר של מנו אני מדבר על כך שהוא היה מאוד משימתי, אופטימי וחברותי וידע לעבוד מעולה בצוות. כשאני מביא לפה את הקצינים שלי אז אני מדבר איתם על כך שהתכונה הבולטת שלו היתה האמונה באנשים", הוא אומר. 

עמנואל ואבשלום לוי // צילום: מהאלבום המשפחתי

"כשמנו שירת בצנחנים הוא האמין שכל אחד מהחיילים שלו יסיים את המסלול, לא ויתר על אף אחד והם באמת סיימו. כולם. היתה לו אמונה מאוד חזקה באנשים ואני חושב שזו תכונה שמפקדים צריכים שתהיה להם. הרבה פעמים אנחנו נתקלים בחיילים שקשה להם, ובתור מפקדים מוטלת עלינו החובה להאמין בהם וזו תכונה מרכזית שלקחתי ממנו". 

כמפקד, הוא מנסה ליישם את התכונה הזו שלקח מאחיו בעבודתו מול חיילים. "זה מאוד בלט לי בקורס קצינים. בדרך כלל יש נטייה לחשוב שמי שלא מתאים לקצונה צריך ללכת הביתה, אבל יש כאלה שצריך לעבוד איתם. הצוערים לא מגיעים קצינים לבה"ד 1, ושם הסיפור של האמונה באנשים מאוד בלט לי. כשהייתי מ"פ בבה"ד 1 השתדלתי לא להדיח אף צוער ולעזור לכל אחד לסיים את הקורס".

המסר המרכזי שהוא מעביר לחיילים שהוא מביא להר הרצל, הוא אומר, מתמקד בשיחה האחרונה שניהל עם אחיו, שבוע לפני שנהרג. "זו היתה הפעם האחרונה שהתראינו", הוא מספר, "באתי אליו לתל אביב, הלכנו לחוף הים ביפו וגלשנו. אחר כך חזרנו לדירה שלו ובדרך הוא שאל אותי מה אני חושב על קורס קצינים. אמרתי לו שאני לא יודע עדיין מה אני רוצה לעשות בצבא, שאין לי כיוון. הוא היה מאוד תומך ואמר לי 'לא משנה מה תבחר, אני איתך. אבל רק תדע שאני מאוד מאמין שמי שיכול- חייב'. וזהו. משם חזרתי הביתה וזו היתה הפעם האחרונה שהתראינו".

המשפט הזה חרוט כיום עמוק בליבו של אבשה, אך הוא מודה שבתחילת דרכו בצבא לא ממש הבין את משמעותו ורק אחר כך, בהר הרצל, היא החלה לחלחל בו. "ראיתי את כל הקברים כאן, בין אם בחלקת גדולי האומה ובין אם של כל האנשים שנהרגו במלחמות ותוך כדי שירותם הצבאי, והבנתי שהם התחילו פה דרך שעלינו מוטלת החובה להמשיך אותה ומי שיכול, פשוט חייב", הוא אומר, "כל אחד שיעשה את מה שהוא יכול לעשות, בין אם זה לוחם, מפקד בצבא, קצין או תומך לחימה. זה המסר המרכזי שמנו העביר לי לפני שבכלל הבנתי את המשמעות שלו וזה המסר המרכזי שאני מעביר לכל החיילים שאני מביא לכאן, להר הרצל". 

"השפיע על כל אחד"

את המשפט מי שיכול חייב הבין מנו, שכונה כך אחד מאז שהיה ילד, בגיל צעיר מאוד. הוא נולד בחיפה, בן לאהובה ויהודה ואח בכור ליחזקאל (חזי), נעמי ואבשלום. בשלב מסוים עזבה המשפחה את חיפה ועברה להתגורר בירושלים, בהמשך עברו למעלה אדומים וההורים התגרשו כשאבשה היה פעוט ומנו בן 12. 

"אחרי הגירושין מנו בעצם הפך לאבא במשפחה", מספר אבשה, "הוא גידל אותנו, שמר עלינו כשאמא היתה בעבודה ובשלב מסוים הוא גם הלך לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הוא היה אבא שלנו לכל דבר ויד ימינה של אמא. בתור אח קטן אתה מרגיש את זה היטב. הוא היה מרוצה וגאה בכל מה שעשינו, אם זה ציון שהוצאנו במבחן או הישג ספורטיבי כלשהו, ותמיד דחף אותנו קדימה. זה היה מנו". 

כעבור כמה שנים התחתנה אמם בשנית. "שמו של בעלה השני הוא גם עמנואל, אז כעת היו לנו את עמנואל האח ואת עמנואל האבא", נזכר אבשה, "בשלב מסוים בעלה של אמא הפך לאבא שלנו לכל דבר ומנו הבין שהוא יכול להמשיך הלאה, שהאחים שלו יהיו בסדר ושהוא יכול לפנות את המקום".

אחד הדברים הבולטים אצל מנו בנערותו היה כישרון הכדורסל שלו. הוא שיחק בקבוצת הנוער של מכבי ירושלים ובלט שם מאוד ובשלב מסוים גם שימש כעוזר מאמן בנבחרת הנוער. כחלק ממאמצי המשפחה להנציח את מנו מתקיים בכל שנה ברמת גן 'טורניר מנו' – טורניר כדורסל לזכרו, שאליו מגיעים צופים רבים. 

הטורניר מתקיים תמיד סביב ה־10 באוקטובר – יום הולדתו של מנו, שאהב כל כך לשחק כדורסל - והשנה ייערך יומיים לאחר מכן. בטורניר משתתפים אנשים שהיו חלק מחייו של מנו בשלב כזה או אחר בחייהם. "הטורניר מורכב מקבוצות, כשכל קבוצה מייצגת שלב אחר בחיים של מנו", מסביר אבשה, "יש קבוצה של צנחנים, יש קבוצה של קורס טיס, קבוצה של הטייסת, קבוצה של התיכון וקבוצה של מכבי ירושלים. בסך הכל יש עשר קבוצות ורואים איך מנו צבר חברים בכל מעגל שהיה לו בחיים ואיך הוא השפיע על כל אחד ואחד".  

מפקד הטייסת לשעבר, כ', שמשתתף אף הוא בטורניר אומר כי "מנו היה בן אדם מאוד מיוחד, שהשאיר חותם בכל מקום שבו הוא היה ורואים את זה באירוע השנתי לזכרו שבו נפגשים כל האנשים שהוא נגע בהם. כולם מגיעים, גם שנים אחרי שהוא נהרג, וכל אחד שמגיע מעיד על הרושם והחותם העמוק שנותר בו מבן אדם כל כך מיוחד". 

באזכרה בשנה שעברה דיבר אבשה לראשונה על אחיו. "במשך השנים היה לי קשה מאוד לעכל ולהבין את מה שקרה ולא דיברתי באזכרות", הוא מספר בכאב, "עצם הדיבור היה מאלץ אותי להשלים עם זה". באזכרה בחר להתמקד בעשר הנקודות המרכזיות שאפיינו כל כך את מנו (ראו מסגרת), המשמשות עבורו מודל לחיים ומתוות לו את הדרך. 

שמונה שנים אחרי מות אחיו הגדול, ומה שהכי חסר לאבשה הן הפעילויות הספורטיביות שנהגו לעשות ביחד, אם זה כדורסל, גלישה בים או ריצה. מאז אותו יום אחרון שבו התראו, לא חזר לגלוש בים. "יש דברים שאני לא עושה יותר כי הם היו רק שלי ושלו", הוא אומר, "אבל מה שהכי חסר לי לפעמים זו פשוט האפשרות להתייעץ איתו. כשאני צריך לקבל החלטות ואני יודע שאלה דברים שהוא כבר עבר ויש לו ניסיון. הייתי מאוד רוצה לקבל את הדעה של מנו, אבל אני יודע שהוא פשוט לא נמצא ואני צריך לחשוב מה הוא הוא היה עושה לו היה באותה סיטואציה". 

 

מי זה מנו בעיניי?

דברי אבשלום לוי באזכרת אחיו בשנה שעברה

בין העיסוקים שלי בשבע שנים האחרונות היתה גם השאלה איך אני רוצה לזכור את אחי הגדול? יש את הזיכרונות הפרטיים שמתחילים בילדות ונגמרים ביום שבו הוא נהרג, ויש את הזיכרונות המשלימים שקיבלתי מסיפורי המשפחה והחברים. אחרי שבע שנים, אני יכול להגיד שיש לי את הדרך שבה אני רוצה לזכור את אחי הגדול.

התמונה השלמה מורכבת מעשרה חלקים של "מי זה מנו בעיניי":

1. הוא ידע תמיד להיות אופטימי. בעיות הופכות לכאלו בהתאם ליחס שלנו ואני זוכר שלפני תשע שנים עשיתי תאונת דרכים עם הפז'ו שלו, בשעת לילה מאוחרת, והאוטו היה טוטאל לוס. כשהתקשרתי להודיע לו שכנראה אף אחד לא ייסע יותר על הפז'ו, הדבר הראשון שהוא שאל היה "אתה בסדר?" כשעניתי שכן הוא הוסיף "לא נורא, קורה, נדבר כבר מחר" וככה נפתרה הבעיה, שמעולם לא קרתה.

2. שכשמישהו היה עושה משהו לא בסדר מנו בחיים לא היה מעיר לו בפומבי. הוא כן היה תופס אותו בארבע עיניים ואומר לו מה היה לא בסדר, וגם אז זה לא היה בשביל למתוח ביקורת אלא כדי שיוכל להשתפר לפעם הבאה.

3. אם מנו היה רוצה לעשות משהו מסוים הוא היה הולך ועושה אותו. אין כזה דבר שלא מטפסים על הר כי הוא גבוה מדי, לא שוחים בים כי הוא סוער מדי או לא יוצאים לקורס טיס כי אתה כבר מבוגר מדי. לא פעם הוא אמר לי שגם אם לא הצלחת במשהו, לפחות בפנים תדע שניסית ולא ויתרת מראש.

4. למנו תמיד היה חיוך על הפנים, אבל מצד שני אם הוא היה צריך להיות רציני הוא ידע לעשות זאת בהתאמה.

5. לא פעם מנו נתקל בחייל שהיה "מקרה אבוד" אבל הוא לא ויתר עליו והצליח לזהות את הפוטנציאל שיש בכל אחד. עם קצת עזרה והכוונה של מנו, אותו "מקרה אבוד" הצליח.

6. בעיניי, מנו היה נכנס לכל קרב, משחק או תחרות כאילו הוא כאן בשביל לנצח. מחשבה יוצרת מציאות.

7. מנו ידע לשלב בין צבא, משפחה, חברים, חברה, מכבי, ריצה, שחייה, גלישה, צלילה, פוקר, סוני או לא משנה מה היה השיגעון באותו רגע. הוא לא היה אומר "אין לי זמן", כי ברגע שאומרים על משהו "אין לי זמן" זה אומר שהוא נמצא בתחתית סדר העדיפויות שלך.

8. הוא היה מסיים דברים על הצד הטוב ביותר. אני זוכר שבאחת מהפעמים שהלכנו לגלוש בחוף יפו השמש כבר שקעה, היום החשיך ועדיין היינו בתוך הים והגלים לא הגיעו. אמרתי לו "יאללה, נצא בחתירה?", והוא אמר בתגובה "מה פתאום, לא מחפפים בסוף, יוצאים רק כשמצליחים לתפוס גל". וכך באמת היה, יצאנו בחושך מוחלט, על גל כמובן.

9. מנו היה עושה דברים קטנים לאנשים שהוא אהב בשביל לגרום להם אושר גדול. כשהייתי בטירונות מנו וחזי הקפידו לשלוח לי כל שבועיים־שלושה חבילה לצבא. חוץ מהמון ממתקים, שבשלב מסוים החלטתי שאני נמנע מהם כי כבר הייתי על סף הרעלת סוכר, הם דאגו לצרף מכתב, לפעמים עם איזה משפט, תמונה משותפת או שיר. המכתבים האלה, שלמעשה דורשים כמעט אפס השקעה, מאוד עזרו לי בתקופה יחסית לא קלה.

10. מנו היה מדבר פחות ועושה יותר. וכשכן היה צריך לדבר הוא היה עושה את זה בצורה החדה ביותר, שהמסר יהיה ברור.

אז לסיכום, אם נהיה אופטימיים, לא נמתח ביקורת, לא נוותר לפני שננסה, נחייך, נזהה את הפוטנציאל באנשים, נבוא כדי לנצח, לא נגיד "אין לי זמן", נסיים דברים בצורה הטובה ביותר, נעשה דברים קטנים בשביל אנשים שאנחנו אוהבים ונדבר פחות ונעשה יותר - נוכל להמשיך את הדרך של מנו, כל אחד בדרכו...

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו