דרמה אווירית מעל לטקיה: החשבון יישאר פתוח

מה שנראה עד יום שני בלילה כמעט כשגרה, התגלה לפתע בשיא קיצוניותו ומסוכנותו. אסטרטגיה חדשה, שבמסגרתה ישראל תוקפת אם לא כל דבר שזז בסוריה לפחות כל דבר איראני־חיזבאללאי שזז, מעוררת בציבור הישראלי פיהוקים. זה מובן מאליו. בלון מרחף מעזה בחצר המשק בדרום מייצר יותר כותרות מתקיפות שהביאו להרג כ־135 איראנים בשנה החולפת.

אבל העובדה שכל הפרטים צפו בלילה שלפני ערב יום כיפור הכניסה הרבה אנשים למתח. כן, גם בגלל הזיכרונות. בכיר בירושלים, שדיבר לאחרונה בפורום סגור, סיפר כי כבר היו כמה מקרים של "כמעט" פגיעה ברוסים. הוא הפנה את ידיו אחת כנגד השנייה כמו שטייסים עושים כשהם מתארים קרב אווירי. נחלצנו מהכמעטים האלה.

להתנגשויות אוויריות יש אפקט פסיכולוגי רב־עוצמה. בייחוד בצד הישראלי. לפעילות אווירית בלתי חזויה יש גם השפעה מדרדרת בהקשר של העימות הישראלי־ערבי. כך היה ב־7 באפריל 1967, כשחיל האוויר הפיל כחמישה מטוסים סוריים. יש הרואים באירוע ההוא טריגר לתחילת המתיחות שהובילה לפרוץ אחת המלחמות כעבור חודשיים. ב־13 בספטמבר 1973 נרשם אירוע דומה, שבו הפיל חיל האוויר, בקרבות אוויר, 12 מטוסים סוריים. מה קרה כעבור שלושה שבועות אנחנו מזכירים לעצמנו מדי התקדש יום הכיפורים.

העימותים האוויריים הביאו לפחות פעם אחת לקרב אווירי בין טייסים ישראלים לטייסים סובייטים, מעל חזית תעלת סואץ. זה היה בסוף יולי 1970. הרוסים בוודאי זוכרים עד היום שארבעה טייסים שלהם הופלו.

כל זאת עמד ברקע פגישתם הראשונה של רה"מ נתניהו והנשיא פוטין, מייד לאחר שרוסיה נכנסה לסוריה בספטמבר 2015. הדיון סבב סביב בסיס אווירי, בסיסי טילים ונמל. נדמה היה שחיל האוויר של ישראל יוגבל בפעילותו עם כניסת הרוסים. למרות שהיה ביניהם קשר טוב, ביבי ופוטין דיברו בשיחתם הראשונה על כך שהדברים עלולים להגיע לידי היתקלויות חמורות בין שתי המדינות. ההחלטה הראשונית על התיאום האווירי הובילה לתקשורת יחסית טובה לאורך השנים האחרונות בין גורמים בישראל לבין גורמי השליטה הרוסים בבסיס חמיימים, דרומה מלטקיה.

האמירה של פוטין השבוע, יומיים לאחר הפלת מטוס הביון הרוסי, כי מדובר ב"שרשרת טעויות" - מנמיכה את הלהבות. עניין מסירת טילי ה־S-300 לידי הסורים נותר בספק. לרוסיה אין עניין שגם הטיל המתקדם הזה ייכשל במבחן חיל האוויר הישראלי.

לפני כשנה היה אפשר לשמוע מגורם בכיר בחיל האוויר, כי שום דבר לא מגביל את פעילות מטוסי החיל בסוריה. אם היה נדמה שזו אמירה מהשפה אל החוץ, באו אחר כך תקיפות שהבהירו את הכוונה והדבקות במשימה שקבעה ההנהגה הביטחונית עם רה"מ והרמטכ"ל גדי איזנקוט בראשה.

בפברואר השנה הדברים הגיעו לשיא בתקיפות ב־T4. בסביבתו הקרובה של נתניהו היה מי שהביע חשש כי ישראל מותחת את החבל עד הקצה עם הרוסים. אבל ישראל לא נרתעה השבוע מלממש את הקו שלה - גם בלב אזור שהאיראנים אולי סברו שיש להם בו חסינות. ייתכן שהם הניחו שישראל תימנע מתקיפה בלב ההתבססות הרוסית והשלטון העלאווי.

זה אולי ההישג ההרתעתי החשוב של התקיפה השבוע, מלבד השמדת יעד של פיתוח נשק מדויק. הרוסים בבעיה; אנחנו חיים בעידן שבו לא ניתן לערפל את העובדות סביב אירוע ביטחוני כמו תקיפת מחסן הנשק בלטקיה והפלת המטוס הרוסי. לכן צריך לראות זאת כנתון: החשבון של רוסיה עם ישראל יישאר פתוח.

 

צפירות עולות ויורדות: דו"ח בריק מדאיג כיוון שהוא תואם את מסקנותיו של האיש המוסמך ביותר - מבקר מערכת הביטחון

 ב־30 באוגוסט מסר הרמטכ"ל איזנקוט דו"ח על מוכנות צה"ל למלחמה. הוא תדרך כתבים ושחרר לפרסום מכתב שבו חתם עליו בשורת המפתח: "צה"ל נמצא בכשירות ומוכנות גבוהה למלחמה ביחס לכל תרחיש האיום והייחוס".

כעבור כשבועיים חזר נציב קבילות החיילים, אלוף (מיל') יצחק בריק, לכותרות. הוא מסר לוועדת החוץ והביטחון דו"ח סודי על מצב הכשירות של צה"ל. הדו"ח נכתב בעקבות שני דו"חות קודמים, שבחלקם לא היו סודיים, על מצב כוח האדם בצה"ל. אבל בכל מקרה, המסרים שבהם סותרים - לפחות במהותם - את ההתחייבות החתומה של הרמטכ"ל.

הביקורת, וההתגוננות נגדה, הן מערכה שנמשכת כבר כשנה. עד עכשיו הגורמים הביקורתיים אומרים: צה"ל, כוחות היבשה, במצב לא טוב. והגורמים הבכירים בצה"ל אומרים: לא נכון, צה"ל מתאמן יותר מאי פעם בדור האחרון, והוא בדרגת מוכנות גבוהה למלחמה.

הדו"ח של בריק, שבו המליץ על הקמת ועדת חקירה למצב הצבא, תואם בחלקיו המהותיים את דו"חות מבקר מערכת הביטחון. האיש שהיה מבקר מערכת הביטחון עד לפני ארבעה חודשים, חגי טננבאום, פרסם לאחרונה פוסט בפייסבוק. "זו קריאת השכמה, אזעקה של ממש, עם צפירות עולות ויורדות!" כתב על דו"ח בריק. טננבאום מסכים עם דו"חות בריק, ונראה שהתעלמות צמרת צה"ל מדו"חות מבקר המערכת בשנים האחרונות היא שגרמה לאלוף (מיל') בריק לצאת לציבור, ערב פרישתו מהתפקיד. 

גורמים בתקשורת ובוועדת החוץ והביטחון נחשפים לדברים של טננבאום. בכמה הזדמנויות הוא אמר: "בצבא לא מתקיימים תהליכים הלימים וראויים של פיקוח, בקרה, מעקב וביקורת פנימית. כידוע במקרים רבים, הועלתה על ידי גורמי מערכת הביטחון הטענה כי הגורמים הבכירים בצה"ל לא מקיימים דיונים ענייניים ויסודיים תוך קביעת מטלות, משימות, יעדים ואחראים לביצועם בפיקוד. יש האומרים שאותם גורמים בכירים לא דנו ולו בדו"ח אחד של מבקר מערכת הביטחון וכך גם הרמטכ"ל, וכידוע, כפי שפורסם בתקשורת פעמים רבות שעליהן דווח גם בדו"חות נציב הקבילות, כי דו"חות מבקר מערכת הביטחון שהופצו היו קשים מאוד על הקורה בתוך הצבא ועל אופן התנהלות הצבא.

"האם לא היה די בדו"ח אגרנט ובדו"ח ועדת וינוגרד כדי שהצבא יוכל לדרוש ולפעול לקיים את המונח נשיאה באחריות אישית?" כתב טננבאום, "האם לא הגיעה העת שהדרג המדיני כמו גם ועדת החוץ והביטחון יהדקו את הפיקוח והבקרה על צה"ל... לא יעלה על הדעת שאיש אינו דורש הסברים והפקת לקחים ואיש אינו דורש לשפר את התרבות הניהולית, פיקודית, והתרבות הארגונית בתוך הצבא - האם אנחנו מעוניינים חלילה וחס להידרש לוועדת חקירה ממלכתית נוספת - לא!"

 

לומדים את רקה: צוותי הקרב של צה"ל מתאמנים בקצב רצחני, ומפקדי החטיבות חדורים מוטיבציה. כדוגמה לוקחים שם את מיגור דאעש, שנעשה "עם מגפיים על הקרקע"

אבל ישנה תורת היחסיות. גם ב"אופוזיציה" מסכימים שמצב חטיבות הקו הראשון הסדירות הוא טוב. לפני קצת יותר משבוע פגשתי את מפקד החטיבה שנחשבת לטובה בצה"ל. הצבא, שנכנס למגננה, מרגיש צורך לחשוף את הטובים והיפים בבניו. אך גם בין החטיבות שמצבן טוב הרמה אינה שווה בלשון המעטה. הכתבת כרמלה מנשה פרסמה לפני כמה חודשים ממצאי דו"ח חמור על מצבו של מערך קריטי בכוחות היבשה.

רא"ל איזנקוט מטרטר ללא לאות את הכוחות. הוא הכניס את צוותי הקרב החטיבתיים לקצב אימונים רצחני. המטרה היא להטמיע את המערכות המתקדמות החדשות, ולהביא את היחידות ל"יכולת איתור והשמדה. לאתר ולזהות אויב שנמנע ממגע. וכן לשלב בכל צוות קרב יכולת להילחם במערכת תת־קרקע". הקרבות בעיר הסורית רקה, ששימשה בירת דאעש - נלמדים. צה"ל אוסף מידע ומפיק לקחים.

 

אין גוף ממלכתי שחשוף ופתוח לביקורת כמו צה"ל. איזנקוט // צילום: נועם ריבקין פנטון

 

הכוחות שפעלו ברקה הפעילו יחסית מעט טנקים. התמונות ששוגרו משם היו של הרס כמעט טוטלי. הלוואי שלצה"ל יהיו המותרות הללו מבחינה מבצעית. מבחינה מטאפורית, ברקה עבדו הכוחות עם "בולדוזרים" ופטישי 5 קילו; צה"ל יעשה את העבודה במקדחות. אחד הלקחים מפרשת דאעש הוא שהארגון הופצץ מהאוויר בעקביות וללא רחם, וכל הזמן רק גדל והתעצם. "רק נעליים גבוהות וזחלי שריון בשטח הביאו לכמעט הכרעה".

הקצינים בדרגות אלוף־משנה בצה"ל הם "אנשי מופת", כפי שכינה אחד מהם את פקודיו. אלו אכן גברים ברמה אינטלקטואלית גבוהה. הם משכילים יותר מקודמיהם בדור 73' ו־82'. הם אוהבים את המקצוע הצבאי. הם מצפוניים וישרים. הם שואפים למצות את עצמם במלחמה. הם חדורים רוח הקרבה. "אני אפקד מהצריח, כמו המפקדים הגדולים בעבר", אמר לי אחד מהם.

הוא אחד מאלה שקוראים הרבה. כלומר, ספר אחד ביום. אחד המשפטים שהאנשים החושבים האלה אומרים: "המיתוסים פוגעים בדמיון המבצעי; אבל הם יוצרים אתוס". צה"ל מתחנך על גבורת העבר, אבל זה לא אומר שהמג"ד צריך לרדת מהבמה על אלונקה לאחר שכל הטנקים שלו נפגעו בהסתערות חיל הפרשים הפולני.

צה"ל כיום פתוח לביקורת, והמפקדים אומרים שהם מקבלים אותה באהבה. אין גוף בממלכת הממלכתיות, מנגנוני המדינה והביורוקרטיה הממשלתית שחשוף ופתוח לביקורת כמו צה"ל. אלא שתרבות הניהול הציבורית בישראל לא עושה בשלב זה את הדבר המתבקש, והוא שגורם מוסמך, שיש לו אחריות על הצבא, יציב נקודות לבחינה ויקבל תשובה ברורה מהצבא על סימני השאלה. כל זאת על פי סטנדרטים קבועים מראש. יש, למשל, סימנים לכך שפעילות מבצעית נפגעה בגלל רמת תחזוקה לקויה. חדירות של מציתי טרקטורים שצה"ל לא הצליח להגיב עליהן בזמן, משום שהכוח נתקע בדרך.

 

מי אחראי למינוי? ועדת אגרנט, שהתעסקה גם במינוי הרמטכ"ל, יכולה ללמד אותנו משהו על מעורבות הפוליטיקה בתהליך

 דו"ח בריק הסודי מאתגר את הדרג המדיני לא פחות מאת הדרג הצבאי. זה השלב שגם הפוליטיקה נכנסת למשחק, כולל סוגיית בחירת הרמטכ"ל הבא. ועדת אגרנט התעסקה גם בעניין הזה, והוא בא לביטוי בחקירות של השר ישראל גלילי לגבי אחריות הדרג המדיני. "אני גורס שהדרג המדיני אחראי על הכל", אומר גלילי. "לא לבדו. הוא בהערכות שלו מסתמך על אנשים שהיו ממונים על כך... אבל הדרג המדיני בחר את האנשים האלה. ונראה לי שבחברה דמוקרטית ופרלמנטרית הדרג המדיני אינו יכול לפטור את עצמו מן האחריות הכוללת".

גלילי מציין שאיננו מכיר או זוכר כללים המגבילים מראש את סמכות ההתערבות של שר הביטחון. אם נדרש מהרמטכ"ל לעשות משהו שמנוגד להכרתו או מצפונו, הוא יכול להתפטר. חברי הוועדה תוהים על הליך בחירת הרמטכ"ל. גלילי: "החוליה של ראש הממשלה היא חוליה חשובה בעניין זה. שר הביטחון מציע לראש הממשלה, ראש הממשלה הוא המביא את זה לאישור הממשלה".

יגאל ידין: "אני מבין מהנוהג הזה שהממשלה בדעה שמינוי הרמטכ"ל זה אקט כל כך חשוב לביטחון המדינה, היות שהוא האחראי העליון מבחינה צבאית, ולכן זה לא מסור בתחום שר הביטחון בלבד. אלא הממשלה מקבלת על עצמה את האחריות המלאה לעניין זה". גלילי עונה: "בהחלט.... איני מכיר עוד תפקיד סגולי בדומה לתפקיד הרמטכ"ל... והממשלה אינה יכולה לפטור את עצמה כתג אחד מן האחריות למינוי..."

במקום אחר בדיוני ועדת אגרנט עולה המושג של ניוון סמכות הממשלה ויכולת קבלת ההחלטות. באופן ברור, עיסוקה של ועדת האישור במינוי הרמטכ"ל ועוד יותר מכך התערבות בג"ץ בנושא - תורמים לאותו "ניוון" וכרסום סמכות הממשלה בנושא המכריע לביטחון המדינה.

שר הביטחון ליברמן נכנס לתפקידו לפני שנתיים וחצי כ"ביקורתי" ו"אופוזיציונר" ביחס לצמרת צה"ל; בתקופת משבר הגבול ובלוני התבערה הוא יישר קו עם הרמטכ"ל איזנקוט. כך מגיעים ליברמן ונתניהו מכיוונים שונים לזהות הרמטכ"ל הבא, ללא מועמד מוסכם בשלב זה.

בצד החיובי, צמרת צה"ל אינה פעילה בסבב הנוכחי בפוליטיקה הפנימית של בחירת הרמטכ"ל. אבל השאלה היא מה הדרג המדיני מתכוון לעשות לגבי הצבא. פה נכנסת הערכה בלבד לגבי השקפת העולם של רה"מ נתניהו: הרושם הוא שכמו בעולם העסקים הוא נמנע מלזרוק כסף טוב אחרי כסף רע. כלומר, תחומים שבהם הוא מזהה הצלחה, ובייחוד שהוא מזהה כי השקעה נוספת תביא להצלחה - הוא משקיע בהם את ראשו, ליבו ותקציבי מדינתו. המוסד וחיל האוויר אלו דוגמאות בולטות.

צה"ל היבשתי, אם אני צריך להעריך מה קורה בראשו של נתניהו, נתפס כגוף גדול שלא ברור איך מחוללים בו טלטלה. לאחר דו"ח בריק, ליברמן עומד בדילמה קשה: האם לתת גיבוי לנעשה בצבא, או להגיד - יש כאן דו"ח חמור וקשה, ראשית נלמד אותו

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו