האיום הגדול על גרמניה: משפחות הפשע הערביות

בית הקברות של "כנסיית 12 השליחים" ברובע שנברג שבדרום ברלין הוקף ביום חמישי שעבר בטבעת אבטחה הדוקה. 

קרוב ל־2,000 אנשים מרחבי גרמניה באו ללוות בדרכו האחרונה את אחד מגדולי הפושעים בגרמניה, נידאל רמו, בן 36, שהוצא להורג, בירי מדויק, במקום ציבורי הומה אדם בבירת גרמניה בידי שלושה אלמונים. ככל הנראה, הרוצחים היו חברי ארגון או משפחת פשע, יריבים לאלו שבהם היה חבר הנרצח. הפושע, ממוצא פלשתיני - כפי שהובלט לעיני כל בדגל פלשתין שהונח על ארונו - נרצח בעודו מטייל עם אשתו וילדיו. כמה ימים קודם לכן, רמו קיבל התרעה מגורם משטרתי על מידע מודיעיני בדבר כוונה להתנקש בו, אך העדיף להתעלם מכך. כפושע־על הוא העריך שאיש לא יעז לפגוע בו. 

על מעמדו של נידאל רמו בעולם הפשע הגרמני העידה העובדה שבהלווייתו, שנערכה בחלקה שהעמידה הכנסייה הברלינאית לרשות מוסלמים, נכחו כלל ראשי משפחות הפשע הגדולות בגרמניה: מחמוד אל־זיין, המכונה בפי מקורביו "אל פרזידנטה" (הנשיא), עיסא רמו, ושלושת ראשי משפחת אבו שאקר, נאסר רומל וערפאת - שעימה עבד הנרצח. בחירת שמות לא מקרית. להלוויה הגיעו גם כמה זמרי היפ הופ ידועים. 

סצנת היפ הופ מפוקפקת

זירת ההיפ הופ בגרמניה קשורה מאוד לעולם התחתון. הזמר המוכר והמוערך ביותר "בושידו", ובשמו האמיתי אניס פרשישי, גרמני־תוניסאי, היה בעבר שותף עסקי של משפחת אבו שאקר - עובדה שלא מנעה מהתקשורת הגרמנית להפוך אותו לאליל המונים ולהעניק לו פרסים רבים. זאת, בידיעה שהוא מפיץ בשיריו רעיונות ניאו־נאציים, מיזוגיניים, הומופוביים ואנטי־ישראליים. "בושידו" לא הגיע להלוויה. הוא הסתכסך לאחרונה עם בעלי בריתו הקודמים וכעת חש בעצמו מאוים.

חיסולו של נידאל רמו הדליק נורות אדומות במשטרת ברלין, עיר שנחשבת לאחד ממוקדי הפשע המאורגן בגרמניה. בכיר במשטרת ברלין התריע מפני התחמשות משפחות הפשע הערביות, השולטות בעולם התחתון של בירת גרמניה. 

שוד, סחר בסמים, סחיטות ואלימות פיזית היו מאז סוף שנות ה־70 תחומי פעילות של משפחות הפשע הערביות בגרמניה. אחד ממעשי השוד הראוותניים, שמאחוריהם עמדה אחת מהמשפחות, היה פריצה לאחד המוזיאונים הידועים בברלין, מוזיאון בודה, וגניבת מטבע זהב שמשקלו 100 ק"ג. השוד בוצע בלי שמאבטחי המוזיאון חשו כלל בפריצה לבניין. 

מסע ההלוויה של אחד מגדולי הפושעים בגרמניה, נידאל רמו // צילום: GettyImages

 

עם התעשרותן, הפכו משפחות הפשע הערביות למשקיעות גדולות בתחום הנדל"ן, לעיתים תוך שבני המשפחה ממשיכים לקבל סיוע סעד מממשלת גרמניה. משפחות אלו מפעילות, בין השאר, מסעדות, מאפיות ומועדוני נרגילות. רחובות שלמים ב"רובעי מהגרים" בברלין ובערים אחרות שייכים להן. כעת, בשל תחרות גוברת מצד כנופיות צ'צ'ניות, בולגריות, אלבניות ואחרות, וכן בגלל יריבויות פנימיות, חוששות רשויות החוק מפני כניסת עולם הפשע המקומי לעידן של חיסולים.

התכחשות למציאות

לזרועות ביטחון הפנים הגרמניות אין מידע מדויק על מספר משפחות הפשע הערביות במדינה. לפי הערכות, המספר נע בין שש ל־20. בפועל, מספר חברי משפחות הפשע נע בין מאות לאלפים. רובן קשורות בדרך זו או אחרת ללבנון: מקימי משפחות הפשע הללו הגיעו לגרמניה כפליטים ממלחמת האזרחים במדינה, בשנות ה־70 וה־80 של המאה הקודמת. בד בבד, ישנם אלו שהגיעו ממחנות פליטים פלשתיניים ואף כורדיים, שנמלטו מדרום טורקיה לאירופה דרך ביירות וקיבלו מעמד של פליטים לבנונים.

הם התבססו והרחיבו את פעילותם, מאחר שרשויות החוק והפוליטיקאים העדיפו להתעלם מהתופעה. לאחרונה נחשף מאמץ של משפחות הפשע לחדור לשורות המשטרה, תוך ניצול רצונה של המשטרה לגייס עובדים עם "רקע הגירתי". כמו כן, אותן משפחות פשע ערביות השתלטו על כמה מרכזי קליטה של מבקשי מקלט, שהגיעו לגרמניה בשנים האחרונות מסוריה, מעיראק וממקומות אחרים במזרח התיכון וגייסו פליטים לעבודה בשירותן, בעיקר כבלדרי סמים. 

מדובר באנשים מסוכנים

"הרשויות בגרמניה סירבו עד לאחרונה להשתמש במונח 'משפחת פשע'", מספר ראלף גדבאן, חוקר הגירה ופשע, שנולד בלבנון ומתגורר בגרמניה יותר מ־45 שנה. גדבאן עקב אחר התפתחות משפחות הפשע הלבנוניות משנות ה־80 ואילך והתריע בפני רשויות החוק. ואולם, אלו העדיפו לדבוק בעיוורונן. "תחילה לא רציתי לדבר על הנושא באופן פומבי", אומר גדבאן ומוסיף כי "מדובר באנשים מסוכנים. חששתי לחיי ולא רציתי לחיות כל הזמן באבטחה משטרתית. אבל אז הבנתי שמישהו צריך לפתוח את הפה". 

לדבריו, סירוב הרשויות להכיר רשמית בקיומן של מפשחות פשע ערביות נובע מהרצון למנוע הדבקת תוויות שליליות לקבוצות מהגרים. "עם זאת", הוא מדגיש, "הפוליטיקאים אחראים לביטחונם של אזרחי המדינה. אם הם לא יפעלו להגן על האזרחים, האזרחים ייקחו את האחריות לכך לידיהם. כלבנוני ראיתי לאן תהליך כזה יכול להוביל".

הפוליטיקאים והתקשורת בגרמניה מתרצים את קיומן של משפחות פשע בכישלון מדיניות קליטת ההגירה. גדבאן קובע שלגרמניה מעולם לא היתה מדיניות הגירה. "קבוצות מהגרים אחרות נתקלו באותו היעדר של מדיניות קליטה", הוא אומר. 

"המהגרים שמגיעים מהמזרח התיכון לא יודעים מהי דמוקרטיה, הם באים מדיקטטורות או ממדינות שתחת חוק השריעה, הם רואים בעצמם חלק ממשפחה, וכשיש בעיות פונים למשפחה. היכן שהמדינה חלשה, השבט והמשפחה חזקים. הם השליטו כאן את תפיסות החברה שהם מכירים והקימו חברה מקבילה, שבה תופסים הערכים שהם הביאו איתם. בשנות ה־90 הגיעה אידיאולוגיית הרב־תרבותיות, שקבעה שיש להכיר בתרבויות שיובאו, מתוך רצון טוב, ולא לכפות התאמה לערכי החברה". 

גדבאן הוסיף כי "בעולם המקביל הזה הבסיס הוא המשפחה. שולטת בו מערכת ערכים שונה הבנויה על האסלאם. חברי משפחות הפשע נולדים לתוך המציאות הזו. הם אסירים. מי שיוצא מהמסגרת הזו מסכן את עצמו. המשפחות עצמן לא מפחדות מהמדינה, הן בזות לה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו